מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 33 -
בטי קיי
גרינסבורו, איווה
ינואר 1985
"מתי נוכל לספר לאנשים על ההיריון?" שאל ויליס בארוחת הצהריים בשבת.
הדבר היחיד שיכולתי להשאיר בתוכי היה טוסט, אז הוא הכין טוסט לשנינו. הוא אכל גם חביתה שהכרחתי אותו לאכול בקצה החדר כדי שהריח לא יריץ אותי לחדר האמבטיה.
"תספר לאנשים על ההיריון, ואז הם ישאלו מתי החתונה."
הבהרתי היטב שאני לא אלך בשום מעבר בין מושבים בזמן שאני לא יכולה לעבור ארבע שעות בלי להקיא או לשכב לתנומת מנוחה. ואנחנו היינו בטוב בדיוק כמו שהיינו. לא היה לי אכפת מה אנשים אמרו או מה הם חשבו. היינו מאושרים כל כך, וכל מה שרציתי הוא להישאר בבועה הזאת.
"את יודעת שחתונה לא מעניינת אותי. אני פשוט... רוצה לספר לחברים שלי ולעמיתים שיהיה לנו ילד. ילד שנולד זה חדשות טובות, מתוקה. ולכולנו לא יזיקו קצת חדשות טובות."
"טוב," אמרתי. "בקרוב. כשארגיש יותר טוב."
ויליס לימד עם גברת שׁוּט במחלקה למדעים, ואם גברת שוט, שהיתה יושבת ראש מועדון הצעירות והמלכה הלא מוכתרת של הזירה החברתית בבית הספר התיכון, תדע שאני הרה, היא תרצה לארגן מסיבה לקראת הלידה ולעשות מזה עניין גדול. ומה הטעם בחגיגה בלי ג'ני וקיטי? אפילו עוד לא אזרתי כוח לספר להן. ג'ני רק ילדה את ילדה השני וקיטי היתה בג'ורג'יה? או בלונדון? או שכבר חזרה לאל איי? התקשיתי לעקוב אחריה.
וממילא הייתי עסוקה במשמרות שלי בבית החולים ובטיפול בבית, ובניסיון לשמור בפנים את מה שאכלתי.
ולא רציתי לספר להן את זה בטלפון. רציתי לראות את הפנים שלהן. רציתי את החיבוק שלהן. את הצחוק והשמחה שלהן מתגלגלים באוזני. שיחות טלפון הן דבר מופלא, אבל זה לא אותו דבר. רציתי את החברות שלי. את אחיותי. את בנות השמש שלי.
"את יודעת מה אני חושב?" הוא אמר. "את צריכה לצאת לחופשה קצרה בזמן שאת מרגישה כל כך לא טוב, ואת וג'ני צריכות לנסוע להיפגש עם קיטי. לספוג קצת שמש."
כאילו קרא את המחשבות שלי.
כצפוי פרצתי בבכי. הוא באמת היה הבחור הכי מתוק בעולם. ויליס צחקק והדביק נשיקה על ראשי.
"אני הולך לבדוק אם אוכל לסלק חלק מהשלג שעל הגג," הוא אמר והשתחל לתוך המעיל החום הגדול שלו עם הפרווה המלאכותית ששיוותה לו מראה של דוב שהולך לבית הספר מדי בוקר. "אומרים שתהיה עוד סערה, ואני חושש לעליית הגג."
"אתה עולה על הגג?"
"אני אזהר."
לא חלפו עשרים דקות ושמעתי בלמים של מכונית חורקים ברחוב וחבטה על הגג.
"לא," אמרתי וכבר ראיתי את הנורא מכול. "לא. לא." תחבתי את הרגליים לתוך המגפיים, ובלי לתת את הדעת למעיל פתחתי לרווחה את הדלת הקדמית.
מה שמצאתי היה ויליס מחזיק אישה במעיל פרווה לבן. שערה השחור הארוך כיסה את פניה. לא היה לי מושג מי זאת עד שהיא הרימה את הראש וחשפה פנס בעין, שפה שסועה וחבורה על עצם הלחי.
"הֵיי, בטס," אמרה קיטי.
והתעלפה בזרועותיו של ויליס.
הכנסנו אותה פנימה והשכבנו אותה על הספה החומה המשובצת שקנינו יד שנייה. היא היתה בלי הכרה, אבל הדופק היה חזק, ועיניה, כשהרמתי את העפעפיים, הגיבו.
"מה קרה?" שאלתי את ויליס.
"אני פשוט ראיתי את המכונית האדומה הזאת עולה על המדרכה מול הבית שלנו, דלת הנהג נפתחה והיא נפלה החוצה."
"נפלה החוצה?"
"לא כדאי שניקח אותה לבית חולים?" שאל ויליס שהתנשא גבוה מעל כתפי.
"כן. בוא רק נראה עם מה יש לנו עסק," אמרתי בקור רוח והרצתי בראשי הליכי מיון שדה. פתחתי את מעיל הפרווה ומצאת חולצת סטן אדומה מתבדרת ומכנסי קטיפה שחורים. נעלי העקב המוזהבות שלה היו כנראה אי שם בחצר. הרמתי את החולצה כדי למשש את הבטן.
"אוי לא!"
"מה?" שאל ויליס.
הבטן שלה היתה תפוחה מעל חגורת המכנסיים שהוחזקה בסיכת ביטחון, שנפתחה. "היא בהיריון."
לחצתי לה על הבטן, ליד הירך הימנית והרגשתי את הפרפור של עובר בועט.
היא היתה רזה מכדי להיות בהיריון מתקדם כל כך. היא היתה מוכה מכדי להיות בהיריון מתקדם כל כך.
"שנזמין אמבולנס?" שאל ויליס.
הנהנתי ואחזתי את מסעד היד של הספה כדי לעמוד, אבל קיטי התעוררה וסובבה את ראשה על הכר. עיניה נפקחו והיא עטפה בכף ידה את שורש כף היד שלי. "תגידי לוויליס להסתיר את המכונית," היא אמרה. "המפתחות בפנים, ושום בתי חולים."
"קיטי, את פצועה. ואת הרה."
"אם הוא יגלה איפה אני, הוא יהרוג אותי."
"יו?" שאלתי בהנחה מוצקה שבזה מדובר, כאילו היא המתינה לי. "יו עשה את זה?"
"אסור שהוא ידע איפה אני. תבטיחי לי." מסקרה ואייליינר כהה זלגו יחד על לחייה ונמרחו ליד קו השיער שלה. היא לא נראתה כתמול שלשום. חברתי הטובה ביותר, האישה היפה ביותר שהכרתי בחיי.
"אני מבטיחה," אמרתי.
הבאתי קערת מים חמימים ואת המטלית הרכה ביותר שהצלחתי למצוא וניגבתי את המסקרה והדם, ואחר כך את הדמעות שבצבצו מתחת לעפעפיים.
היא תפסה לי את היד ואני לחצתי אותה בזהירות.
"אני מכאיבה לך?" שאלתי, בלחישה שנסדקה חרף מאמצי לשלוט ברגשותי.
"לא," היא אמרה. "אני פשוט כאובה."
ויליס כמובן כעס שאנחנו לא מזעיקים אמבולנס ולא לוקחים אותה לבית חולים. הוא התרצה רק לאחר שהבטחתי שנעשה את זה אם המצב יחמיר. והוא הזיז את המכונית של קיטי אל החניה המקורה והלך למכולת בזמן שאני הערתי אותה כל שעתיים כדי לוודא שהיא בהכרה ולא שקעה בתרדמת.
"אני לא בטוחה שעשו בינינו היכרות ראויה," אמרה קיטי כשהוא חזר מהחנות עם שקיות בידיים. "אני קיטי."
הוא חייך וראיתי שהוא מוקסם ממנה למרות רצונו לשחק אותה שווה נפש. "נחמד להכיר אותך סוף סוף," הוא אמר. "אני..."
"אני יודעת עליך הכול. ויליס ביצ'ר. אתה חתיכת אביר על סוס לבן."
"אה," צחקתי. "אל תגידי לו את זה, זה יעלה לו לראש."
"מאוחר מדי," הוא אמר. "ואני אהיה כל דבר שאתן שתיכן, גבירותי, תרצו." הוא נישק אותי על ראשי בדרכו למטבח.
"נהגת לפה מקליפורניה?" שאלתי את קיטי מאוחר יותר באותו ערב.
ויליס הבעיר בשבילנו אש באח, והאור ריצד עליה במקום מושבה על הספה. הצהובונים לא טעו כשכתבו כמה היא רזתה. ואולי זה היה השיער השחור, אבל היא היתה חיוורת כל כך, מה שהבליט את החבורות שעל פניה.
"היינו באיידהו. פסטיבל חדש שרוברט רדפורד יזם שם. יו מנסה לבנות את עצמו מחדש כמעין במאי עצמאי," היא אמרה בשפתה הפצועה.
"מה קרה, קיטי?"
"יו בונט קרה," היא אמרה.
"הילד הזה שלו?" עינה הבריאה התכווצה והיא נעצה בי מבט, עמוק לתוכי, וחדרה במילותיה למקום שבו התקיימו רק אמיתות יסוד. המקום שבו שכנו כל סודותינו וכל האמת של ידידותנו.
"לא," היא אמרה. "לא אם אני רוצה להיות בחיים בעוד עשר שנים. הילד לא שלו."
"אני לא יודע מה זה אומר," אמר ויליס כשהתיישבנו במטבח ושתינו תה שהוא הכין.
קיטי ישנה עכשיו בחדר השינה שלנו. רעיון של ויליס, כמובן. במיטה שלנו היה המזרן האמיתי היחיד בבית באותו זמן. הוא ואני החלטנו שנישן על הספה הנפתחת בסלון, אם כי לא מיהרנו להקריב את עמוד השדרה שלנו למוט המתכת שחצה את המיטה.
"אני חושבת שהכוונה היא שהילד שלו, אבל אסור שמישהו ידע את זה אם היא רוצה להשתחרר ממנו."
"את ידעת? על זה? על יו? כלומר, הוא הרג אותה במכות, בטס."
חשבתי על בית הציפורים ואיך שהוא עמד עם היד סביב צווארה, והפנס בעין בווייטנאם. הם נפרדו אחרי הביקור בווייטנאם, והיא הלכה והתחתנה עם דרו ויצאה עם כוכב רוק. אבל כשיו הופיע בתמונות האלה בצהובונים בשנה האחרונה הזאת, וקיטי אמרה שזה לא עניין גדול ושהוא השתנה... ג'ני אמרה שאדם כמוהו לא משתנה, אבל אני רציתי להאמין לקיטי. והייתי עסוקה בבעיות שלי מכדי להגיד משהו.
הייתי מרגישה הרבה יותר טוב אילו אמרתי לא. אילו אמרתי שאין לי מושג, שכל זה בא לי בהפתעה גמורה. אבל לא כך היה הדבר.
הנהנתי.
"איך נוכל לעזור לה?" שאל ויליס, והיה קשה להעלות על הדעת אהבה עזה יותר אליו.
לאחר שקיטי ישנה עשר שעות שלמות, התקלחה ואכלה ביצים מקושקשות בפה הכואב שלה, ישבנו שוב מול האש, והאמת יצאה לאור. האיחוד הזה עם יו היה סוער, והם היו יותר זמן בנפרד מאשר ביחד. לאחר שנפגשו שוב במסיבה הזאת, הוא דחף אותה אל דלת והיא נפרדה ממנו. היתה להם התפייסות קצרה לפני שבעה חודשים והיא התקלקלה מיד. היא עזבה אותו בלונדון, חזרה לקליפורניה וחתמה על הופעה בסרט הראשון שהסוכנים שלה שלחו לה, מותחן עלוב שצולם בג'ורג'יה. הצילומים כמעט הסתיימו כשיו הופיע, התחנן לסליחה והפעיל את מלוא כובד משקלו על הבמאי הצעיר.
"פעם התפעלתי מהקטע הזה אצלו," היא לחשה, ואני הסתכלתי על שערה שהוחלק כולו לאחור. לא ראיתי אותה בלי איפור המון זמן. בקושי היו לה גבות. ועצמות הלחיים בלטו כל כך שהן הטילו צל על פניה. זה היה כאילו היא פוסלה מחדש וחלקים נחתכו ממנה באזמל. "איך שהוא נכנס לכל סיטואציה ומכופף אותה לכיוונו. אני חשבתי שזאת הוכחה לעוצמה שלו. אבל עכשיו אני מבינה שהוא פשוט לא יכול לסבול שיש דברים בעולם הזה שאינם קשורים אליו."
"איך הגעת לאיידהו?"
"אני לא יכולה להסביר לך את זה, בטס. הוא אמר שאני חייבת לו, והוא חזר ואמר את זה ואמר את זה עד שהאמנתי לו. עד שהשתכנעתי שהקריירה שלי שמתקדמת יפה פגעה איכשהו בקריירה שלו. כל אדם עם מידה כלשהי של עוצמה לקח אותה מהעוצמה שהוא ייחס לעצמו. ושאלוהים ישמור, אם לאישה היתה עוצמה? תשכחי מזה. הוא לא יכול להתמודד עם דבר כזה."
"יו הכה אותך כי את בהיריון?" שאלתי.
"לא. הוא הכה אותי כי דיברתי עם במאי אחר על פרויקט שלא כלל אותו. איש לא יודע שאני הרה. זה התברר לי רק עכשיו. חשבתי שאני אוכלת יותר מדי."
"מה? קיטי?" איך זה היה בכלל אפשרי?
"המחזור שלי לא היה סדיר אף פעם. אפילו לא כשלקחתי גלולות. אבל נדבקתי בזיהום חיידקי כשצילמנו במרוקו בשנה שעברה ואני הייתי על ריפַמפּיצין."
"אוי לא," אמרתי בהתרגשות. ריפמפיצין היא אנטיביוטיקה שעלולה להפחית את היעילות של הגלולה. ברור שאיש לא הזהיר אותה. "באיזה חודש את?"
"לונדון היתה לפני שישה חודשים," היא אמרה במשיכת כתפיים.
"היית אצל רופא? בכלל?"
"אני לא סומכת על אף אחד שלא יעביר את החדשות ליו. אני לא יכולה להסביר את זה, בטס, אבל הוא עדיין מרוח לי על כל החיים. הוא נפגש לצהריים עם המנהל שלי. הוא שיחד את העוזרת שלי. אם הוא גילה שעיינתי בתסריט כלשהו הוא היה הולך לדבר עם התסריטאי. ואם היה במאי שקשור לפרויקט, הוא היה דואג שיפטרו את הבחור ולוקח לעצמו את העבודה. נאבקתי עם זה כל זמן שיכולתי, אבל אחר כך הרמתי ידיים וגמרנו. פיטרתי את העוזרת שלי. את הנהג שלי. את היחצ"ן שלי. את המנהל שלי. אין לי אף אחד עכשיו. שום צוות. שום עזרה. שום..."
"זה נגמר," אמרתי לה. "יש לך אותי. יש לך את ויליס, ג'ני תבוא בשנייה לעזור אם נצטרך אותה. ניקח אותך לגרינסבורו. יש שם רופא טוב. הוא צעיר. מודרני ונוכל לסמוך עליו..."
קיטי נענעה בראשה.
"מתוקה, צריך לבדוק אותך ולעשות לך אולטרסאונד."
אילו קיטי יכלה לעשות ככל העולה על רוחה, היא היתה ממשיכה להעמיד פנים שדבר לא קרה, ולכן עשיתי את מה שהיא עשתה למעני לפני שנים. הכרחתי אותה להתמודד עם המציאות. היא יכלה להסתיר את הריונה, אבל לא להסתתר ממנו. לא עוד.
ויליס ואני לקחנו אותה למחרת לד"ר מדואוז הגינקולוג שלי. איש צעיר עם משקפיים עבי עדשות וקווצת שיער מזדקרת ששיוותה לו מראה של דמות מקריקטורה של שנות החמישים. הוא היה דיסקרטי ונעים הליכות. הוא הסכים להגיע בשעה מאוחרת ולא ציין את הביקור שלה בספרים.
קיטי ביקשה שאשאר איתה, ואני החזקתי לה את היד שעה שהוא ביצע את האולטרסאונד וסובב את המסך כדי שנוכל לראות את התמונה המטושטשת בשחור לבן של האובייקט בצורת עובר. עקבתי אחריה, אחרי תגובתה, אבל היא אפילו לא הסתכלה במסך.
"הייתי רוצה לבדוק אותך ידנית," הוא אמר. "זה בסדר מצדך?"
חיוורת כולה היא הנהנה ואחר כך העוותה את פניה והתכווצה לאורך כל הבדיקה.
"ובכן," אמר ד"ר מדואוז והסיר את הכפפות, שלא יכולתי שלא להבחין בכתמי הדם שעליהן. "התינוק בסדר, יש קצת דימום, יותר משהייתי רוצה לראות. ואני גם לא אוהב את המשקל שלך."
"אתה נשמע כמו מפיקי הסרט האחרון שלי." הבדיחה של קיטי נשמעה רק עצובה.
"את זקוקה למנוחה במיטה. את צריכה לישון. את זקוקה למזון עשיר בקלוריות. אני רושם לך כדורי ברזל ומילקשייקים."
הוא שלף את פנקס המרשמים שלו.
"לי," אמרתי. "תרשום את הכדורים על שמי. אני אדאג שהיא תיטול אותם."
ד"ר מדואוז נעץ בי מבט ואחר כך שוב בפניה החבוטות של קיטי, ורשם את המרשמים. זה היה לא חוקי והוא היה עלול להסתבך, אבל הוא בכל זאת הושיט לי את המרשמים.
הוא הושיט לעברי את הנייר ואני לקחתי אותו ממנו. "תשגיחי עליה," הוא אמר.
"לא אסיר ממנה את העיניים."
היא השתרעה על מושב הנוסע עם משקפי שמש גדולים וכססה את ציפורניה עד הבשר שעה שוויליס הסיע אותנו הביתה. כשישבתי ביניהם על המושב הקדמי, יכולתי ממש לשמוע את גלגלי מוחה מסתובבים במהירות.
"את נשארת כאן. איתי ועם ויליס. אני אטפל בך. אל תדאגי," אמרתי ועיסיתי לה את הכתף.
היא הביטה בי מהצד דרך משקפי השמש שלה. "בטס, שלושה חודשים מפרידים בין עכשיו לבין הזמן שהילד הזה יצא לאוויר העולם."
"והרופא רוצה שתשכבי במשך רובם," אמרתי כשפנינו ברחוב אֵלְם לכיוון הבית. "יש לנו מקום."
"אבל יו יודע עלייך. הוא יודע שאנחנו חברות. הוא יודע שאני אבוא אלייך."
"אם הוא יופיע כאן, תני לי לטפל בזה," אמר ויליס, ונשמע מאצ'ו כמו שמעולם לא שמעתי אותו.
"תודה. לשניכם," לחשה קיטי וניגבה את הדמעות לפני שיגלשו אל מתחת למשקפיה.
העלינו מזרן חדש במדרגות אל חדר האורחים עם הנוף אל הפארק. אנחנו כבר צבענו את החדר בצהוב יפה בשביל הילד שיהיה לנו. העליתי לשם כיסא מהסלון כדי שאוכל לשבת ליד קיטי כשהייתי בבית אחרי שעות העבודה. ויליס הכין מילקשייקים בכל הטעמים וביצים ובייקון כי נראה שלאלה קיטי השתוקקה יותר מכול.
ההיריון שלי נראה משתלב עם זה של קיטי. אולי זה היה אדרנלין, אבל הבחילה פחתה, ומשהו מהאנרגיה שלי חזר.
חזרתי לעבודה ביום רביעי אחרי הצהריים, וכשחזרתי הביתה בשמונה מצאתי את ויליס יושב על הכיסא שלי ליד מיטתה, ושניהם צפו בטלוויזיה ישנה בשחור לבן שהוא העמיד על השידה, וצחקו לבדיחות של ג'ק טריפר.
"הֵיי, מותק!" אמר ויליס וחשף את גומות החן שלו בעודי עומדת בפתח הדלת.
"בואי שבי," אמרה קיטי וטפחה על המיטה.
ויליס הכין לי כריך וצחקנו לאורך כל הפרקים של "שלושה בדירה אחת" ואחר כך של "טקסי".
"דני דה ויטו הוא דווקא בחור נחמד," אמרה קיטי.
"באמת?" שאל ויליס. "הוא כזה דביל בסרט."
"נכון, והוא בכלל לא כזה. הוא נחמד ומצחיק."
"אבל הוא באמת כזה נמוך?"
"כזה נמוך."
אכלתי את הכריך וקיטי סיפרה לוויליס את כל הרכילות של הוליווד שהיא ידעה. בחיי, קיטי, חשבתי בלבי למרות הנסיבות. התגעגעתי אלייך כל כך.
כשקיטי היתה איתנו שבועיים, ג'ני באה מאיווה סיטי והביאה לנו משייקי'ס שקיות מוכתמות של כריכי סטייקים. זה היה אחד מאותם ימי פברואר שטופי שמש ונטולי רוח.
ג'ני נתנה בקיטי מבט אחד ואחר כך סקרה אותה לכל אורכה. "בואי," היא אמרה לבסוף. "בואי נצא החוצה ונאוורר ממך את הסירחון הזה."
קיטי התווכחה, אבל ג'ני ואני ניצחנו. אכלנו במעילים על כיסאות גן שוויליס גרר החוצה מהמחסן. הם היו רחוקים מלהיות השזלונג שבבית הציפורים, וזיכרון הכיסאות ההם ורקס מצאו להם מנוחה בתוכי לראשונה אחרי זמן רב. האהבה שלי לוויליס הניעה אותי להביט על כל חיי ברוח סלחנית יותר.
הייתי שמחה אילו מישהו היה בא ועושה את זה בשביל קיטי.
ג'ני עדכנה אותנו בכל הנוגע לבניה ולג'רום, שפרש מחיל האוויר ועבד עם חבר במכירת מכוניות. "האיש הוא סוכן מכירות מלידה," היא אמרה.
בעודה מפטפטת ראיתי את מבטה החד שקלט כל פרט בקיטי. סימני החבורות דהו לצהוב וירוק, והיא עדיין לעסה רק בצד אחד של הפה. ניסיתי לשכנע אותה ללכת לרופא שיניים, אבל היא אמרה לי שהיא יכולה לעשות רק דבר אחד כל פעם. עצם הבריח שלה בלטה מחולצת הפלנל ומעיל הפרווה שלבשה, וגם את זה עיניה של ג'ני לא החמיצו. ידעתי שהיא תתקשר אלי כשתגיע הביתה.
"מה איתך, ג'ני?" שאלה קיטי.
"אני עכשיו אחות ראשית." היא עבדה בבית החולים לחיילים משוחררים באיווה סיטי מאז חזרה מווייטנאם. תפקיד של אחות ראשית היה ממש תפור עליה.
"ג'ני! למה לא סיפרת לי?" קראתי, ערה לכך שגם לי היו חדשות משלי שעמדו לי על קצה הלשון.
"הרגע סיפרתי."
"אולי הייתי צריכה להישאר בסנט לוק," אמרה קיטי ושלפה בצל מהמעטפת המטוגנת שלו. היא אכלה את הבצל והניחה את המעטפת על ערימה דומה. "ולהיות אחות."
"קיטי," אמרה ג'ני, "אילו נשארת שם היית אחות איומה."
"לא נכון. כלומר... יכולתי לקלוט את זה."
"אוקיי, הכלל הראשון בסיעוד הוא יכולת הבחנה," אמרה ג'ני.
"זה בערך הכלל הראשון גם במשחק," אמרה קיטי בקריצה.
"טוב, אז תגידי לי מתי זה יקרה אצל בטס?"
"מתי מה יקרה אצל בטס?" שאלה קיטי, וג'ני צהלה. היא צחקה כל כך שכמעט התהפכה בכיסא שישבה עליו. גם אני התפקעתי מצחוק. עדיין לא סיפרתי לג'ני על ההיריון, אבל היא כנראה נתנה בי מבט אחד וניחשה.
"מה כל כך מצחיק?" שאלה קיטי, ושערה הכהה התבדר ברוח.
"אני בהיריון, קיטי. לוויליס ולי יהיה ילד."
"למה לא סיפרת לי?" שאלה קיטי מאוחר יותר באותו ערב לאחר שג'ני הלכה והיא שכבה לישון.
"את פה רק כמה שבועות," אמרתי. "התכוונתי לספר לך מתישהו."
"באיזה חודש את?"
"רביעי."
"את לא נראית אחרת."
"אני לא בטוחה שזאת מחמאה."
"הם היו יכולים להיות חברים," היא לחשה. "אילו החלטתי להשאיר אצלי את התינוק הזה. היינו יכולות לגדל אותם כמו בני דודים. כמו אחיות."
"נכון," אמרתי במרב שוויון הנפש שהצלחתי לגייס. "אבל זאת לא סיבה טובה להשאיר תינוק שאת לא רוצה בו."
היא שתקה אבל נאחזה בידי.
"קיטי?" הזדחלתי למיטה לידה והנחתי את ראשי על שתי ידי.
"את תהיי אמא כל כך טובה, בטס. את וויליס. אתם תגדלו ילדים טובים. אתם תרשו להם להתלכלך בבוץ ולהביא הביתה כלבים משוטטים."
צחקתי. "זה כל מה שצריך?"
"את יודעת למה אני מתכוונת. אתם תיתנו להם להיות ילדים. אתם תדאגו שהם יהיו מלאי חמלה ואמיצים. יהיה להם האומץ לעמוד על שלהם. הם יהיו אהובים כל כך."
"אני מקווה," אמרתי חרש. הילד הזה לא היה מתוכנן, אבל רצינו בו בכל לבנו.
"הלוואי..." היא השתתקה, קינחה את אפה בקצה הסדין שלי, מה שהיה קצת דוחה אבל זה לא היה הזמן להעלות את זה.
"אם תרצי להשאיר אצלך את התינוק נוכל למצוא דרך לעשות את זה, קיטי. נוכל להרים חומה משפטית בינך לבין יו. נוכל לומר לעולם שהילד אינו שלו. התינוק הזה יכול להיות שלך אם תרצי אותו." ניגבתי באצבע את הדמעות שעל לחייה. מעולם לא ראיתי עד אז את קיטי בוכה, וכאן זה קרה כל יום, נעשה לחלק מהשגרה שיצרנו לעצמנו. לפעמים תהיתי אם היא בוכה לא רק על הרגע הזה. הרגשתי כאילו היא צללה אל תוך באר נשכחת וחתומה כלשהי של יגון.
"אמא שלי מתה. סיפרתי לך את זה בכלל?" היא שאלה, ואני נענעתי בראשי לשלילה. היא סירבה לדבר על כך כשהיינו שותפות לדירה באיווה ובקליפורניה, ואני הפסקתי להעלות את זה אחרי הביקור של ג'סי.
"ג'סי היה בן ארבע בערך ואני בת שמונה. היא לקחה את המכונית יום אחד לקניות ונקלעה לתאונת דרכים בכביש המהיר. היא מתה אחרי שלושה ימים."
"אני כל כך מצטערת לשמוע."
"לפני שהיא מתה גרנו בבית קטן בפרברים. אמא היתה ספרית. אבא עבד בבניין. היא היתה כל כך יפה, בטס. אמא שלי, זאת אומרת. אני יודעת שהייתי אז ילדה וכל ילד חושב שאמא שלו יפה, אבל היא היתה מלכת יופי באמת. מיס ג'ורג'יה פּיץ' 1955. הלכנו לכנסייה בבגדי החג שלנו בכל יום ראשון ועשינו פיקניקים ולמדנו לרכוב על אופניים. הייתי בבית הספר וקיבלתי קופסת אוכל חדשה מדי שנה והיה לי חדר משלי. לא היינו עשירים, אבל אני חשבתי שכן. היה לנו טוב." היא זזה מתחת לשמיכות והטתה את גופה לעברי.
חשבתי על המכתב ההוא שהיא קיבלה בבית הספר, זה שהיא קרעה לגזרים. שיחות הטלפון. ג'סי מופיע כמו שעשה באל איי.
"ואז היא פשוט נעלמה, ואבא לקח אותנו לאמא שלו, לגור אצלה, ואת עצמו הוא הקדיש לשתייה עד מוות. סבתא גרה בחוות תרנגולות מחוץ לאטלנטה וזאת היתה עבודה איומה. מטונפת ומסריחה, וסבתא היתה, אלוהים, בטס, היא היתה כזאת מרשעת, וככה היא גם התייחסה אלינו. אבל אנחנו ניסינו שוב ושוב לשמח אותה, לגרום לה לאהוב אותנו. עשינו את כל העבודה שהיא ביקשה מאיתנו, והיינו שקטים ונקיים, אבל זה לא שינה את היחס הרע שלה. עד שג'סי הבין שהיא הכי אהבה שאנחנו נהיה רעים אליה בחזרה. כאילו היא יכלה לאהוב אותנו אם היינו כמוה."
ניגבתי דמעה מהפנים שלי.
"משם אני באה, בטס. זה מה שאני יודעת על משפחה. אף פעם לא אהבתי אף אחד עד שפגשתי אותך. ההיכרות איתך ועם ג'ני עוררה בי את הרצון להיות אדם טוב והגון."
עטפתי את כתפה הכחושה בשמיכה. "ההיכרות איתך עוררה בי את הרצון להיות אמיצה וחזקה. את לימדת אותי לעמוד על שלי. ואת לא מרשעת. את ההפך מאכזרית."
"אבל מה אם הילד הזה יגיע למישהי כמו סבתא שלי?"
"זה לא יקרה."
"מה אם הילד הזה יגיע למישהי כמוני? מישהי שמבינה אהבה רק אם היא רעה. אם הוא..." היא הרימה אגרוף רועד, ופניה התכווצו לעווית זועמת.
הנחתי את ידי על האגרוף שלה ואמרתי לה מה נראה לי נכון לעשות. שאנחנו נבדוק ביסודיות כל פונה. שנהיה זהירים.
"אנחנו נמצא משפחה לילד שלך," אמרתי חרש. "מישהו שיאהב אותו. שירשה לו להתלכלך וילמד אותו חמלה. נמצא את הדמות שמתאימה להיות אמא לילד שלך."
אבל אנחנו לא פנינו בכלל לסוכנות לאימוץ. אפילו לא ניסינו.
בסוף מרס פרצה סערה ממערב. היא החלה בצורה רגילה למדי, כמה פתיתים עבים שהפשירו ברגע שהגיעו אל העשב. אבל אחר כך היא התחזקה, ואחרי כן כדרכן של סופות שלגים באביב, היא היתה מעטה לבן, והלימודים בבית הספר התבטלו ליומיים. זה היה היום החופשי שלי, וקיטי ואני שכבנו במיטה וקראנו זו לזו בקול את "טיול ברחבי אמריקה".
"זה משעמם," אמרה קיטי והתהפכה על הצד ואחר כך על הגב. "בואי נקרא את 'שאנה'."
"קראנו את 'שאנה' פעמיים."
קיטי העוותה את פניה כשהתאמצה להתרומם. "את פשוט לא אוהבת לקרוא בקול את החלקים הגסים."
"את בסדר?"
"לא, אני לא בסדר. ממש לא. הילד הזה..." היא התנשמה ולפתה את בטנה.
"יש לך התכווצויות?" שאלתי. זה היה שלושה שבועות לפני המועד המשוער של הלידה.
עיניה נקרעו לרווחה. "אוי, בטס. הרגע עשיתי פיפי במיטה. אני מצטערת, באמת סליחה..."
קפצתי מהמיטה ומשכתי את השמיכות שכיסו את הרגליים של קיטי. הסדין הצהוב הפרחוני היה רטוב וכמוהו גם פנים ירכיה.
"מתוקה," אמרתי. "ירדו לך המים."
ויליס התעטף בבגדים חמים כדי לגרוף את הקרח מהטנדר ולפנות את שביל הגישה, בזמן שאני הורדתי את קיטי למטה. היא נעצרה כל חמישה צעדים כדי לכרוע וללפות את בטנה. "בואי," אמרתי, קצת לחוצה מהקצב המהיר שבה התקדמה הלידה הזאת. אבל זאת היתה לידה ראשונה, ולידות ראשונות תמיד נמשכות זמן רב.
"אל תזרזי אותי," אמרה קיטי בכעס. היא הזיעה ושערה נדבק אל פניה. צווארון כתונת הלילה מפלנל שלבשה היה לח. "לכל הרוחות, בא לי לדחוף."
"אסור לך לדחוף עכשיו! זאת רק ההתחלה. אנחנו לא יודעים איזו פתיחה יש לך."
"אמרתי שבא לי, לא שאני מתכוונת לעשות את זה." היא התיישבה על מדרגה.
"קיטי," אמרתי בכל החמלה והדחיפות שהצלחתי לגייס. "אנחנו חייבים להגיע לבית החולים."
גניחתה נהפכה לצעקה, והחוש השישי הזה שיש לאחיות נכנס סוף סוף לפעולה.
"אוקיי, בואי נרד רק לספה. את יכולה לרדת עד הספה?"
ההתכווצות חלפה והיא הנהנה. הורדתי אותה במדרגות האחרונות ומשם לאט לאט אל הספה. היא התנשמה בכבדות, החזיקה את בטנה, שהיתה קשה כאבן מתחת לעור.
"קיטי, כמה זמן יש לך התכווצויות?"
"אני לא יודעת," היא אמרה, וזה היה שקר.
"קיטי."
"מאמצע הלילה. חשבתי שזאת רק עווית. או ההתכווצויות המדומות. אבל הן נמשכו." כלומר, היא בצירים כבר שעות. "סליחה. סליחה, אני פשוט... לא עשיתי שום תוכניות. לא פנינו לסוכנות לאימוץ. אני לא מוכנה. אני לא מוכנה לזה." קולה עלה עד הגג מרוב בהלה.
"היי," אמרתי. "די. די, הכול בסדר. התוכנית היחידה שאנחנו צריכים עכשיו היא להביא אותך לבית החולים."
"אני לא... אני רוצה לדחוף, בטס. זה כאילו קשה לא לדחוף."
"טוב. אני אבדוק אותך, בסדר?"
"כן. כן, זה בסדר," היא צעקה שעה שעוד התכווצות עזה תקפה אותה בעוצמה.
הרמתי את כתונת הלילה שלה והורדתי את תחתוניה הרטובים.
"אלוהים," פלטתי.
"מה? מה קרה?"
"את יולדת," אמרתי. "התינוק כבר בדרך." זרם של אדרנלין עבר בי, והעולם כולו התבהר לגמרי. לא היה זמן לסיים את פינוי שביל הגישה; להתלבש ולחצות את העיר בכבישים שעלולים להיות חסומים למעבר. "אנחנו מיילדות את התינוק הזה, קיטי. את ואני. עכשיו. בסדר?" הסתכלתי בפניה עד שהיא התמקדה בי, ואחר כך חייכתי. היא חייכה אלי בחזרה בכל האומץ שהצליחה לאזור. "אל תפחדי."
"את זאת שנשמעת מפוחדת."
לא פחדתי. ההכשרה שלי נכנסה לפעולה. רצתי אל דלת הכניסה וצעקתי לעבר שביל הגישה לוויליס, שהשלג כמעט הסתיר אותו. רחצתי את הידיים, אספתי מגבות נקיות רבות ככל שיכולתי ורצתי בחזרה לקיטי.
"תרימי את הישבן," אמרתי לה והחלקתי תחתיה מגבות כמיטב יכולתי.
"הספה הזאת איומה," היא אמרה. "היא מכוערת והיא שוקעת באמצע, ואני לא... אני לא רוצה ללדת את התינוק שלי על הספה המגעילה הזאת."
"את רוצה לעשות את זה על הרצפה?"
"כן."
הורדתי אותה לרצפה כשוויליס נכנס. "זה באמת... שכה אחיה."
"כן," אמרתי לפרצופו הוורוד ופעור העיניים. "אני צריכה שתרחץ את הידיים, ותרתיח מים. תחטא איזה חוט. כל חוט שתמצא. אני צריכה גם שתביא עוד מגבות. אבל תרחץ את הידיים. וסכין. את הסכין הכי חדה שיש לנו."
"סכין?" שאלה קיטי.
"על כל צרה שלא תבוא," אמרתי.
"על כל איזו צרה?"
ויליס הנהן, השליך מעליו את המעיל לפינה ומיהר למלא אחר הוראותי.
"אמרתי לך כמה אני מחבבת אותו?" אמרה קיטי שהתנשמה על הרצפה. מיקמתי כרית תחת ראשה. "אתם שניכם כמו כפפה ליד."
הנהנתי וירדתי אל בין רגליה. בבקשה, אלוהים, תעזור לנו לצאת מזה בשלום.
"בטס," אמרה קיטי בקול שניכרו בו בהלה וכאב. "אני רוצה לדחוף. אני רוצה לדחוף."
"תדחפי," אמרתי.
"אל תעזבי אותי."
"אני לא הולכת לשום מקום."
מאותו רגע ועד שתינוקת החליקה לי לידיים, סמוקת פנים וצרחנית, היה נדמה שזה הרף עין וחיים שלמים בו זמנית.
קיטי התייפחה וצנחה לאחור על הרצפה, ואני מצאתי את ויליס מביט בי, פניו יפהפיות מאהבה ויראת כבוד.
"תעזור לי," לחשתי והוא היה על ברכיו לידי. קשרתי את חבל הטבור וחתכתי אותו בסכין המטבח שהוא חיטא, ואחר כך הושטתי לו את התינוקת כדי שיעטוף אותה במגבות הכי טובות שלנו, הכי רכות והכי יפות.
"שלום, מתוקה," הוא לחש, ודמעות מילאו את עיני.
חילצתי את השליה ועטפתי אותה בעיתונים, ניקיתי את קיטי והתפעלתי כשנוכחתי שלא נדרשו שום תפרים. התינוקת הפסיקה לבכות ואני נשאתי את מבטי לראות את ויליס עומד ומנדנד אותה במתיקות.
עינינו נפגשו ונאחזו אלה באלה וקיבלנו החלטה שאפילו לא היינו צריכים להגיד אותה בקול.
"זאת בת," אמרתי לקיטי. קורנת כמו השמש בחיים הטובים. "היא בריאה ויפהפייה."
"יופי," אמרה קיטי ובהתה בתקרה. "טוב מאוד."
"היא תישאר איתנו," אמרתי לה, והיא הרימה את ראשה להביט בי.
קתרין סיימון וקיטי דוורו. האישה בחדר במלון ובבית הציפורים ועל הבמה בווייטנאם; שהחזיקה אותי, שמנעה את התפרקותי, שלקחה איתה חלקים ממני לכל מקום שאליו הלכה. לא יכולתי למסור את ילדתה לזרים. התינוקת שלה תהיה שלי. כמו שראוי שיהיה.
"אני וויליס. אנחנו נשאיר אותה אצלנו ונגדל אותה. היא תהיה אחות לבתנו. בדיוק כמו שאמרת, בדיוק כמו שרצית."
"תשמרו עליה?" היא לחשה, ודמעות טריות זלגו על לחייה הסמוקות.
"יו לעולם לא ידע, והיא תתלכלך כמו שצריך אני מבטיחה."
"תקראו לה על שם אמא שלי?" היא שאלה.
"ברור. מה היה שמה?"
"קלרה."
- 34 -
קיטי
לוס אנג'לס, קליפורניה
2019
לקיטי לא היתה שום זכות לקרוא לבת השלושים וארבע התוקפנית והפיקחית בִּתה. קיטי לא גידלה אותה. לא אהבה אותה. לא עברה איתה אף לא אחד מהרגעים הרעים או הטובים.
קיטי הבינה את כל זה.
אבל באנוכיות היא העניקה לעצמה את הרגע האחד הזה להביט בקלרה בעיני אם ולעמוד על כל הקשרים ביניהן.
היה קשה לא לחשוב על אמה שלה, על קרעי זיכרונות שהיו לה ממנה.
קיטי היתה רוצה לחשוב שמשהו ממנה היה בתנוחת הראש של קלרה, בצורת העיניים. ואולי, אם תעז לחשוב כך, בהלך המחשבה שלה בזוויות שאבי ובטי קיי אפילו לא יכלו לראות. איך שהיא יכלה להיות אנוכית וקרה ותוקפנית. אבל שכל התוקפנות האנוכית והקרה הזאת הסתירה לב שפעם בפחד מלהיפגע. נאמנות, ללא ספק. עין לדברים הנעלים יותר. מוסר עבודה.
קלרה, בתי.
קלרה קמה, גופה הדק והזוויתי היה דומה כל כך לאביה של קיטי, שזה היה מפחיד. גם אבי קמה מתוך סולידריות, ועל פניה עלו אותן הבעות של מבוכה ובלבול.
עשית את זה, בטס. הן אחיות. תודה, חברה יקרה, על שהענקת להן זו את זו.
"השמות של הורי רשומים בתעודת הלידה," אמרה קלרה חרש, ומוחה החריף עבר על מה שידעה תמיד ומה שזה עתה סופר לה.
"ד"ר מדואוז היה נדיב מאוד ושיתף פעולה ברצון," אמרה קיטי. הוא סיפר להן שהוא גדל אצל אם יחידנית שככל הנראה עברה על כללים רבים כדי לשמור עליו.
"אני נולדתי ביוני 1985. זה מה שכתוב בתעודת הלידה שלי, ואבי נולדה במאי 1986."
"ההורים שלכן שיקרו. קלרה, את נולדת במרס, ואבי למעשה באוגוסט 1985."
"אני מבוגרת בשנה יותר ממה שחשבתי?" שאלה אבי.
"זה לא העניין, אבי." קלרה עצמה את עיניה וצבטה את גשר אפה.
"טוב, זה בכל זאת משהו."
"איך הם יצאו מזה בשלום?" שאלה קלרה.
ברור שבעיני קלרה הדבר נראה והוגדר כעבירה על החוק, לעומת קיטי שתמיד ראתה בכך ברכה. הברכה היחידה בחייה.
"זה היה פשוט, למען האמת. הם קיבלו עזרה רבה מדניז בבית החולים ומד"ר מדואוז. אמכן יצאה לחופשה אחרי שקלרה נולדה, ואמרה לבסוף לאנשים שהיא בהיריון, שיקרה כשציינה את המועד המשוער של הלידה וטענה שגזרו עליה שמירת היריון. היא לא חזרה לעבודה עד שמלאו לשתיכן שנתיים. היא החזיקה אתכן בבית. דניז זייפה את תאריך הלידה של אבי ברישומי בית החולים."
"את אומרת לי שאנשים לא שמו לב?" שאלה קלרה.
"זאת היתה תקופה אחרת. לא הועלו תמונות ברשתות החברתיות. אמכן ישבה בבית. הם סיפרו לדניז את האמת וגם לג'ני, כמובן. ויליס, אני חושבת, סיפר למישהו בעבודה שלו, ואשתו של האיש עזרה להפיץ את העובדה שיש ביניכן הבדל של אחד עשר חודשים."
"גברת שוּט?" שאלה קלרה, וקיטי הנהנה. במשך שנים קיטי שלחה לבני הזוג שוט בחג המולד סל פירות, כי הם מעולם לא פרעו את הצ'קים שהיא שלחה.
"ההורים שלכן לא היו נשואים, וזה מה שהעסיק את כולם יותר מכול. ובסופו של דבר כולם אהבו כל כך את ההורים שלכן, שהם רצו להאמין שזה נכון."
"את אומרת לי שאמא שלנו לא יצאה מהבית שנה שלמה?" שאלה אבי.
"היא התארחה אצל ג'ני זמן מה, כשהיתה לה רק קלרה והיא היתה בהיריון. אבל כן, היא בעיקר נשארה בבית שנה."
"ומה קרה לך?" שאלה קלרה תוך התעלמות מאבי, ובנימה שנטתה לכעס. מה שנראה לקיטי בלתי נמנע.
"נשארתי עוד חודש ואחר כך עזבתי. חששתי שבסופו של דבר יו יופיע בבית ברחוב אלם."
"עזבת?" שאלה קלרה. "אמא היתה בהיריון, אבא עבד, ואת נתת לה את התינוקת שלך ופשוט עזבת?"
לא היה שום פשוט בדבר הזה. האכלתי אותך מגופי במשך ארבעה שבועות, היא רצתה לומר לה. ישבתי איתך באור השמש ובאור הירח והצמדתי אותך אל גופי ואמרתי לעצמי שאת לא שלי. בכיתי לבד בחדר הצהוב ההוא כששמעתי, דרך הקיר, את ויליס ובטס מתלחשים וצוחקים ומתמוגגים מאיזה פלא שביצעת. נשארתי זמן רב ככל שיכולתי עד שהבנתי שאם אשאר עוד רגע, לא אוכל עוד לעזוב.
"זה בטח היה נורא," אמרה אבי, וקיטי קפצה חזק את שפתיה והתרגשה מגילוי האהדה.
"הם ניסו למכור את הבית כשהכסף לא הספיק. אני קניתי אותו," אמרה קיטי, "וניסיתי לתת להם אותו כי הם היו מסרבים לקבל כסף."
"ניסית לתת להם כסף כדי שייקחו אותי?"
"אל תגידי את זה ככה," אמרה קיטי, מפני שעם כל הדברים שהציקו לה, הדבר הזה לא היה ברשימה. "אבא שלך היה מורה, אמא שלך היתה בחופשה למי יודע כמה זמן, ושני תינוקות הם עסק יקר."
עם זה לא היה אפשר להתווכח, ובכל זאת קיטי עדיין ראתה את הצורך של קלרה להתווכח.
"נולדה לך תינוקת, נשארת חודש ואחר כך... לא חזרת אף פעם?" שאלה אבי.
קיטי הזדקפה. היא היתה רגילה להיות מטרה לחצי הביקורת, אבל מעולם לא בנושא הזה.
מוזר כמה שזה הכאיב.
"עזבתי, דאגתי שיהיו בעולם המון תמונות שלי שבהן אני נראית כמי שמעולם לא ילדה, ואחר כך כשהיית בת שלושה חודשים דיברתי עם בטס בטלפון והבנתי שהיא לא בטוב. בהיריון מתקדם, מתמודדת עם תינוקת, כלואה בבית ובשקר שרקחנו. עליתי על הטיסה הקרובה כדי לראות אותה. לראות אותך," היא אמרה לקלרה.
היא שכרה מכונית לנסיעה אל מחוץ לנמל התעופה אוהייר, הגיעה בחמש בבוקר אחרי נסיעה של כל הלילה, ומצאה את בטס ערה, כאילו ידעה שקיטי באה. היא וויליס עשו כמיטב יכולתם, אבל הבית היה במצב נורא, בטס היתה במצב נורא. אבל למרות השיער השמנוני והכלים בכיור, קלרה ובטס היו יחידה אחת. אם וילדה מחוברות. פניה של קלרה אורו כשהיא שמעה את קולה של בטי קיי, והיא היתה נרגעת ושקטה בזרועותיה של בטי קיי. זאת היתה המטרה, כמובן, אבל לראות את זה בפועל... האמת היא שזה הכאיב.
בטס הושיטה את התינוקת לקיטי, והיא לקחה אותה, בגמלוניות וכמעט באימה, לא בפחד שתכאיב לתינוקת, אבל אולי שתכאיב לעצמה; שתרגיש מה שהרגישה בחודש שהיניקה בחדר הצהוב ההוא. הקשר הבסיסי הקדמון שהיא ידעה שתיאלץ לגדוע שוב. כובדה המתוק של קלרה בזרועותיה משך אותה מטה אל משהו שהיא לא יכלה להיחלץ ממנו. זה היה כמו לטבוע בכמיהה בכאב ובפליאה שבאימהוּת.
"ויליס ואני רוצים שהילדות יקראו לך דודה קיטי," אמרה בטס, והסתרקה אחרי מקלחת נחוצה מאוד.
"לא," אמרה קיטי, שהמילה נפלטה מפיה עם יצר ההישרדות שהוציא אותה מג'ורג'יה והרחיק אותה ממשפחתה.
"דודה קיטי לא מוצא חן בעינייך?" בטס צחקה. "זה בטח נשמע לך נדוש מדי. מה דעתך על..."
"הן לא יכירו אותי," אמרה לה קיטי בעיניים עצומות כדי שלא תראה את ההלם או הכאב או הכעס על פני חברתה. "אנחנו נישאר חברות. אני שלך ואת שלי, אבל הילדות האלה." הבת שלי. "הן שייכות לך ולוויליס."
קיטי חשה יפחה שהיא הדפה. אילו ידעה בטס כמה קשה זה היה, היא היתה אומרת לא. היא היתה מתעקשת על דודה קיטי, ואז, מרוב כאב היתה קיטי מתרחקת ממנה רק כדי להיות בטוחה.
זה מה שקיטי עשתה לאחיה. השאירה אותו בחוות התרנגולות.
"ואמא פשוט השלימה עם זה?" שאלה קלרה.
"לא. לא בהתחלה. היא ניסתה לשכנע אותי שבמשך הזמן זה יהיה קל יותר, והיא כנראה גם צדקה, אבל באותו רגע," אמרה קיטי ונענעה בראשה, "חשבתי שכך ייטב לכולם."
"לנתק את עצמך מחיי?" שאלה קלרה. "זאת הדרך הכי טובה שאת מדברת עליה?"
"בהתחלה זה היה בגלל יו. לא יכולתי להסתכן באפשרות שהוא אפילו יתחיל לחשוב עלייך, קלרה. הוא היה אדם מסוכן. והוליווד היא עיר קטנה. ביקשתי שבטס וויליס לעולם לא ידברו עלי, אני לעולם לא אבקש לראות אותך. היא לא אהבה את זה, אבל שכנעתי אותה להסכים."
"כלומר... לא היית סקרנית לדעת מה קורה איתי?" אמרה קלרה והיסוס נדיר נשמע בקולה.
קיטי לחצה שוב באצבעות רועדות על בטנה. געי ביגונך, אמרה לה הילדה שלימדה אותה יוגה. געי בו, החזיקי אותו, דעי אותו, ואחר כך, משידעת אותו, השליכי אותו.
היא היתה צריכה לדעת שאין להפקיד בידי ילדים את הנושא של יגון. הם אינם חיים זמן רב דיו או לעומק רב דיו כדי לעמוד על טיבו.
"בוודאי," היא לחשה.
אבי חיבקה את קלרה, שצמצמה את עיניה והשפילה את מבטה אל הרצפה.
"אני בטוחה שלג'ני היה משהו לומר על כל זה," אמרה אבי חרש.
קיטי צחקה צחוק מר. הוויכוח ההוא עם ג'ני לא היה זיכרון טוב.
"כל זמן שיו היה בחיים היא הסכימה איתי. ליתר ביטחון. אבל אחרי שהוא מת, כשהיית בת שמונה או משהו כזה, היא לחצה עלי להיות מעורבת בחייכן. אבל אני אמרתי לא. אהבתי את הסידור שהיה. היא אמרה שאני נאחזת בעבר. שלבחור ולהחליט איך להיות חלק מחייו של מישהו זה לא חברות אמיתית. ובסופו של דבר, לאחר שקיבלתי את ההחלטה לא להיות בחייכן, איבדתי גם אותה."
זה כאב, אך למרות זאת הפסיכולוגית של קיטי עזרה לה להבין את הכאב. ג'ני, כאם צעירה עם תינוקות משלה לא יכלה לקבל את ההחלטה של קיטי להרחיק את עצמה לגמרי מחייה של קלרה, אבל עדיין להיות בחייה של בטי קיי. אצל ג'ני לא היתה חצי עבודה, וזאת היתה אחת התכונות שקיטי הכי אהבה אצלה. עד שהיא מצאה את עצמה בחוץ.
קיטי השלימה עם האובדן של ג'ני כחלק מההשלכות של בחירותיה, אבל התלוותה לכך התחושה שהיא איבדה לא רק חברה יקרה, אלא גם חלק מעברה. חלק מזהותה.
הכאב על ג'ני לא פג.
"זה לא היה חייב להיות ככה!" קראה אבי, לעומת קלרה ששמרה על שתיקה יוצאת דופן.
"יכול להיות," אמרה קיטי. "אבל אני, בלבי, אנוכית. וחששתי..." היא השתנקה. "שהיכרות איתך, אפילו קצת, אפילו בדרך אגב תמימה, תהיה קשה מדי. לא ידעתי איך לעבור ממעמד של אמא לזה של דודה, וכך היה קל יותר לעבור מזה של אמא לשום דבר בכלל. ואני חושבת שבמשך הזמן אמכן אהבה בסופו של דבר את הרעיון שהקשר הזה היה כולו שלה. לאחר שהעניקה לשתיכן ולוויליס ולמטופלים ולבית הספר כל כך הרבה מעצמה... אני הייתי שלה. והיא היתה שלי. וסופו של הדבר היה בדיוק כפי שצריך."
"אבל למה עכשיו?" לחצה קלרה. "כלומר... למה לכל הרוחות עכשיו?"
"חייתי בלי אם זמן רב מאוד," אמרה קיטי. "ולאחר שבטס מתה..."
"חשבת שתתפסי את מקומה. כאמא?" שאלה קלרה בהשתאות.
"לא," אמרה קיטי, אם כי אולי כן. "כל הסיבות שהיו לי לעשות זאת היו..." היא התקשתה למצוא מילה, אך למעשה היתה רק אחת כזאת. "לקויות. אבל כשאמכן אמרה לך שוויליס אינו אביך, היא ידעה שלא תרפי מזה, וכשהיא מתה לפני שהספיקה לספר לכן את האמת... חשבתי... שאעשה את מה שהיא לא הצליחה להשלים."
"עשית את זה למעני?" שאלה קלרה שהבינה מיד את הקשקוש של קיטי. "בטי קיי ביצ'ר היתה אמא שלי וויליס ביצ'ר היה אבא שלי ואת ויו בונט..." היא נשאה את מבטה אל התקרה וקיטי נוכחה שהיא ממצמצת בניסיון להדוף דמעות, מה שעורר בה הרגשה איומה, ובכי על שהיא פירקה כך את חייה. "יו בונט הדפוק? הוא אבא שלי?"
"אני מצטערת," היא אמרה כי לא היה עוד מה לומר. שום נחמה. הוא היה גאון והוא היה מפלצת.
"הוא בכלל לא ידע?" שאלה אבי.
"לא."
"חזרת אליו אחר כך?" שאלה קלרה.
קיטי נענעה בראשה לשלילה. "לאחר שקלרה נולדה חזרתי להוליווד אבל הוא וידא שיחרימו אותי לגמרי. לא העליתי על דעתי שיש לו כזה כוח, אבל גברים לבנים לעולם יתמכו בגברים לבנים. הוא אמר לי שהוא ישיג לי עבודה אם נחזור להיות ביחד, אבל תמיד אמרתי לא. היה לי די כסף לקיום. היו לי הבית הזה. הגן שלי. ואת אמא שלכן. רק אחרי מותו בשנות התשעים קיבלתי את תוכנית הטלוויזיה הזאת."
בסופו של דבר אלה היו דברים קטנים, שטחיים. הנזק האמיתי היה בכך שהוא הרס כל קשר בחייה, הותיר אותה מבודדת ופגיעה ובודדה, חושדת בכל אחד סביבה.
חוץ מאשר בבטס.
"הוא לא אבא שלי," אמרה קלרה. "הוא לא. הוא..." קלרה יצאה דרך דלת ההזזה מזכוכית של משרדה לפני שקיטי הספיקה להבין מה עמדה לומר. לפני שהספיקה להעמיד את גופה הזקן והסרבן על רגליו.
אבי קמה והושיטה את ידה אל קיטי. "אני חושבת..." היא אמרה והשתתקה. היו תריסר דרכים שהיא יכלה להשלים בהן את המשפט הזה.
עשית מספיק. זה נכון עד כאב.
קיטי גזלה משהו גם מאבי. לא אחות, אין צורך במלודרמה. אלא את סיפור המשפחה שלה שהן האמינו בו. המסורת שיצרה את זהותה.
"לכי אחריה," אמרה קיטי, ואבי יצאה במהירות אחריה.
קיטי צנחה ברפיון בכורסתה, בהתה במקומות שהבנות היו בהם, כאילו צלן עדיין נותר לעמוד שם.
הבנות. כך קראה בטס תמיד לאבי ולקלרה. יחידה כזאת. כוח.
קיטי תמיד אהבה את זה.
לכל שחקן שקיטי הכירה היה משרד כמו זה שלה. תסריטים על מדפים. ארונות שעוצבו במיוחד להצגת פרסים וגביעים. כרזות של פרויקטים חביבים ממוסגרות בהידור. המשרדים האלה נוצרו לחיזוק האגו המפלצתי של בעליהם. להזכיר להם, ברגעים שבהם הספקות העצמיים השתוללו והכריעו אותם, שהם עשו עבודה טובה. שבעיני מישהו, איפשהו, הם היו חשובים.
בטי קיי מתה. ג'ני לא דיברה איתה. והבנות ללא ספק כבר ארזו את חפציהן.
מה חשבת? היא שאלה את עצמה. את תספרי להן ואחרי כל השנים האלה של הדרת משפחה הן יתגודדו סביבך ואת לא תהיי לבד?
אור שמש זרם פנימה לחדר, האיר את כל חפצי החן ההוליוודיים. חייה היפים, המפורסמים.
כל הריקנות הנוצצת.
אבי
"קלרה?" קראה אבי. המדשאה הירוקה שהוליכה אל הגן היתה ריקה. גם אזור החניה. אלוהים. היא תצא עכשיו לרוץ? בשבילים האלה? זה היה משהו שאחותה עשתה כשהיתה נסערת. אבי השפילה את מבטה אל הסנדלים שלרגליה. לא הכי מתאימים לרדיפה אחרי אחותה, אבל היא תרוץ יחפה למען קלרה אם תצטרך.
"כאן," אמרה קלרה.
אבי פלטה צחוק עצבני של הקלה וניגשה אל הצד המרוחק של הקוטג' הקטן, שם שיחי האיקליפטוס היו קרובים יותר לבניין. זה היה כאילו קלרה הרגישה צורך להתרחק מקיטי ככל האפשר, בלי לעזוב את המקום.
כך עשתה פיונה כשכעסה, מתחה את החבל ככל שיכלה בלי לקרוע אותו. אבי נתקפה לפתע געגוע מכאיב כדקירת סכין לילדיה.
"את בסדר?" היא שאלה.
"נפלא." קלרה עמדה עם הידיים על המותניים, אבל רעדה מסערת רגשות. אבי הכירה את הגרסה הזאת של אחותה. היא ידעה שאם היא תיגע בקלרה או תביע את אהדתה, קלרה תיקח את כל הרגשות האלה ותתחיל להפגיז בהם את כל הסובבים אותה.
"מצאתי לי יופי של סוף שבוע להיגמל מהשתייה, מה?"
תודה לאל, קלרה צחקה לבדיחה הגרועה, המתח נשבר דיו כדי לאפשר לאבי לחבק את אחותה, ובמקום להזדעף, קלרה נצמדה אליה ונרגעה.
"איזה בזבוז," אמרה אבי.
"למה את מתכוונת?" שאלה קלרה.
"בזבוז של כל הזמן הזה."
קלרה התרחקה, ואבי הביטה בפניה של אחותה. "אני רק אומרת," אמרה אבי חלושות. "כולנו יכולנו להיות..."
"משפחה?" התפרצה קלרה.
"כן. אולי?"
דלת הרשת של הבקתה נפתחה באוושה, וקלרה עברה מצד הבית לכיוון הגן. אבי הלכה אחריה והן הבחינו בוויקי שיצאה לחצר.
"הֵיי!" אמרה ויקי בחיוך שנמחק מיד למראה פניה של קלרה. "מה קרה?"
קלרה נפנתה אל ויקי בזרועות פתוחות ובחיוך סרקסטי. "קיטי היא אמי הביולוגית. מי שילדה אותי, הפילה אותי אל זרועות אמי והסתלקה לשלושים וארבע שנים, ובחרה את ההלוויה של אמא כשעת כושר פשוט לצוץ לה שוב בחיי."
טוב, חשבה אבי בלבה, כשאת מנסחת את זה ככה.
"וזה לא הכול," המשיכה קלרה. "השאלה שהתחילה את כל הסיפור הזה זכתה סוף סוף לתשובה. תופים, בבקשה? מישהו?" קלרה לא חיכתה לתופים. "יו בונט, במאי הסרטים הזועם, הנרקיסיסט, הוא אבא שלי."
"וואו," אמרה ויקי. היא הביטה באבי ואחר כך שוב בקלרה. "וואו."
"אבל הוא לא," אמרה אבי. היא סירבה לאפשר לכעס של קלרה להשתלט על היום. כעס ופחד וגאווה כבר השתלטו על ימים רבים.
"סליחה? לא הקשבת?"
"אמא היא אמא שלך ואבא הוא אבא שלך. את יודעת את זה. רק הרגע אמרת את זה." אבי הסתובבה שוב אל בית הזכוכית ויופיו הצונן. שעיצובו היוקרתי נראה כאילו יצא הישר מכתב העת ה"ארכיטקטצ'רל דייג'סט". ולצדו הבקתה עם תמונות הפולרואיד הממוסגרות והספות הרכות. המטבח העתיק שבו.
תיבת הזכוכית הצוננת היתה חייה של קיטי, אבל הבקתה הזאת היתה מלאה בבטי קיי ביצ'ר.
אבי תהתה אם אולי... אולי בטי קיי ביצ'ר ידעה מה היא עושה באותו ערב שבו היא וקלרה רבו. לא שהיא עומדת למות או משהו כזה. אבל אולי אמא הבינה שזמן רב מספיק התבזבז והיא הפילה בכוונה אבן דומינו בתקווה שכל החלקים יגיעו לכאן לבסוף. יחד. כל הסודות יתגלו לעיני כול.
המשפחה שהם יכלו להיות.
ככל שחשבה על כך, כן התחזק ביטחונה של אבי בכך.
הו, אמא.
"אני צריכה לחזור לילדים שלי," אמרה אבי. "אני צריכה לתקן את מה שמקולקל בבית, ואחר כך... אני רוצה לחזור לכאן."
"מה?" שאלה קלרה.
"כן. אני רוצה לחזור," אמרה אבי בתקיפות. "ואני רוצה שאת תחזרי."
"היא שיקרה לנו, אבי."
"למעשה היא סיפרה לנו את האמת, ואני אבין אם את רוצה לכעוס. אני באמת אבין." אבי הצטערה שהיא עושה בזה שימוש נגדה, אבל כרגע לא היתה לה ברירה. היא ניסתה לדבר בקול רך ככל האפשר. "בזבזת את השבועיים האלה בכעס על אמא. ומה זה עזר לך?"
קלרה הסתובבה שוב אל מול הגן. ויקי נעמדה מאחוריה, עטפה את מותניה של קלרה בזרועותיה. אבי הסתכנה והושיטה את ידה אל אחותה.
להפתעתה קלרה נאחזה בה.
"הייתי לוקחת את זה על עצמי אילו יכולתי," אמרה אבי.
"את רוצה להיות הבת של קיטי דוורו?" אמרה קלרה בספקנות.
"לא. אני רוצה להיות הבת של בטי קיי ביצ'ר, וזה מה שאני. בדיוק כמוך. אבל הייתי רוצה להכיר את קיטי טוב יותר. הייתי רוצה שהיא תכיר אותי. את הילדים שלי. את המשפחה שלי."
"למה?" שאלה קלרה.
"כי היא אהבה את אמא שלנו. ואמא שלנו אהבה אותה. תראי את כל מה שהן עשו זו למען זו. אני רוצה את כל הסיפורים האלה, קלרה. אני רוצה את כל האהבה הזאת."
קלרה השמיעה קול בגרונה, ואבי השעינה את ראשה על כתף אחותה.
"אני רוצה לכעוס עוד כמה דקות," אמרה קלרה.
"בבקשה," אמרה אבי. "כולנו נהיה כאן כשתגמרי."
זאת המשפחה שלך, היא אמרה בלבה, אך לא בקול. הן עדיין לא היו שם. קלרה עדיין כעסה. קיטי עדיין שברירית. שלושתן בחנו עד כמה הן יוכלו להתכופף. אבל הן יגיעו... הן יגיעו לשם.
היא קיוותה.
- 35 -
קלרה
באותו ערב חזרה אבי לבית של קיטי כדי להיפרד.
קלרה וויקי הזמינו לעצמן כרטיסים לטיסה של אבי, וטיילו בשתיקה בשבילים עד שהגיע הזמן לעזוב.
ואחר כך טסו שלושתן הביתה.
כלומר, לגרינסבורו.
קלרה יכלה לומר בביטחון שלהיות שוב בגרינסבורו זמן ארוך יותר מסוף שבוע לא היה נורא כמו שחשבה שיהיה, בעיקר מפני שוויקי היתה שם. האישה הזאת הפכה כל דבר לטוב יותר. ויקי וקלרה ניצלו ימי חופשה ועבדו מרחוק שבועות אחדים ובתוך כך ארזו את הבית של אמא ואבא.
ויקי דרבנה אותן להמשיך כשיגון הדביק את רגליהן של האחיות ביצ'ר אל הקרקע.
אבי ניגשה לפרויקט של הנהגת שינוי בכל דבר מחורבן בחייה, וקלרה לא יכלה להיות גאה יותר באחותה. היא נתקפה מבוכה כשנזכרה איך חשבה שרגשנותה של אחותה החלישה אותה. הן היו כוח על כשהיא עזרה לילדיה להתמודד עם סערת הפרידה שלה ושל בן.
היא שתתה בערב שבו הם סיפרו לילדים, אבל למחרת היא לקחה את עצמה לייעוץ.
קלרה גם נבוכה מעצם המחשבה שהתכוונה להניח לאבי לארוז את הבית הזה בלעדיה. זאת היתה מטלה ענקית. ואחד הדברים העצובים ביותר שעשתה.
בנבכי ארון הבגדים של אמא הן מצאו שמלת גו גו מכסף, קופסה עם גזירי עיתון כולם על קיטי. וגם לתדהמתן כפתור ורוד.
זה שאבד בשטיח השאגי.
לא היה להן מושג איך הוא הגיע לידיה של אמא, או למה היא שמרה דווקא אותו מכל המתנות המצחיקות שקיטי שלחה לה אחרי קליפורניה. אבל הוא נח על כל הגזירים בקופסה הזאת, ורוד עז יותר מכל הכפתורים האחרים שנאפו בלחם ושומרו בצנצנות.
"אנחנו צריכות להביא את זה לקיטי," לחשה אבי, כששתיהן ישבו ברגליים משוכלות על רצפת חדר השינה של הוריהן, מוקפות בבגדיהם הישנים.
"אני פשוט עדיין לא מוכנה," אמרה קלרה וניגשה לעזור לוויקי לרוקן את החניה המקורה.
נדרש שבוע לקבל החלטה קשה בעניין היומנים של בטי קיי. הם היו פרטיים ולא נועדו לקריאה של אחרים, ולכן החליטו לשרוף אותם ערב אחד בבור השריפה של אבא. קלרה עדיין לא היתה בטוחה שזאת היתה הבחירה הנכונה, אבל אבי האיצה בה לעשות זאת.
הם לא בשבילנו, היא אמרה. הם היו המחשבות והרגשות הפרטיים של אמא ומגיע להם להישאר פרטיים. ומלבד זאת, אנחנו יודעות איפה נוכל להשיג הרבה מהסיפורים האלה.
קלרה ידעה למה היא רמזה, אבל היא עדיין לא היתה מוכנה.
לאחר שהעבירו את אחרוני המצעים והרהיטים הישנים לחנות לחפצים משומשים בקולג', אבי, קלרה וויקי עמדו במטבח מוקפות בזיכרונות.
כל כך הרבה זיכרונות.
"את חושבת שתוכלי לגור כאן?" שאלה קלרה את אחותה בעודה מרחיקה קורי עכביש מהשיער של ויקי. עליית הגג היתה הרפתקה אמיתית.
אבי הנהנה והדפה דמעות במצמוץ, "אני כל כך שמחה לגור כאן, תודה, קלרה, שאת נותנת לי את הבית."
"את צריכה להודות לקיטי." קלרה הרגישה את עיניהן של האחרות נחות עליה. "אני עדיין לא מוכנה," היא אמרה והרימה את ידה כדי להסותן.
הן התחילו להעביר את החפצים של אבי פנימה לתוך הבית. כל כך הרבה צעצועים. קלרה קיבלה החלטה לא לתת לאחייניתה ולאחיינה עוד צעצועים. היא תעניק להם טיולים. חוויות. קלרה וויקי יוכלו לקחת אותם להצגות בשיקגו ולמשחקי ספורט.
"תרצו שנעשה את זה?" היא שאלה אותם, ודחפה את הצעצועים האחרונים למשרד של אמא ואבא שהיה עכשיו לחדר המשחקים החדש.
"כן!" הם צעקו ורצו למטה כדי למצוא את אמם.
ויקי ניגשה וחיבקה את קלרה לנשיקה.
ובבת אחת, כמו משום מקום, קלרה הבינה למה התכוונה אחותה כשדיברה על בזבוז זמן. היא הרגישה כל שנייה שבה היא היתה גאה מכדי להתכופף. שבה חששה להיפתח. שבה שיקרה לעצמה שהיא עסוקה מדי. או נוקשה מדי. וזה עלה לה בזמן יקר. זיכרונות. הזדמנויות לאהוב ולהיות נאהבת.
למרות האי נוחות ועד כמה שהתנגדה לרעיון, היא הבינה את קיטי. כי היא היתה כמותה. הן ניצבו באותו רגע בזמן. קלרה פשוט עמדה לבחור אחרת.
היא היתה קלרה ביצ'ר, אחותה של אבי. בתם של בטי קיי וויליס, ובקרוב רעיה של ויקי. ובתקווה להיות אם לילד משלה באחד הימים. הזמן היה מוגבל.
האהבה לא. "יש לנו עוד כמה ימי חופשה," אמרה ויקי. "נוכל לצבוע כמה חדרים, קלרה? מה את אומרת?"
"אני חושבת שאנחנו צריכות לחזור לקליפורניה," אמרה קלרה.
קלרה התקשרה לסופיה, ולמחרת הן היו במטוס בדרך חזרה לקליפורניה. כולם. כולל מקס ופיונה.
וג'ני.
קלרה התקשרה אליה לאחר שקיבלה את ההחלטה לחזור לקליפורניה ודיברה איתה ארוכות על קיטי והסודות האלה.
"ואת חוזרת לשם?" שאלה ג'ני. "את לא כועסת?"
"אני כועסת אבל גם... סקרנית."
"נדמה לי שאני מבינה את זה. מה שבטוח, קיטי היתה תמיד מעניינת."
"וג'ני, תודה שאת תמיד לצדנו. ושהיית תמיד גם לצד אמא כשהיתה זקוקה לך."
השתררה שתיקה ממושכת כל כך שקלרה תהתה אם הקו התנתק.
"ג'ני?"
"אני פה, ואת לא חוזרת לשם בלעדי," היא אמרה.
אלרוי הסיע אותה הבוקר. היא חיבקה את הילדים ושאלה את מקס איך הולך לו בכדורגל ואיך הלך לפיונה בחיבור בהיסטוריה, ואחר כך קשרה את חגורת הבטיחות והצטלבה חטופות בעיניים עצומות בחוזקה.
אחרי אירוע מטלטל שחוותה במסוק בווייטנאם, טיסות לא היו חביבות עליה במיוחד.
קלרה ניגשה והניחה את ידה על ידה של ג'ני בזמן ההמראה.
ויקי היתה מדהימה עם הילדים. כך כשטסו מעל הרי הרוקי, היא שיחקה עם מקס במלחמות אגודלים ובתוך כך הקשיבה לשטף הדיבורים של פיונה על "האסופית".
"גם אני אהבתי את הספר הזה," אמרה ויקי. "קראת את 'אמילי ממולד הירח'?"
קלרה פגשה במבט של ויקי. "נראה לי שכדאי שאזהיר אותה," אמרה אבי. "פיונה תייבש לה את האוזניים."
"היא מתה על זה," אמרה קלרה.
"את מתוחה?" שאלה אבי.
"קצת. את?"
"הילדים ישברו שם משהו."
קלרה צחקה. "כולנו עלולים לשבור שם משהו."
אבי
הם פלשו לבית הזכוכית. הילדים. ויקי. ג'ני. קלרה החזיקה אצלה את הכפתור. אבי נשאה את השמלה.
"שלום?" אמרה קיטי שקמה מהספה הלבנה שבסלון. היא נראתה מופתעת.
"סופיה לא אמרה לך שאנחנו באות?" שאלה אבי בניסיון להדוף את הדחף לקבל עליה את האחריות לתגובתה של קיטי. היועצת אמרה לה שאין זה מתפקידה להיות אחראית לרגשותיו של מישהו, ודבר זה בא לאבי בהפתעה אמיתית. אבל היא עבדה על זה.
היא עבדה על דברים רבים ואף לא אחד מהם היה קל. אבל כולם היו טובים.
"כן. אבל הקדמתם."
אבי נוכחה שגם קיטי מתוחה. שלושת השבועות האחרונים היו ודאי קשים לה, להשיל את הסודות האלה כאילו היו עור ישן.
"התנועה היתה ממש דלילה. זאת בעיה?" שאלה אבי. "נוכל..."
"שלום, קיטי," אמרה ג'ני וחתכה דרך חבורת הביצ'רים שהיו תקועים בהיסוס ליד דלת הכניסה.
"ג'ני," אמרה קיטי באנחה. זאת היתה אנחת רווחה. של שמחה והפתעה. וכאב. היא הניחה יד על בטנה ובלחישה שבורה אמרה, "את פה."
"כן, אני פה," אמרה ג'ני. "אני מקווה שזה בסדר."
"את תצעקי עלי עוד קצת?" שאלה קיטי בעיניים מכווצות ובניסיון להתלוצץ. אך איש מהם לא קנה את זה. כוכבת הקולנוע שופעת הביטחון נעלמה, והשאירה אחריה אישה שעשתה טעויות רבות מדי ופחדה לעשות עוד.
"לא. בטס תמיד אמרה שיש בי הצד העקשן שירשתי מאבי, ובזבזתי זמן רב מדי במחשבה שאוכל לשנות את דעתך אף שתמיד ידעתי שזה לא נכון." ג'ני מצמצה כדי להדוף דמעות. "אני כל כך מצטערת, קיטי. ואני מתגעגעת אלייך."
"גם אני מצטערת. את צדקת. הייתי פיל בחנות חרסינה, וכמעט הרסתי כל דבר שבטס עשתה למעני," אמרה קיטי. "והתגעגעתי אלייך כל כך."
שתי הנשים חצו את החדר ואת כל השנים ואת טעויותיהן הרבות כדי להתחבק.
אבי ראתה איך אמה ודאי השתלבה ביניהן, ריככה קצוות חדים ואישיויות גדולות. היא הצטערה בכאב פתאומי שלא הזדמן לה להכיר את שלושתן יחד. זה היה ודאי משהו שראוי לראותו. אבל שלוש הנשים האלה עשו בחירות שונות מאוד וחיו איתן כל חייהן. ועדיין חיו.
"זה מוזיאון?" שאל מקס במה שהיה לחלוטין לא קול פנימי.
"ששש, חמוד," היסתה אותו אבי.
"תיכנסו, בבקשה, בואו תיכנסו," אמרה קיטי, התרחקה מעט מג'ני וניגבה את עיניה. היא אפילו בכתה יפה. זה באמת היה לא הוגן.
"אז כן?" שאל מקס שוב.
"משהו כזה," השיבה ויקי.
"אני רעבה," אמרה פיונה ואחר כך תפסה את ידה של קלרה ומשכה אותה. "מי זאת?" היא שאלה והצביעה על קיטי.
אבי לא חשבה על זה. עם כל העניינים עם בן והבית והמעבר ואחר כך השהות הפתאומית כאן, היא לא חשבה איך להפוך את כל שנות החברות, הסודות וההקרבה למשהו שילד קטן יוכל להבין.
"זאת אחות של סבתא," אמרה קלרה.
"לא ידעתי שלסבתא היתה אחות," אמרה פיונה וסקרה את קיטי בדרך שתמיד הזכירה לאבי את קלרה.
"היינו שתיים," אמרה ג'ני, וחיבקה בידה את מותניה של קיטי.
"ואיך נקרא לך?" שאלה פיונה את קיטי.
"דודה קיטי," אמרה קיטי ואימצה את הכינוי שהיא דחתה לפני עשרות שנים.
"הַיי, דודה קיטי," אמר מקס בסגנון המקסי המלא. הוא רץ ונצמד אל רגליה של קיטי.
"אוי," היא אמרה ועשתה הצגה כאילו היא כמעט נופלת. "אני אקרא לך פגז. מקס הפגז."
"באמת?" שאל מקס.
"זה בסדר מצדך?" שאלה קיטי. היא דיברה אליו כאל אדם מבוגר ובכלל לא כאל ילד. מקס אהב את זה.
"כן. אני חושב." הוא היה מלא חיים ואנרגיה אצורה.
"סליחה," אמרה אבי. "כדאי שאקח אותו חוצה. שיוציא קצת מרץ."
"בואו נצא כולנו," אמרה קיטי והושיטה יד לעבר דלתות ההזזה מזכוכית. ג'ני נשארה מאחור כדי לתת לרגליה לנוח באחד מחדרי האורחים.
כל השאר יצאו החוצה אל המדשאה, אל סופו של אור שמש מהסוג הזהוב שאבי הרגישה כאילו יכלה להחזיקו בכף ידה אילו ניסתה חזק מספיק.
אבי, ויקי והילדים החלו לשחק תופסת. קלרה ניגשה אל קיטי שעמדה ליד השזלונגים הירוקים והצהובים ושלפה את הכפתור הוורוד מכיסה.
קיטי הרימה יד רועדת אל פיה.
כשאבי התאמצה לשמוע מה הן אומרות, מקס תפס אותה בקלות. "תפסתי אותך, אמא!" הוא צעק.
קיטי בכתה עכשיו, וקלרה משכה אותה לחיבוק.
"מה קרה?" שאלה פיונה והחליקה את ידה לזו של אבי.
"לא קרה שום דבר," אמרה אבי ולחצה את יד בתה. "המון דברים בעצם. היי, רוצה לשמוע סיפור?"
"בטח!" פניה של פיונה אורו לכל אזכור של סיפור. "על מה?"
"על החברות הכי טובות. אחיות, בעצם. לסיפור קוראים 'בנות השמש'."
הסוף
תודות
לעומת כתיבת ספר, שהיא עבודה שכרוכה בבדידות שלא תיאמן, להפקתו ולהפצתו לידיהם של הקוראים נדרשות ידיים של כפר שלם. בלי לפגוע בכבודו של שום סופר אחר הכפר שלי הוא הכי חביב ומשובח.
ראשית, הספר הזה, הספר הבא, הספר האחרון, ספרי הראשון כולם באו לעולם הודות לפם הופקינס, הסוכנת שלי. לא יכולתי לעשות את זה בלעדיה, וגם לא הייתי רוצה. היא חכמה ושלווה ובעלת היכולת של סוכן ספרותי לבחור סופרים מכל סוגות הכתיבה. למזלי הגדול היא איתי בפינה שלי.
מלאני פריד, העורכת שלי, עשתה את הספר הזה לדבר הכי טוב שהוא יכול להיות, ובתוך כך עשתה אותי לסופרת טובה יותר. לא אוכל להודות לה מספיק על כל העבודה הקשה שהשקיעה ועל הררי הסבלנות שגילתה כלפי במשך השנים האחרונות.
תשומת הלב הקפדנית של ג'ינה מאסידו לפרטים כעורכת לשון זוכה אצלי להערכה רבה וכבוד. תודה על המסרק צפוף השיניים הזה.
העטיפה המהממת, מהממת, היא יצירה של המעצבת אלכסנדרה ניט מרי לונה הלסת נשמטה לי כשראיתי בפעם הראשונה את העטיפה ועדיין לא נרגעתי. היא יפה כל כך, וכמו שמלאני פריד אמרה, היא מביטה בבטי קיי ובקיטי.
צוות ההפצה בגריידון האוס/הרלקין/הרפר קולינס תודה שהעמדתם אותי מול עיניים רבות כל כך, וצוות המכירות על שהעמדתם אותי על מדפים רבים כל כך.
לקריסל פטריארק, האנה לינדסלי וטיילור ברייטוול בבוק ספארקס תודה על העבודה הקשה והדמיון.
אמנדה סקינאדור, קריסטי וודסון הארווי וסוזי אורמן שנאל תודה על התמיכה בספר הזה ועל הדברים היפים.
לסופרות שלמזלי אני יכולה לקרוא להן חברות מורין מקגאוון, שינייד מרפי, זואי יורק, ברייטון וולש, סלינה בלייק, אֵליס לי, אמיליה ויילד וסקיי וורן. אתן שמרתן עלי שפויה ופרודוקטיבית. הייתן לי השראה במידה רבה משאוכל לתאר.
תודה לאניקה מרטין, שביקורותיה תמיד מלאות תובנות. את חברתי המועדפת להליכות.
לסטפני דויל וסימון סנט ג'יימס פשוט אין די תודות. ארוחות סטייקים יהיו על חשבוני לעולם. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן.
גייל פיידר, תודה שהרשית לי לשאול את סיפורך. אני אוהבת אותך. אני גאה כל כך להיות בתך. שרי אנתס, תודה על שקראת את הטיוטה הראשונה וניכשת כמה מטעויות הסיעוד שלי.
ולבסוף לאדם, מיק ולוסי לעולם.
הערת המחברת
החוויה של כתיבת רומן משתנה בכל פעם שאני הופכת דף כדי להתחיל דף חדש. בכתיבת "בנות השמש" ראיתי מיד בדמיוני את ההלוויה המערב תיכונית עם האורחת הזוהרת שהגיעה במפתיע. קיטי דוורו הופיעה בכל הדרה וכשהיא מוכנה להטריד את שלוותן של קלרה ואבי. אבל לאן אני הולכת מפה? למרבה הפלא, במרתף הכנסייה המתודיסטית ומכונות התפירה זינגר ובטברנה של שייקי'ס שליד הנהר, התחלתי לראות חלקים של חיי אמי בסיפור.
במשך כל חיי החליפה אמי, גייל פיידר, חמישה כפתורים ורודים עם חברתה לורה פוֹז. אמא ולורה נפגשו בבית הספר לסיעוד, אבל היו שכנות בהולסטיין, איווה, לשם עברו הורי כשרק נישאו. ואולם הכפתורים נרכשו בדיוק באותה דרך שמתוארת בספר לורה תפרה חליפה אפורה, ואמא הלכה אליה הביתה ושאלה אם היא זקוקה למשהו. לורה אמרה בצחוק, "כפתורים," ואמא שלי חזרה עם הכפתורים הכי מכוערים שהצליחה למצוא, וכך נולדה, איכשהו, בדיחה בת חמישים.
אני זוכרת את השנה שהם נתפרו לכתונת לילה. את השנה שבה עשו מהם עגילים. שימרו אותם בצנצנת עם מלפפונים חמוצים. אפו אותם בעוגת רום. כשאמא ולורה נפגשות, הן מתפקעות מצחוק כשהן מדברות על השנה שלורה טיפסה דרך חלון הקרוון של הורי כדי לתלות את הקישוטים האלה על עץ חג המולד. הכפתורים שורדים עד היום, מוחלפים בכרטיסי ברכה לימי הולדת ומוחזרים בתבניות של פאי שמושאלות במשך השנים. הם דהויים, אבל מכוערים ומוזרים בדיוק כמו שהיו ב 1965.
כשנולדתי, לורה ואמי לא היו עוד שכנות, אבל סיפרו לי על החברות ביניהן שנמשכה לאורך השנים. הכפתורים האלה שהגיעו ונשלחו בדואר היו כמו הוכחה לקשר הזה שמעולם לא הייתי עדה לו בפועל, קמעות של תקופה חשובה בחיי אמי וידידות מכרעת ומעצבת זהות. רציתי שהכפתורים ב"בנות השמש" יתפקדו כאותו סוג של הוכחה לאבי וקלרה, גם ובייחוד כשהחברות בין בטי קיי לקיטי נראית בלתי אפשרית לחלוטין.
לא רק הכפתורים והחברות היו ההשראה לרומן. אלמנטים רבים בחייה של בטי קיי משקפים את התנסויותיה של אמי כסטודנטית בבית הספר לסיעוד בשנות השישים של המאה הקודמת. שינוי רחש בכל מקום ברחבי ארצות הברית באותה עת, אבל בית הספר לסיעוד נשאר אבל במובנים רבים מקובע במסורות הישנות ולעתים הסקסיסטיות. למרבה האירוניה, באותו זמן סיעוד נמנה עם אפשרויות הקריירה המעטות, ההזדמנויות להשגת עצמאות כלכלית, ועם נגישות קלה לנשים. הדיכוטומיה הזאת הקסימה אותי, וחשבתי שזה יהיה ההקשר המתאים שבו יכלו בטי קיי, קיטי וג'ני להתפתח כאישיויות נפרדות יחד עם החברות שביניהן.
וכן סקרנה אותי המחשבה שבית הספר לסיעוד היה לנשים רבות קורס מהיר לאינטימיות גופנית שלא היה לה דבר עם סקס. הוא גם העמיד לפני נשים צעירות הכרח לקבל החלטות של חיים ומוות ששום כמות של לימודים לא תוכל להכינן לו. לפני שנים סיפרה לי אמי סיפור על לילה שבו היא עבדה במחלקת היילודים שהיה בה תינוק עם הפרעה מולדת קשה. זה סוג הטרגדיות שאינו קורה עכשיו, אבל בשנת השישים, לפני האולטרסאונד ובדיקות הסקר הגנטיות, זה היה למרבה הכאב שכיח יותר.
הסיפור, מהסוג שכשאנחנו שומעים אותו מתעוררת בנו התהייה מה היינו עושים באותו מצב, לא זו בלבד שנשאר איתי, אלא נהפך לרגע מגדיר בחייה של בטי קיי. אם את אחות או בת מזל להיות מקורבת לאחות או לאח, את יודעת שאחים ואחיות הם אנשים מעשיים מאוד, וגם אם המאורע הזה לא עורר אצל אמי משבר אמון (מה שהיה קורה לי) הוא נשאר טבוע בה בבהירות מוחלטת במשך יותר מחמישים שנה.
אמי הרשתה לי לשאול את הלילה הנורא ההוא ואת הכפתורים הוורודים ואינספור פרטים אחרים מחייה ("כפתורים מלוכלכים" הם ציטוט ישיר מדבריה) ל"בנות השמש". הרומן הזה נכתב לכבודה ולכבוד האחים והאחיות באשר הם.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ ספר חדש.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
