בסרטו החדש של פדרו אלמודובר, "חג מולד מר" (Amarga Navidad), אנו חוזרים שוב ושוב לדימוי של יוצר סרטים שגדולתו מאחוריו היושב וכותב ומוחק ושוב כותב במחשב את עלילת הסרט-שבתוך-הסרט שבו אנו צופים. איש לא מצפה היום מאלמודובר לבשורה קולנועית, אבל הבעיה עם סרטו הנוכחי - שהוא מהנה למדי, יש להודות, ואסתטי להפליא כמצופה מאלמודובר - היא שהדימוי הזה הוא בדיוק מה שהוא: ביטוי למשבר שחווה הבמאי, לפחות זה שבסרט, ולדרך שבה הוא נוטל השראה מהדרמות בחייהם של האנשים הקרובים אליו כדי להפוך אותן לחומרים עבור סרטו המתהווה. לא משהו שלא צפינו בו אינספור פעמים בעבר.
"חג מולד מר" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
לכל אורך הסרט, ודאי בחלקו האחרון, אתה מוצא עצמך תוהה אם המודעות העצמית הזו אומרת משהו חדש או לפחות מעניין על מעשה היצירה; האם הסיטואציה שבמרכזו - במאי הכותב את עצמו בדמותה של יוצרת סרטים - מצטברת לכדי נוכחות רגשית ואותנטית החושפת בפנינו את אלמודובר עצמו; האם אותה אוטו-פיקציה, מושג המוזכר בסרט על ידי אחת הדמויות, מייצרת קריאה פרשנית מחודשת של הטקסט, כל טקסט; ומה בעצם אלמודובר אומר על יצירתו כאשר הוא מדבר על הדרך שבה חוויותיהם של אנשים קרובים משמשים מקור והשראה למעשה האמנותי. גם כאן, נדמה שאלמודובר ממחזר תמות מודרניסטיות - ששיאן בסרטו המכונן של פדריקו פליני "שמונה וחצי" - מאשר מציע משהו חדש. בניסוח פחות מעודן: "חג מולד מר" הולך ומתברר כסרט שמתאמץ מדי לומר משהו על עצמו.
אלמודובר, פעם הילד הנורא של הקולנוע הספרדי, כבר בן 76, ובשלב הזה בקריירה שלו נדמה שגם הוא תוהה אם עוד נותר לו משהו לומר. לפני כשנתיים הוביל אותו החיפוש הזה אל מחוץ לגבולות מולדתו, כאשר הוא ביים לראשונה סרט דובר אנגלית באורך מלא, "החדר הסמוך" (2024). למעשה, אלמודובר כבר נדרש לחשבון נפש מאוחר בסרט קודם שלו, "כאב ותהילה" (2019) שגיבורו היה במאי סרטים מזדקן, בגילומו של אנטוניו בנדרס, שפגעי הגוף נותנים בו את אותותיהם. עתה, בת-דמותו היא במאית סרטים ספרדייה בשם אלסה (ברברה לני) שגם מצבה הבריאותי שלה אינו משהו, והיא מתאשפזת בבית חולים בעקבות מיגרנה קשה שמתגלה למעשה כהתקף חרדה. הרופאה שמטפלת בה מזהה אותה, ואז מתברר לנו שאלסה ביימה בעבר שני סרטים שאיש לא רצה לראותם למעט קהל מצומצם ונאמן (זה, היא מסבירה לרופאה, מה שהפך אותם לסרטי פולחן), ועתה היא נאלצת להתפרנס מבימוי פרסומות. בן זוגה של אלסה הוא כבאי בשם בוניפיסיו (פטריק קריסדו) המתפרנס מעבודה צדדית בתור חשפן במועדון שבו אלסה פגשה אותו לראשונה והציעה לו להופיע בפרסומת לתחתונים בבימויה.
כל זה קורה בשנת 2004. בהווה, אנו פוגשים בבמאי סרטים הומוסקסואל בשם ראול (לאונרדו סברלייה) שלמעשה כותב את הסיפור שבו צפינו. אם ישנו חידוש מסוים בסרט ששמו "חג מולד מר" - הכותרת לקוחה משיר של הזמרת המכסיקנית צ'בלה ורגאס ששיריה נכללו ברבים מסרטיו הקודמים של אלמודובר - הרי הוא בהיפוך המגדרי שמתקיים בו בזיהוי של הבמאי את עצמו באישה, יוצרת סרטים. "חג מולד מר" הוא גם שמו של התסריט שכותב ראול שהגיבורה שלו היא אלסה. קצת כמו ערפד הניזון מדם צעיר, גם ראול נדרש לחייו של בן זוגו, סנטי (קים גוטיירס) כמקור השראה, אך זה מסתבר כלא מספיק. התסריט אינו מחזיק סרט באורך מלא. כדי להרחיבו, נוקט ראול בצעד קיצוני שמעמת אותו עם המוזה והעוזרת האישית הוותיקה שלו, מוניקה (אייטנה סנצ'ס-חיחון שגם הופיעה ב"אימהות מקבילות").
האם עוד יש לו מה לומר? מתוך "חג מולד מר"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
יש משהו מאוד אכזרי בדרך שבה אלמודובר מתייחס בסרט ליצירה, כל יצירה ובפרט יצירתו שלו. הבעיה היא, שהתוצאה הפעם נדמית רדודה ובעיקר נעדרת אמירה מעניינת במיוחד: השימוש בסרט-בתוך-סרט, יצירה-בתוך-יצירה, הארס-פואטיות שאלמודובר כה מתענג עליה בסרטיו, נראים עתה כנדנוד אמנותי של במאי שתהילתו באמת מאחוריו. אלמודובר מודע לכך, לפחות ככל שהדברים אמורים בדרך שבה הוא מעצב את דמויותיהם של ראול/אלסה, אבל מודעות בלבד אינה מספיקה. מבחינת אלמודובר, יצירה גדולה נשענת על ייסורים, אבל לא של היוצר/ת אלא של הסובבים אותו; אלה מעניקים לה את האותנטיות הרגשית ואת כוחה הדרמטי (בסרט, כמו גם בסרט שבתוכו, מדובר באובדן של ילדים). דמותה של מוניקה משמשת עבורו קול מוסרי שמזהה את כישלונו האתי והיצירתי של ראול/אלמודובר. זה מה שהופך את חלקו החותם של "חג מולד מר" לכתב אישום עצמי בעל כוח דרמטי ורגשי.
במאים רבים הגיעו לשלב הזה ביצירתם שבו הם תהו על מהותה. כאמור, גם אלמודובר עצמו עשה זאת עם "כאב ותהילה" שלו, סרט ששמו מסכם בצורה מושלמת את משמעות היצירה. "חג מולד מר" הוא סרט שעוסק במידה רבה בתהליך יצירתו שלו עצמו - הכותרת Fin אף מופיעה בו לא כמקובל בסוף אלא במקום שבו ראול מסיים לכתוב את התסריט שמתברר כקצר מדי. כלומר, גם אנחנו מבינים שאלמודובר עדיין מחפש את המערכה החותמת, זו שתעניק לסרט שבו אנחנו צופים את הפואנטה החסרה לו. הבעיה היא שעולם הדימויים שאלמודובר נדרש אליו בבואו לדון בכאבי היצירה - שהם של אחרים יותר מאשר שלו - הוא נדוש. הסרט איבד אותי כשראיתי לראשונה את ראול יושב ומקליד את התסריט לסרט על אלסה.
איפה המערכה האחרונה? זו עם הפואנטה? מתוך "חג מולד מר"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
סרטים רבים של אלמודובר היו מלודרמות שעסקו בכוחה של האימהות. התמה הזו נוכחת ב"חג מולד מר" לא רק דרך דמויות משנה של אימהות, אלא גם בזיהוי של המושג עם לידתה של יצירה (היבט מעניין נוסף קשור בעובדה שאף לא אחד מהתסריטים שנכתבים מתממש בסופו של דבר כסרט). יש משהו מפוכח, ואפילו אכזרי, במודעות העצמית הזו של אלמודובר, כמו היה הסרט עצמו מכיר באפשרות שגם הוא יצירה שמוטב היה שלא תיוולד. סרט שלידתו בחטא ושהדם שיוצרו מוצץ ממקורות ההשראה שלו מרעיל אותו במקום להחיות אותו. ואולי בעצם ההכרה הזו טמון גם הניסיון של אלמודובר, ממש בסצנה האחרונה, לגאול את יצירתו - ואגב כך גם את עצמו. אולי סרטו הבא יהיה היצירה הגדולה הבאה, זו שמתחילה להיכתב בסיום.
