המילים "כי את מכוערת" בסרט בעל אותו השם אינן נאמרות - בניגוד למה שאפשר להניח כבר ממבט ראשון בפוסטר - על גיבורת הסרט, החיילת אביגיל (ריקי רייף סיני בהופעה די מחשמלת). אביגיל היא צעירה כבדת משקל, חסרת ביטחון, שסופגת לעג מבני גילה וחיה בצלה של אחותה הצעירה והדקיקה, נעמי (אורי אבינועם, "על כלבים ואנשים" - אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי). אלא שדווקא אביגיל היא זו שמפנה את המילים האלה כלפי אחותה ה"שווה". הנערה הדחויה, שסופגת השפלות פעם אחר פעם, מחזירה לעולם שסביבה באכזריות לא פחות גדולה.
"כי את מכוערת ריקי רייף" - טריילר
(באדיבות יונייטד קינג)
ישראלים אוהבים לצייר את עצמם כחוצפנים וגסי רוח, ובקולנוע ובטלוויזיה נדמה שההתענגות על הבהמיות גדולה אפילו יותר. מ"יבוא לך" ו"אלטמן הקטן" ב"מציצים", דרך מערכון "אני שונא גרמנים" של "החמישייה הקאמרית" ועד שלל הדמויות המתפוצצות מזעם של רמי הויברגר - המסך הישראלי מלא בדמויות שלא רק מדברות בבוטות, אלא גם פוגעות, משפילות ועוקצות בלי חשבון. חסרות סבלנות, קצרות רוח, ותמיד מוכנות לתקוף לפני שמישהו יספיק לתקוף אותן. נשמע מוכר?
בתחילת "כי את מכוערת", סרט הביכורים של שרון אנגלהרט, שזיכה את ריקי רייף סיני בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים ואת אורי אבינועם בפרס אופיר לשחקנית המשנה, חשבתי שהסרט הזה ואני לא נהיה חברים.
כמו יותר מדי סרטים ישראליים בשנים האחרונות (יש אחד כזה ממש עכשיו באולמות הסמוכים ל"כי את מכוערת", והיו לפחות עוד שניים בעונת האופיר הקודמת) גם הוא חוזר אל אותה משפחה קשת יום: בית קטן ודל אמצעים, אם דיכאונית ולא מתפקדת שמותירה את בנותיה להסתדר לבד בעולם. הפעם זו יעל אבקסיס שמגלמת את האם הפצועה בנפשה, שכמעט אינה קמה מהמיטה או מהספה - כשהניסיון לשוות לה את דמות ה"מסריחה את השכונה", כפי שאחת הדמויות מתארת אותה, לא לגמרי צלח.
מתוך "כי את מכוערת"
(צילום: מתן רדין)
החיים קשים, אומרים לנו לא מעט במאים ישראלים, ומתמסרים שוב ושוב לסיפורי דלות והתבגרות במשפחות לא מתפקדות. למען הסר ספק, יש בהחלט מקום לסיפורים כאלה, וגם לחריפות שבה הם מסופרים. אבל כשמסרט לסרט חוזרים אותם בתים חשוכים, אותן דירות מתקלפות ואותן משפחות שבורות, אפשר לתהות אם לא נוצרה כאן נוסחה לא כתובה לסרט שקרנות הקולנוע ישמחו לממן: ילד שמחמם שניצל במיקרוגל, אמא מעורערת שלא קמה מהמיטה, אב גרוש שעזב את הבית ומגיח לכמה סצנות (כאן זה יוסי מרשק). נקודה למחשבה.
אלא ש"כי את מכוערת" מצליח להתעלות מעל הסיטואציה המוכרת בזכות שני דברים שלא תמיד נמצאים בסרטים אחרים בתת-הז'אנר הישראלי: דמות ראשית כתובה היטב וסיפור שמתרחש כולו לאורך סוף שבוע אחד. בסצנת הפתיחה המפקד של אביגיל, חיילת חסרת מוטיבציה, מציע לה - כמעט מחוסר ברירה - לצאת לקצונה. מכאן יוצאת לדרך חופשת סוף השבוע שלה בירושלים, שבה היא מנסה לשכנע את כל מי שסביבה, ובעיקר את עצמה, שמישהו סוף סוף זיהה את הפוטנציאל שבה, תוך שהיא מפריזה בתיאורי הישגיה הצבאיים.
במקביל היא יוצאת למשימה פרטית ודחופה לא פחות: לאבד את בתוליה, בתקווה להשאיר מאחור את דימוי ה"ברווזון המכוער" ולהרגיש שהפכה לאישה. במובן הזה, "כי את מכוערת" הוא מעין גרסה ישראלית ומיוזעת לסרטי התבגרות אמריקאיים כמו "אמריקן פאי" ו"נקמת היורמים", שמחליפה את הפרברים האמריקאיים בשכונה ירושלמית ואת מסיבות התיכון במציאות ישראלית מחוספסת הרבה יותר.
מתוך "כי את מכוערת"
(צילום: מתן רדין)
אבל אם הסרט הישראלי הממוצע – וגם לא מעט סרטים מרחבי העולם - היה מבלה שעה וחצי בלשבור את אפה של הגיבורה, להשפיל אותה ולהוכיח לה שוב ושוב כמה גדול הפער בין חלומותיה למציאות חייה, הייתי יוצא מאוכזב. "כי את מכוערת" בוחר בדרך אחרת. הוא מאפשר לאביגיל להתבגר באמת, ומעניק לה חסד, ולא רק דרך סוגיית הסקס.
זה קורה בין היתר משום שגם אחותה ה"מושלמת", נעמי, עוברת משבר משלה ונזקקת לעזרה. כך, בלי להפוך לרגע למטיף או להיגרר לפתרונות הוליוודיים מתקתקים, דווקא הנערה שכולם סימנו כ"דפוקה" היא זו שמזיזה הרים וגבעות - וגם את הוריה - כדי לנסות להציל את המשפחה שלה.
מתוך "כי את מכוערת"
(צילום: מתן רדין)
"כי את מכוערת" התפוצץ בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה והמשיך לגרוף שבחים גם בעונת האופיר. גם אם אני לא תמיד חלק מהמסיבה, אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות הפכו סיפורי ההתבגרות של חיילות ג'ובניקיות, שהשירות הצבאי הוא עוד שכבה במסע החיים המורכב שלהן, לתת-ז'אנר של ממש בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים.
"אפס ביחסי אנוש" סלל את הדרך, ואחריו הגיעו בין היתר "המפקדת" ו"האחיות המוצלחות שלי". "כי את מכוערת" נראה לעיתים כמו יצירה-אחות שלהן, אבל מצליח למצוא קול משלו. גם אם הגסות, העקיצות והשביזות של הדמויות הרגישו לפעמים כמו עוד מאותו הדבר, המסע של אביגיל, ובעיקר ההופעה המצוינת של ריקי רייף סיני, מצליחים להרים את הסרט. הוא אולי לא יצירת המופת שחלק ממעריציו רואים בו, אבל הוא בהחלט סרט ישראלי קטן, ממזרי ומוצלח.
