-פרק 32-
הרופאה בחדר המיון קראה לשריטה בראש שלי "פציעה של מיליון דולר".
גרועה מספיק, בתיאוריה, כדי להרוויח לי קצת חופש מהעבודה, אבל לא גרועה מספיק כדי שאזדקק לתפרים.
או כדי, אתם יודעים, להרוג אותי.
"רק מילימטר אחד קרוב יותר," אמרה הרופאה, לאחר שפלטה שריקה ארוכה, "וזה כבר היה סיפור אחר לגמרי."
ברגע שניקו אותי ובדקו את הפצע כמו שצריך, ראו שהוא נראה כמו תעלה באורך חמישה סנטימטרים ברוחב עופרת של עיפרון מעל האוזן שלי כשהצדדים מורמים מעט, כמו בחפירה.
ג'ק צילם המון תמונות עם הטלפון שלי כדי שאוכל לראות.
לשמחתי, לא היו צריכים לגלח יותר מדי מהשיער שלי. הם פשוט העבירו את רוב השיער הצדה והוא נהפך לקוקו צד חמוד להפתיע. אחר כך הם שטפו וחיטאו את הפצע, מרחו שכבה עבה של משחה אנטיבקטריאלית וחבשו אותו הקיפו את ראשי בתחבושת כמו סרט זיעה של שחקן טניס משנות השבעים.
"את נראית טוב ככה," אמר ג'ק.
לא הפסקתי לחשוב על כך שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
אפילו לא אשפזו אותי ללילה. ברגע שבדיקת האם אר איי חזרה תקינה, שחררו אותי הביתה עם אנטיביוטיקה, משכך כאבים שיכול להרדים סוסים והוראות קפדניות "להתייחס לזה כמו אל זעזוע מוח." בלי נהיגה, בלי ספורט, בלי רכבות הרים.
אין בעיה.
ג'ק ואני הגענו לחדר המיון באמבולנס, לכן גלן שלח מכונית מאוחר יותר כדי לאסוף אותנו משם. ובמפגן סדיסטי קלאסי היישר מבית היוצר של גלן שולץ, הוא הכריח את רובי לנהוג בה.
האם עלינו לשוב ולסקור את כל הפעמים שרובי אמר שאין סיכוי שאף אחד יאמין אי פעם שאני החברה של ג'ק סטייפלטון? האם עלינו לשוב ולהרהר בחוסר הרגישות המדהים שהפגין רובי החל מהפרידה והלאה? האם אנחנו צריכים לקחת כאן רגע כדי להבין שהאסטרטגיה של רובי להשאיר אותי במערכת יחסים גרועה היתה לשכנע אותי שלא מגיעה לי מערכת יחסים טובה יותר?
הכול נכון.
אבל אולי נוכל פשוט להתענג על הרגע הספציפי והנפלא הזה מאותו ערב, בדיוק כשג'ק ואני הגענו למכונית, כשרובי, בניסיון לשחק אותה סוכן חשוב של השירות החשאי, פתח את הדלת האחורית של הטאהו והתחיל לעזור לי להיכנס.
רובי אולי היה יכול להיראות בחור מגניב באותו רגע.
אם הוא לא היה עומד חצי מטר מג'ק סטייפלטון.
ולולא התגבשה אצלי בדיוק אז הבנה חדשה לגמרי של מה זה בדיוק בחור מגניב.
בכל מקרה, ג'ק עצר אותו כשהוא הושיט לי את היד.
"אני מטפל בזה, גבר," אמר ג'ק.
"זאת העבודה שלי," אמר רובי וניסה להמשיך.
אבל ג'ק עצר אותו שוב, נכנס בינינו כדי לחסום את הגישה של רובי, ועשה זאת באופן מופגן כל כך שרובי פשוט איבד את המומנטום.
ואז ג'ק כרך את זרועותיו סביבי בעדינות אין קץ והרים אותי. הוא הושיב אותי במושב האחורי, לחץ על האבזם כאילו אני חפץ יקר ערך, נתן לי נשיקה קצרה אך מלאת כוונות על הפה, ואז פנה אל רובי. "אולי זאת העבודה שלך," אמר ג'ק והחווה בידו לעבר הטאהו, "אבל זאת " הוא הניח את ידו על הירך שלי כאילו היא שייכת לו "החברה שלי."
אז.
לא הלילה הכי גרוע בחיי.
בסופו של דבר.
בסוף ג'ק נשאר לישון.
בדירה שלי. במיטה שלי.
ובלי צורך בקיר של כריות בינינו.
שום דבר פיזי לא קרה, כמובן. רכבות הרים הן לא הדבר היחיד שאסור לעשות כשיש חשד לזעזוע מוח. חוץ מזה, היתה לי תחבושת כרוכה סביב הראש כמו ביורן בורג. מה שדי חסם בדישו כל דבר שהוא לא, אתם יודעים, לא רוחני.
אבל דברים רגשיים כן קרו.
למשל, נתנו ידיים. והודינו זה לזה על כל דבר שעלה לנו בראש. והרגשנו אסירי תודה להיות בחיים.
ייתכן שהיתה מעורבת בעניין התרפקות הדדית וייתכן שלא.
וכנראה באמת יש משהו מרפא באופן עמוק כשאת מאפשרת למישהו לאהוב אותך.
כי בבוקר המחרת, כשהתעוררתי ומצאתי את ג'ק יושב בצד המיטה עם ראשו בין ידיו, הרגשתי שמשהו השתנה.
לפני שהספקתי לשאול, ג'ק הסתובב וקלט את המראה שלי הראש חבוש, השיער קובע לעצמו חוקים משלו. הוא קם, התקרב לצד שלי ואמר, "מה שלום פציעת הירי שלך?"
פטרתי אותו בנפנוף יד. "בסדר גמור."
"יש דם על התחבושת."
"זה כמו חתך נייר."
אבל הוא כרכר סביבי בכל זאת. הוא הכריח אותי להחליף את התחבושת שעל הראש וגם את זאת שסביב אצבעות הרגליים. שכאבו הרבה יותר. הוא גם הכריח אותי לצחצח שיניים וללבוש חלוק בית רך, ולשתות תה חם ולקחת את האנטיביוטיקה שלי.
ואז הוא הודה לי שוב על כך שלא מתִּי.
ורק אחרי שטיפלנו בכל הדברים האלה, ג'ק התוודה בפני, "חלמתי שוב את הסיוט שלי אתמול בלילה."
"אותו סיוט?" שאלתי.
הוא הנהן. "כן. אבל הוא היה שונה."
קיוויתי ששונה זה טוב. "מה קרה?"
"נכנסתי למכונית עם דרו, כמו תמיד. נסענו ישר לגשר, כמו תמיד. אבל אז, כשהתקרבנו, ראיתי משהו בכביש."
"מה?"
"אדם. מנופף לנו לעצור."
"ועצרתם?"
"ברגע האחרון. דרו לחץ על הבלמים, והחלקנו בערך שלושים מטרים." ג'ק הניד בראשו. "זה היה כל כך אמיתי, שיכולתי להריח את הגומי השרוף."
"אבל עצרתם," אמרתי. "זה שונה."
הוא הנהן. "ברגע האחרון. כלומר - עוד כמה סנטימטרים והיינו פוגעים בה."
בה? "זאת היתה אמא שלכם?"
ג'ק הניד בראשו לשלילה. "זאת היית את."
רכנתי קדימה כדי לראות היטב את הפנים שלו. "אני?"
ג'ק הנהן. "את ניגשת לחלון שלי וסימנת לי לפתוח אותו. ואז אמרת שהגשר סגור. 'אתם חייבים להסתובב,' אמרת.
"אבל אז ראיתי שדרו כבר לא במכונית. יצאתי כדי לחפש אותו וראיתי אותו מתרחק לכיוון הגשר, כאילו הוא עומד לחצות אותו. 'הוא סגור!' צעקתי. 'אנחנו צריכים לחזור!'
"הוא נעצר. והסתובב אחורה. אבל הוא לא חזר.
"'הי,' קראתי לו, נחוש מאוד, כאילו אם אתאמץ חזק מספיק ואצליח לשכנע אותו, נוכל לשנות דברים. 'הי. אנחנו צריכים לחזור.'
"אבל דרו הניד בראשו.
"אז יצאתי ורצתי אליו ועצרתי רק מטר או שניים ממנו. 'יש קרח על הגשר,' אמרתי. 'אנחנו חייבים להסתובב ולחזור. בוא.'
"אבל דרו רק הסתכל לי בעיניים. הוא היה צריך גילוח. וברעמת השיער שלו הזדקרה קווצת שיער אחת מאחור. והוא לא הסכים להגיד כלום. הוא רק עמד שם עד שידעתי בוודאות שהוא לא יחזור איתי. ואז הרגשתי דמעות על הפנים. ניסיתי עוד פעם אחת. 'פשוט תחזור איתי, בסדר? בוא פשוט נחזור יחד.'
"אבל דרו רק הניד בראשו. ואני ידעתי שהוא לא יבוא. שאני לא יכול לעשות כלום.
"ואז הקול שלי רעד כל כך שכמעט חשבתי שאני לא אצליח להגיד את המילים. אבל אמרתי לו, 'אני כל כך מצטער שלא הצלחתי להגן עליך.'
"ואז דרו הנהן כמו לאשר, אני יודע. זה בסדר.
"ואז הוא הסתובב והלך לכיוון הגשר. הסתכלתי עליו עד שכבר לא ראיתי אותו עוד. ואני חושב לפחות ככה הרגשתי שאת עמדת לידי וגם התבוננת בו כשהוא הלך. כשהתעוררתי, ראיתי שאני בוכה. אבל הרגשתי טוב יותר במובן מסוים."
משום מה חלפה בי צמרמורת כששמעתי את זה.
"אני יודע שזה לא היה אמיתי," אמר ג'ק. "אבל הרגשתי שזה אמיתי."
"אולי זה היה אמיתי מספיק," אמרתי.
"תודה שהיית שם," אמר ג'ק.
יכולתי לציין שהוא זה ששם אותי שם. אבל אמרתי רק, "בבקשה."
"בכל מקרה," אמר ג'ק, "אני חושב שצדקת לגבי החלום."
"צדקתי?"
ג'ק הנהן. "לגבי זה שהוא היה הזדמנות."
"להגיד שלום?" שאלתי.
אבל ג'ק הניד בראשו. "להגיד שאני מצטער."
זאת היתה הפעם האחרונה שג'ק חלם על הגשר המכוסה קרח.
הוא עדיין חלם על אחיו מדי פעם כמעט תמיד שהוא מרים את המבט בתוך קהל ורואה את דרו מחייך אליו, או קורץ, או מהנהן אליו, כאילו אומר, אתה יכול לעשות את זה.
ג'ק לא האמין לחלומות האלה, לא ממש. הוא לא חשב שהם באמת חלונות אל החיים שלאחר המוות. הוא חשב שזה רק הדמיון שלו שמספר סיפורים.
אבל אלה היו סיפורים טובים. סיפורים מנחמים. והוא היה אסיר תודה עליהם.
אלה היו סיפורים שהוא היה צריך לשמוע.
האם הם ריפאו את הפחד שלו מגשרים?
זה תלוי איך אתם מגדירים "ריפוי".
הוא עדיין לא מת עליהם. אבל הוא יכול לחצות אותם עכשיו.
נהיית לו מין גומת חן קטנה של ריכוז בלחי, והוא מהדק את הידיים על ההגה, אבל הוא מצליח לעבור את הגשר בכל פעם. בלי להקיא אחר כך.
ואנחנו לוקחים את זה בשתי ידיים ורואים בזה ניצחון.
-פרק 33-
אחרי הלילה שבו, אממ, קיבלתי כדור בראש, גלן הכריח את טיילור להחליף אותי בשבועיים הראשונים של המשימה בקוריאה כדי שפציעת מיליון הדולר שלי תוכל להחלים לחלוטין. הוא הציע שטיילור כבר תקבל עליה את כל המשימה, אבל אני סירבתי. "די כבר לתת לטיילור את המשימות שלי," אמרתי.
"יש בזה משהו," אמר גלן.
ג'ק חיכה פרק זמן נכבד עד שהפציעה המדאיגה מבחינה רגשית אבל לא ממש קטלנית ואפילו לא כזאת כואבת שלי תחלים... ואז הוא שכנע אותי לעשות דייט חוזר.
הוא אמר, "אנחנו יכולים פשוט לנסות שוב?"
"לנסות שוב מה?"
"את הדייט."
"הדייט?" שאלתי. "זה שכמעט נהרגתי בו?"
ג'ק הנהן כאומר, אליו אני מתכוון.
"לא, תודה," אמרתי. "אני בסדר."
"אני רק צריך לנסות שוב," אמר ג'ק. "וגם את." ואז הוא רכן אלי, השתמש בכל היופי שלו ואמר, "אני מבטיח שלא תתחרטי על זה."
האם רציתי ללכת בכביש הגישה של ג'ק בנעליים מגוחכות ולצלצל שוב בלחץ בפעמון הדלת, אפילו שאני יודעת בוודאות ש WilburHatesYou321 נמצא במעצר?
אין סיכוי.
"בוא פשוט נעשה משהו אחר," אמרתי. "מיני גולף. באולינג. קריוקי."
אבל ג'ק הניד בראשו. "היו לי כמה כוונות מאוד ספציפיות למה שאני הולך לעשות לך באותו רגע, ואני באמת צריך לבצע אותן כמו שצריך."
"אתה מתכוון לרגע שבו הופעתי בדלת שלך כולי לחוצה ואתה פשוט דחית אותי על הסף?"
"בואי נציין לפרוטוקול שהצלתי את חייך."
"אבל בכל זאת ירו בי."
"שרטו אותך," תיקן ג'ק.
חשבתי על זה. האם אהיה מסוגלת לנסות שוב? בחנתי אותו. "אתה מנסה ליצור מחדש את הדייט?"
"כן."
"למה?"
"ככה," אמר ג'ק. "אני צריך גרסה של הסיפור הזה שאין בה את וילבור."
יכולתי לראות את הערך של זה. "בסדר," אמרתי.
"הערב," אמר ג'ק.
"בסדר."
"ותלבשי את השמלה האדומה הזאת."
נאנחתי. "זאת שדיממתי על כולה?"
"כיבסת אותה, נכון?"
"זאת אומרת... כן."
"אז הכול טוב."
"אבל הנעליים נמצאות בפח," אמרתי.
"לא אכפת לי מהנעליים. בואי יחפה אם בא לך."
הנדתי בראשי. ואז הצבעתי על ג'ק ואמרתי, "אני אנעל את מגפי הבוקרים שלי." וכשהוא הנהן, כאילו אומר, מגניב, הוספתי, "אני לעולם לא אנעל שוב נעליים מטופשות."
הפעם כשצלצלתי בפעמון, ג'ק פתח את הדלת לרווחה מיד.
הוא היה לבוש, הוא היה מגולח למשעי, הוא נראה יפה בצורה מסנוורת... וברגע שראה אותי, הוא הניח לעיניו לרדת אל המגפיים שלי ובחזרה למעלה בהנהון אטי של הערכה. ואז הוא הושיט את ידו, השחיל את אצבעותיו בקשר הבד סביב המותניים שלי ומשך אותי לכניסה שלו כשהוא סוגר את הדלת מאחורינו.
היה לו מבט על הפרצוף כאילו הוא עומד לנשק אותי עד אובדן חושים.
אבל אז הרמתי אצבע ואמרתי, "אני יכולה רק לבדוק איתך משהו?"
ג'ק כבר התחיל לצבור מומנטום. אבל הוא השתהה לרגע. "בטח."
"בפעם האחרונה שעשינו את זה," אמרתי. "עצרת אותי ליד הדלת ואמרת לי שמעולם לא אהבת אותי. שזייפת הכול כל הזמן."
"אני זוכר."
"אז אם כבר אנחנו בדייט חוזר," אמרתי. "אפשר רק לבקש ממך לאשר ששיקרת לגבי הזיוף?"
ג'ק קימט את מצחו. "את לא יודעת את זה כבר?"
"כלומר, כן. אני יודעת. אבל הרגע ההוא ממש פוצץ את רביע המוח שנכנה אותו רק 'הפחדים הכי גרועים שלי לגבי עצמי'. אז. אם כבר אנחנו משכתבים את הסיפור... אנחנו יכולים לתקן את החלק הזה?"
ג'ק הנהן, כאילו אומר, ברור.
עינו פגשו את שלי. "הייתי לחוץ נורא מהדייט. אמרתי לך את זה? גרנו יחד במשך שבועות, אז לא הייתי אמור להיות. אבל כן הייתי. הזמנתי משלוח של אוכל ממסעדה, אז כשפעמון הדלת צלצל, פשוט פתחתי אותה. אבל זה לא היה האוכל. זה היה וילבור. עם אקדח. והוא היה הרבה יותר מפחיד ממה שמישהו בשם וילבור צריך להיות אי פעם."
מסכימה.
"היה לו מבט מטורף בעיניים," המשיך ג'ק. "הוא התנשם במהירות ונראה במאניה, כאילו כל דבר יכול לקרות בכל שנייה. חשבתי שיכול מאוד להיות שהוא על סמים. ידעתי בוודאות שהוא מכוון אקדח לחזה שלי. אני זוכר שהיה לי קשה לוותר על רעיון הדייט. אני זוכר שחשבתי, עכשיו זה ממש לא זמן טוב. ניסיתי לשכנע אותו לתת לי את האקדח. הוא שאל אותי אלף שאלות ולא הסביר שום דבר. ובדיוק כשחשבתי, מה האנה היתה עושה עכשיו? וכשניסיתי להיזכר איך בדיוק העפת אותי בפעם ההיא, צלצלת בפעמון."
ג'ק נאנח.
הוא המשיך. "וילבור נכנס לכוננות גבוהה. הוא רצה לדעת מי זה בדלת, ואז הוא הסתכל דרך העינית וראה אותך, והוא אמר, 'זאת אישה בשמלה צמודה.' ואז הוא פנה אלי ואמר, 'בסדר. מי זה הולך להיות?'
"שאלתי מה זאת אומרת, והוא אמר, 'את מי כדאי לי להרוג? אותך? או אותה?'
"אז אמרתי, 'אותי. כמובן. ברור.'"
"'אפילו לא חשבת על זה,' אמר וילבור, כאילו הוא התאכזב.
"אז אמרתי, 'אין על מה לחשוב.'
"'אתה רוצה למות?' שאל וילבור.
"'לא,' אמרתי. 'אבל בין שנינו, אין תחרות.'
"'אני לא מאמין שאתה בוחר בעצמך,' אמר וילבור.
"'טוב, אני בטח שלא בוחר בה.'
"'אז בסדר,' אמר וילבור. 'תסלק אותה מכאן.'
"הושטתי יד לדלת, אבל אז וילבור הוסיף: 'ותעשה את זה כמו שצריך. אם היא תבין שמשהו קורה ותתקשר למשטרה, אני מבטיח לך שאני אהרוג את כולנו.'
"'אני מאמין לך,' אמרתי. ובאמת האמנתי לו. אז פתחתי את הדלת ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו שיגרום לך ללכת ולא לחזור."
הסתכלתי לתוך עיניו של ג'ק. "התנהגת כאילו אתה לא אוהב אותי."
ג'ק הנהן. "סוף סוף יצא משהו מכל שיעורי האלתור האלה שלקחתי."
"למה לא השתמשת במילת הקוד?"
ג'ק שלח אלי מבט. "אממ. כי לא רציתי שהמילים האחרונות שלי יהיו 'פרת משה רבנו'?"
"אבל ברצינות."
"ברצינות? למה הייתי אמור לעשות את זה?"
"כדי שאדע שמשהו קורה."
"כל הרעיון היה שאת לא תדעי."
"אתה מבין שאני עושה את זה למחייתי? הייתי הרבה יותר מוכשרת ממך לטפל ב Wilbur321. יכולתי לפרוק אותו מנשקו בעשר דרכים שונות."
"לא חשבתי על זה."
"מן הסתם."
"רק רציתי שאת לא תמותי. אני ממש, ממש," אמר ג'ק והתקרב אלי, "לא רציתי שתמותי."
הערכתי את זה. באמת שכן. "תודה."
"אז שיחקתי מכל הלב."
"הצלחת לעבוד עלי," אמרתי.
"טוב," אמר ג'ק, "אני עושה את זה למחייתי."
הסתכלתי בעיניו. "רק לאשר: לא לא אהבת אותי."
"לא לא אהבתי אותך," אמר ג'ק.
"אהבת אותי," אמרתי שוב. "באמת. באופן פעיל."
"באמת. באופן פעיל," אישר ג'ק. "יותר מכל אחת אחרת אי פעם בכל חיי המטומטמים."
בחנתי אותו.
"לא היה אכפת לי שהוא יירה בי," המשיך ג'ק. "הדבר היחיד שעניין אותי היה לגרום לך בתחבולות ללכת משם ולעשות את זה כל כך טוב שלא תחזרי."
"טוב. עשית את זה מעולה."
"אבל אז חזרת. כמו טמבלית."
"אני חושבת שאתה מתכוון כמו בחורה קשוחה אמיצה וגיבורה."
"לא היית אמורה להציל אותי. אני הצלתי אותך."
"כנראה הצלנו אחד את השני."
"גם זאת דרך להסתכל על זה."
"אתה לא שמח אפילו קצת שהצלתי את חייך?"
"וילבור אומר שהוא בכלל לא התכוון להרוג אותי, למרות הכול."
"כל הראיות מעידות על ההפך."
"ברגע שבחרתי להציל אותך, הוא החליט שאני בחור טוב. זה היה מבחן. ועברתי."
"אבל למה לעשות לך מבחן אם הוא לא התכוון להרוג אותך בכל מקרה?"
"זה היה מבחן חברות."
בחנתי את הפנים של ג'ק. "אז זה לא היה כל כך הרואי כשהצלת אותי, למרות הכול."
אבל ג'ק רק שלח אלי מבט. "זה היה די הרואי, לעזאזל."
ג'ק נאנח. "לכבוד הוא לי שחזרת," אמר. ואפילו כשהוא דיבר, הוא התקרב, חפן את שתי הידיים מאחורי ראשי, הביט לתוך עיני כאילו הן מקום שהוא רוצה להגיע אליו. "אבל," אמר אז, "שלא תעזי לעשות את זה שוב לעולם, לעזאזל."
ואז הוא קירב את פיו אל שלי, והצמיד אותנו לאחור כנגד הדלת, ונישק אותי כאילו לעולם לא תהיה לו הזדמנות לעשות זאת שוב.
כן.
זה היה חתיכת דייט חוזר.
מתנצלת בפני כל אדם שבעולם שהוא לא אני... אבל האמת היא עד כמה שג'ק טוב בנשיקות מסך, הוא טוב פי אלף בדבר האמיתי.
כלומר, כל כך קל איתו.
את לא חושבת על זה יותר מדי.
את לא חושבת בכלל, בעצם.
את פשוט נותנת לעצמך ללכת לאיבוד, והגוף שלך תופס פיקוד, ולפני שאת מבינה מה קורה, הידיים שלך מתעקלות סביב צווארו, ואת צמודה לבטן עם הקוביות האלה, ואת נמסה לתוכו ומתמוססת לתוך רגע שכל כך מרדים את המוח שזה כאילו הוא חטף כל אחד ואחד מהחושים שלך.
בצורה הכי טובה שאפשר.
הוא מנשק אותך כאילו זה הגורל. כאילו זה מה שקרה מאז ומתמיד. כאילו אין עוד גרסה מתקבלת על הדעת של הסיפור.
ואת מנשקת אותו בחזרה באותה דרך.
ויש לך הרגשה של זיקוקי די נור בכל הגוף.
וגם בכל הנשמה.
וזה כאילו את בתוך החיים שלך וגם עפה מעליהם בו זמנית. כאילו את גם על הארץ וגם בשמים. כאילו כולך פעימות לב ודופק מואץ וחום ורכות אבל את גם הרוח והעננים. את פשוט הכול, בבת אחת.
זה כאילו שלאהוב מישהו באמת, באומץ, פשוט לאהוב מישהו עד הסוף זה פתח כניסה למשהו אלוהי.
ואחר כך שעות רבות אחר כך אחרי שהוא לקח אותך למיטה, והמגפיים האדומים שלך נזנחו על הרצפה, ואת גם מותשת וגם מסובכת בסדינים וגם חצי ישנה, אחרי שעזרת לו לעשות את כל הדברים המטורפים שהוא תמיד עושה לסדינים שלו, ג'ק, כלאחר יד, מפהק ומותח את פלג הגוף העליון המפורסם שלו, ואומר: "מעניין אם מישהו מסתכל במצלמות האבטחה."
"איזה מצלמות אבטחה?" את שואלת.
"שבתחילת המסדרון."
ברור שכן, רובי. מכיוון שהוא עדיין הסוכן הראשי במשימת האבטחה של ג'ק.
את מתרוממת על המרפקים כדי לקרוא את הפנים של ג'ק. "נישקת אותי ככה בתחילת המסדרון כדי לעשות דווקא לרובי?"
"נישקתי אותך בתחילת המסדרון כי אני רוצה נואשות לעשות את הדבר הזה בדיוק במשך שבועות על גבי שבועות," ג'ק אומר, מהדק את זרועו סביבך ומושך אותך אליו בחוזקה.
ואז הוא מוסיף: "לעשות דווקא לחברנו הוותיק בובי היה רק הבונוס."
ובסופו של דבר, האם את יודעת אי פעם בוודאות ובביטחון אם אפשר לאהוב אותך?
שאלת השאלות.
את לא. את לא יכולה. ברור שלא.
החיים אף פעם לא נותנים את התשובות ככה.
אבל אולי זאת אפילו לא השאלה הנכונה.
אולי אהבה היא לא שיקול דעת שאת עושה אלא סיכון שאת לוקחת. אולי זה משהו שאת בוחרת לעשות שוב ושוב.
למען עצמך. ולמען כל השאר.
כי אהבה היא לא כמו תהילה. זה לא משהו שאנשים אחרים מרעיפים עלייך. זה לא משהו שבא מבחוץ.
אהבה היא משהו שאת עושה.
אהבה היא משהו שאת מייצרת.
ולאהוב באופן אמיתי אנשים אחרים מתגלה, בסופו של דבר, כדרך אמיתית לאהוב את עצמך.
-אחרית דבר-
"מה שלום וילבור בימים אלה?" אולי זה לא מה שהכי דחוף לכם לשאול כרגע.
אבל אני יכולה פשוט להגיד לכם משהו? הבחור פורח.
הוא חי את החיים הכי טובים שאפשר, פי עשרה.
והשורה התחתונה: תיבות הקינון תפסו ממש חזק.
אחרי שהוא יצא מהכלא, הוא הקים חברה לבניית תיבות קינון, והוא מילא בהן את כל החצר הקדמית שלו. מאות. בכל צבעי הקשת, על מוטות בגבהים שונים ובצורות שונות: אסמים עם דלתות הזזה, טחנות רוח הולנדיות שמסתובבות, ואפילו העתק קטן ומודרני של "הבית על האשד". זה נהפך למיקום המצולם ביותר באינטרנט בנושא תיבות קינון. לא רק בגלל הייחודיות שלו, אלא גם בגלל שזה רקע מושלם לסלפי.
הוא קרא לחברה שלו תיבות קינון לחיים טובים יותר.
היום הוא יגיד לכם שהלילה ההוא על הגג של ג'ק היה הרגע האפל בחייו. למעשה, זה כתוב בהצהרת המשימה באתר שלו, תחת הכותרת, "למה תיבות קינון?" הוא זכה לגילוי רב עוצמה של חסד בדיוק ברגע שבו היה זקוק לו ביותר וזאת היתה התגלות. הוא קיבל עזרה מקצועית ותרופות, ועכשיו הוא מנסה מדי יום ביומו להעביר את זה הלאה.
לדחות את הזעם ולבחור במקום זאת בחסד.
ובתיבות קינון.
הוא אפילו העביר הרצאת TED בנושא.
בפעם האחרונה שבדקתי, היו לה ארבעה מיליון צפיות.
בחיי שווילבור התגלה כחכם מכולנו.
כלומר, בערך.
הוא גם מודע ביותר לכך שהוא כמעט הרג גם אותי וגם את עצמו באותו לילה לפני זמן רב, ולא רק שהוא שלח מכתב חריף לאיש בחנות הנשק שמכר לו את האקדח הזה גם אחרי שווילבור רמז מה הוא מתכנן לעשות איתו הוא גם משתמש כעת בפלטפורמה שלו כדי לתמוך בחוקי הגבלת נשק נוקשים יותר בכל הזדמנות שיש לו.
הוא אומר שבשבילו זה לא עניין תיאורטי. זה עניין אישי.
כמו כן, בכל שנה ביום ההולדת שלי, הוא שולח לי תיבת קינון.
האם מפחיד אותי שהוא יודע איפה אני גרה?
בהחלט.
אבל לא הרבה יותר מכל דבר אחר.
המוטו של החברה של וילבור הוא הרי: "בנו את תיבת הקינון שאתם הייתם רוצים לראות בעולם".
נראה שהוא מצא לעצמו ייעוד שמרפא את נפשו. והוא מתפרנס ממנו לא רע בכלל. והוא בהחלט נהפך לגיבור אמנות עממית של קהילת תיבות הקינון.
הוא אומר שהעובדה שהלך לאיבוד בחושך אילצה אותו לחפש את האור.
הוא גם מזכיר לעתים קרובות למדי שג'ק סטייפלטון הוא "המעריץ הגדול ביותר והחבר הכי טוב שלו."
שזה בסדר. ג'ק לא ראה את וילבור אפילו פעם אחת מאז הלילה שבו הוא ירה בי אבל זה בסדר.
ג'ק למעשה העלה כמה מתיבות הקינון של וילבור לאינסטגרם שלו. ואני עוקבת אחרי הטיקטוק שלו. כמעריצים הן של תיבות קינון והן של אנשים שמשנים באומץ את דרך החשיבה שלהם, אנחנו שמחים מאוד שהוא מצליח.
באופן תיאורטי.
מרחוק.
השאלה הכי בוערת היא כמובן: האם לייסי חזרה בסוף לווילבור?
לא.
היא הגישה תביעת גירושים.
אבל למרבה המזל, ביום שבו נמסרה לו תביעת הגירושים, החליט וילבור לאכול לבד עוגה ענקית כשיטה לטיפול עצמי, וכשהתקשר למאפייה כדי להזמין אותה וביקש עליה את הכיתוב: הפסד שלך, לייסי! שקי לי בתחת, מעצבת העוגה חשבה שזה כל כך מצחיק שהיא הכניסה לקופסת העוגה פתק עם מספר הטלפון שלה וכתבה: "הצחקת אותי בטירוף. תתקשר אלי! באהבה, שרלוט."
כעבור שנה, ביום האהבה, וילבור ושרלוט ברחו להינשא.
אז שלחתי להם עותק של "חוות הקסמים" כמתנת חתונה.
האם ג'ק צילם בסופו של דבר את סרט ההמשך ל"משמידים"?
כן.
מתברר שקשה יותר ממה שאתם חושבים לוותר על הסטטוס של כוכב קולנוע מפורסם בכל העולם.
על אחת כמה וכמה כשאתה כבר לא שונא את עצמך בטירוף על בסיס יומי.
אם כי הוא גם קבע חוק של סרט אחד בשנה.
בחמש השנים שחלפו מאז הצילומים של "המשמיד 2: הגאולה", הוא עשה חמישה סרטים. הרפתקה בחלל, מותחן פוליטי, סרט מלחמה שבו כולם אפילו ג'ק נטרפים על ידי כרישים (אני לעולם לא אצפה בסרט הזה), קומדיה רומנטית (על לא דבר) ומערבון.
את הפעלולים שלו במערבון הוא עשה בעצמו.
אבל אף אחד לא מאמין לזה.
נראה שזה בדיוק האיזון הנכון בין עבודה לחיים. קצת צילומים, קצת קידום הסרט והרבה שיטוטים על גדות הבראזוס בחיפוש אחר מאובנים. וגם אני עושה עכשיו משהו דומה משימה אחת בשנה. ואנחנו מתזמנים את הפעילויות שלנו כך שאנחנו נוסעים בדיוק באותו הזמן.
אנחנו יוצאים כל אחד להרפתקה שלו, ואנחנו עושים את העבודה שלנו. ואז אנחנו חוזרים הביתה לטקסס.
אם לגלן יש משימה בשבילי ואני מהססת, ג'ק מחווה בידו לעבר הצלעות שלו ואומר, "אל תשכחי את הזימים שלך."
אבל האמת היא שאני חושבת על בריחה הרבה פחות מאשר פעם.
כי ג'ק אכן עבר לגור בחווה של ההורים שלו, והוא אכן בנה בית במרחק של כמה שדות מרעה מהבית שלהם בדיוק במקום המושלם בדיאגרמת ון בין "קרוב מדי" לבין "רחוק מדי".
הוא והאנק ודוק אכן שיפצו בסופו של דבר את הסירה של דרו וקראו לה "סאלי", על שם האוגרת האהובה על דרו בילדותו. יום אחד הם עוד יפליגו איתה לאורך חוף טקסס. ברגע שהם ילמדו איך משיטים סירה.
ג'ק גם הפך את אגם הנפתול לשמורת טבע. מרכז שימור הטבע וחיי הבר של קרקעית נהר בראזוס בטקסס הפראית על שם דרו סטייפלטון. אבל כולם פשוט קוראים לזה בקיצור "המקום של דרו". יש בה שבילי הליכה ומסלולים לרכיבת אופני הרים. במרכז מתקיימים שיעורים בנושא הקמת גינת פרפרים, צפרות ושימור דרכי מים. הם גם מקיימים מחנות קיץ כדי ללמד ילדים איך לדוג ולהקים מדורות ולשמור על הטבע.
אז זה כמו שדוק אומר מרחיק אותו מצרות.
ג'ק עדיין עושה משהו טוב כל יום לזכרו של דרו. בין שזה לנכש עשבים בגינה עבור אמא שלו, או לתרום בניין ספרייה לבית ספר, או להפתיע קבוצה של אחיות טיפול נמרץ בסרנדה בטישרט צמודה, ג'ק בנאמנות, במסירות ומדי יום ביומו עובד כדי לכבד את זכרו של אחיו הקטן וכדי להצדיק את הזמן שנותר לו על פני כדור הארץ.
והוא מסמן את זה בכל פעם ואומר בשקט לעצמו: "זה בשבילך, דרו. אני מתגעגע אליך, חבר."
מתברר שזה מספיק.
זה מספיק כדי להמשיך.
מי זכה בתחרות על התפקיד בלונדון?
רובי. גלן לא בילף כשהוא אמר לי לחכות לשוטרים או להגיד שלום ללונדון.
לא מפתיע.
אז רובי קיבל את העבודה בלונדון ועזב לשם.
בסדר גמור מצדי. וגם מצד טיילור.
אבל זה הפריע לקלי שלא אני קיבלתי את הג'וב. "הצלת חיים של בן אדם באותו לילה!" היא התעקשה לילה אחד מעל מרגריטות. "למה שרובי ינצח בסוף?"
אבל נראה שזה תלוי איך את מגדירה ניצחון.
כלומר, רובי צריך להיות רובי במשך שארית חייו.
זאת ההגדרה של הפסד.
האם באמת יצאתי למשימה בקוריאה והשארתי את ג'ק מאחור בטקסס ברגע שחופשת המחלה שלי נגמרה?
ברור. היתה לי שם עבודה.
אבל האם ג'ק נסע אחרי לשם כעבור כמה שבועות, הופיע ללא הודעה מוקדמת מחוץ למלון שלי בצעיף קשמיר רך יותר מקטיפה ובילה איתי לילה אחד קסום ומושלג בסיאול?
רשמית? בשום פנים ואופן לא. הייתי באמצע עבודה.
חשוב יותר, האם ג'ק השיג לי לבסוף קונה לחופשת יום האהבה ההיא בטולדו?
כן. אף על פי שהוא בעצמו קנה ממני את הכרטיסים ללא החזר כספי ואיכשהו הגענו בסוף למטוס פרטי. והוא הכריח אותי לתת לו לבחור את המלון.
וכל זה כדי להגיד שנסענו בסוף אבל אל תשאלו אותי מה דעתנו על הגנים הבוטניים. או על מוזיאון האמנות. או על נקניקיות הצ'ילי המפורסמות בכל העולם.
לא יצאנו הרבה.
האם אני אומרת שבילינו את כל השבוע בחדר מלון מפואר בלי לצאת ממנו אפילו פעם אחת?
אני אשאיר את זה לדמיון שלכם.
בואו נגיד רק שטולדו היא כעת העיר האהובה עלי ביותר בכל הזמנים.
אם כי עלי לציין שג'ק ואני לא יוצאים לדייטים יותר. את לא יכולה לצאת לדייטים לנצח עם בחור כמו ג'ק.
לא כשקוני סטייפלטון מנדנדת לך עשרים וארבע שבע "להזדרז ולהתחתן" וגם "לעשות כמה נכדים" לפני ש"הגופה שלי תהיה קבורה בגן הפרחים".
היא המשיכה להזכיר לנו את מותה האפשרי הקרב הרבה הרבה אחרי שהחלימה החלמה מלאה בכל מובן.
ללא שום חרטה.
"אני הרווחתי את זה," היא אמרה. "עכשיו לכו תתחילו לעבוד על זה."
עד היום קוני נשבעת שלמוות על האיום שכרוך בו, ההבטחה שטמונה בו, הביטחון שהוא יגיע המלווה אותנו תמיד, גם כשבריאים יש יתרונות משלו.
הוא מזכיר לך לחיות, לכל הפחות.
הוא עוזר לך להפסיק לבזבז זמן.
ג'ק ואני התחתנו בחווה כמובן.
הזר שלי היה מפרחי יערה ובוגנוויליה שנקטפו זה עתה. במקום של הפרח בדש של ג'ק היתה נוצה מנומרת שהוא מצא ליד הנהר. הכנו סיכות ביטחון עם חרוזים וחילקנו אותן בתור מזכרות. וקליפר הסוס ערך את הטקס.
סתם צוחקת.
ביקשנו מגלן לערוך אותו. מתברר שהוא גם שופט שלום. מי ידע?
בשלב הזה הוא כבר היה עם אישה מספר ארבע, והוא הכריז שזה הופך אותו פחות או יותר למומחה. ואף אחד לא העז להתווכח.
רשימת האורחים שלנו היתה קטנה למדי. בעיקר משפחה. וקומץ כוכבי קולנוע מפורסמים. כמובן. אבל רק אלה שג'ק באמת חיבב.
קנדי מונרו, למשל, לא עברה את הרף.
אבל נחשו מי כן?
מריל סטריפ.
היא לא יכלה להגיע, אבל היא שלחה לנו סט של סכיני סטייק צרפתיים שיהיו מוכרים מעתה בשם "סכיני הסטייק של מריל סטריפ" גם לילדינו העתידיים. כמו למשל, "מותק, את יכולה להביא לי את אחד מסכיני הסטייק של מריל סטריפ מהמגירה?" או, "אל תנסה לפתוח את זה בכוח עם אחד מסכיני הסטייק של מריל סטריפ!" או, "איך ילד בן ארבע הצליח לכופף את אחד מסכיני הסטייק של מריל סטריפ עד כדי כך חזק שאי אפשר ליישר אותו?"
כך שבסופו של דבר היא באמת היתה סוג של אורחת הכבוד.
והאם נתתי לטיילור להיות השושבינה שלי, אפילו אחרי שהיא התחננה?
אממ. לא בדיוק.
אבל כן הרשיתי לה לחלק את דפי תוכנית הטקס.
וקלי? קלי המסכנה? שניסתה במשך כל כך הרבה זמן למצוא מקום בצוות ג'ק אבל אף אחד אף פעם לא התייחס אליה?
הושבנו אותה בין ריאן ריינולדס לריאן גוסלינג והושבנו מולם את דוגהאוס ונתנו לו לבעור מקנאה כל הערב. ואז היא שפכה בטעות צנצנת של מונשיין על אחד מהם אני אף פעם לא זוכרת מי מהם ולכן נאלצה לעזור לו להוריד את חולצת הכפתורים הצמודה ולהחליף לאחת מהחולצות הרזרביות של ג'ק.
אז בסופו של דבר אפשר לומר שהיא די נהנתה.
לפעמים ההתלהבות עצמה היא הפרס.
איך זה להיות עם ג'ק סטייפלטון, אתם רוצים לדעת?
אני מתארת לעצמי שזה כמו להיות עם כל בחור טוב לב, שנראה טוב עד כדי גיחוך, מפורסם בכל העולם וצוחק כל הזמן.
זה די מדהים.
האם היופי של ג'ק עדיין מתיש?
בהחלט.
בחור מסכן. באמת שזה לא באשמתו.
והמציאות מאזנת אותו. כשהוא יוצא לריצה ומשאיר את הטישרט המיוזעת שלו בגוש מקומט על רצפת חדר הרחצה. כשהמשקפיים שלו מתעקמים והוא לא שם לב. כשהוא מתעטש לתוך החולצה שלו ואז קד קידה כאילו הוא הגאון הכי חכם בעולם. כשהוא צוחק כל כך חזק בארוחת הערב שהוא יורק מים על כל השולחן. כשהוא מנסה לזרוק צנצנת יוגורט שפג תוקפו על פני המטבח לפח האשפה בשביל סל שלוש נקודות, מחטיא לגמרי ואז נמלט לפני שתכריחי אותו לנקות.
כלומר, הוא לא מושלם.
אבל אתה לא צריך להיות מושלם כדי שאפשר יהיה לאהוב אותך.
דבר אחד שהשתנה הוא שאני יודעת בוודאות שאני יכולה לקרוא אותו עכשיו. אני יודעת להבדיל בין ג'ק המשחק לבין ג'ק האמיתי במבט חטוף. אני יודעת להבדיל בין הצחוק המזויף שלו לבין הצחוק האמיתי. אני יודעת להבדיל בין החיוך העצבני לבין החיוך המאושר. אני יודעת מתי הנשיקות מלאות התשוקה שלו אמיתיות ומתי הן נשיקות מלאות תשוקה בכאילו.
דבר נוסף שהשתנה הוא שאני יכולה לקרוא את עצמי עכשיו.
וכשאני אומרת "לקרוא", אני מתכוונת: להעריך.
זאת אומרת, ברור, כולנו צריכים פשוט לדעת את הערך המובנה של עצמנו, ולראות את היופי המיוחד שלנו, ולהיות בעד עצמנו בכל מקום שאנחנו הולכים אליו.
אבל האם מישהו באמת עושה את זה?
לא מזיק לקבל קצת עזרה, נכון?
לא מזיק לבלות את חייך בחברת אנשים שרואים מה טוב בך באופן שאולי לעולם לא היית רואה בעצמך.
האנשים שאנחנו אוהבים עוזרים ללמד אותנו מי אנחנו.
הגרסאות הטובות ביותר של מי שאנחנו, אם מתמזל מזלנו.
מתברר שזה הדבר האהוב עלי בג'ק סטייפלטון. לא היופי. ולא איך שהליווי'ס האלה יושבים עליו. גם לא הכסף, או הפילנתרופיה. ובהחלט לא התהילה.
התהילה די מציקה, למען האמת.
הדבר הטוב ביותר בג'ק סטייפלטון הוא יכולת ספציפית שיש לו ועכשיו אני יודעת שהוא ירש אותה ישירות מאמא שלו לראות את הטוב ביותר באנשים.
לא משנה מי אתה, ולא משנה מה יש לך להציע, הוא רואה את זה.
הוא רואה את זה והוא מתפעל מזה, ואז הוא מפנה את תשומת לבך לזה. הוא משקף לך בחזרה גרסה שטופת הערצה של עצמך. גרסה שלחלוטין, תמיד, ללא ספק... ניתן לאהוב אותה.
והשורה התחתונה: פילי פאלמר לעולם לא תוליך אותי שולל שוב.
זוכרים שקראתי לנשיקה הזאת שלה ושל ג'ק על המסך "הנשיקה האהובה עלי בכל הזמנים"?
כן. אז ג'ק סטייפלטון התייחס לזה כאתגר אישי עבורו.
אתגר אישי שהוא ניצח בו.
טוב... למען האמת: שנינו ניצחנו.
תודות
תמיד קשה לכתוב תודות. אני רק רוצה להודות לכל מי שאי פעם קרא, אהב, המליץ או כתב ביקורת או פוסט על הספרים שלי. כי כל רפרוף קטן בכנפי פרפר של אהבה לרומן עוזר לו למצוא את קוראיו: האנשים שיאהבו אותו וירגישו שהוא שינה אותם ויעזרו גם לאנשים אחרים למצוא אותו. סופרים בפירוש אינם יכולים לכתוב ספרים ללא קוראים שרוצים לקרוא אותם. אני מעבר לאסירת תודה שיש לי את הזכות לכתוב סיפורים, להתעסק בהם בכפייתיות וללכת לאיבוד בתוכם כל חיי. אז... לקוראות וקוראים, ולבוקסטגרמרים, ולבלוגרים, ולפודקאסטרים, ולכל שאר הסופרות והסופרים היפים שמרימים אחד לשני... תודה. ותודה מיוחדת לסופרות ג'ודי פיקו וכריסטינה לורן על כך שהרשו לג'ק סטייפלטון לככב בסרטים בדיוניים שנעשו על פי הספרים האמיתיים שכתבו.
הספר הזה דרש לא מעט מחקר, במיוחד על איך עולם המשחק נראה באמת מבפנים, ואני אסירת תודה לשחקניות האהובות שרון לורנס ופאטי מורין על כך שהקדישו זמן ברוב טובן לדבר איתי על תהילה, על מלאכת המשחק, ועל החיים בעולם הבידור. אני כל כך מעריכה את הזמן, התובנות והכנות שלהן. למדתי הרבה גם מהספר המרתק של ג'סטין בייטמן, "תהילה", ואני אסירת תודה למורה דיוויד ניית'ן על שחלק איתי כמה תובנות מהקורס שלו "כמעט מפורסמים". שני ספרים מפורטים מאוד על החיים בעולם של הגנה על מנהלים בכירים הועילו למחקר שלי: "Finding Work as a Close Protection Specialist" מאת רובין בארט, ו"Executive Protection Specialist Handbook" מאת ג'רי גלייזברוק וניק ניקולסון, Ph.D. לקחתי ממקורות אלה חלק גדול ממה שהאנה מספרת לג'ק על משימת ההגנה עליו. נהניתי מאוד לצלול עמוק לתוך ערוץ היוטיוב של מומחה ההגנה על מנהלים, ביירון רודג'רס מקור עשיר ומרתק לא רק על הפרטים של הקריירה הזאת אלא גם על הפסיכולוגיה שלה. הריאיון שלו עם הסוכנת האגדית ג'קי דיוויס היה מעורר השראה ומועיל במיוחד. אני גם רוצה להודות לד"ר נטלי קולוצ'י על הייעוץ הרפואי, כמו גם לחברתי היקרה סו סים.
ספרים אף פעם אינם קורים ואינם מוצאים את דרכם אל העולם ללא עידוד ותמיכה עמוקים, ואני חייבת כל כך הרבה לאנשים שממשיכים לעודד אותי ולתמוך בכתיבה שלי. העורכת שלי, ג'ניפר אנדרלין, והסוכנת שלי, הלן ברייטוויזר, הן שתיים מהאנשים האהובים עלי בעולם, שבאמת מאפשרות לי על בסיס יומי להגיע לתוצאות הטובות ביותר האפשריות. אני אסירת תודה על האנשים המדהימים שאני זוכה לעבוד איתם ב St. Martin's Press: סאלי ריצ'רדסון, אולגה גרליק, קייטי באסל, אריקה מרטיראנו, ברנט ג'יינוויי, ליסה סנץ, סאלי לוץ, כריסטינה לופז, אן מארי טלברג, אליזבת קטלאנו, שרה לקוטי, קג'אנה איילה, אריק פלאט, טום תומפסון, רבקה הולר, אמילי דייר, קייטי רוביצקי, מאט דמאזה, סמנתה אדלסון, מייגן ליהי, לורן גרמנו ועוד רבים אחרים. אני גם צריכה להודות לכותבת/במאית ויקי וייט על כך שהיתה הגיבורה שלי ועיבדה לא ספר אחד אלא שניים מהספרים שלי לסרטים הוליוודיים מהממים - ביניהם, לאחרונה, "Happiness for Beginners" ועל כך שהציגה אותי בחיים האמיתיים לכוכב הקולנוע האמיתי ומעורר ההשראה ג'וש דוהמל. תודה רבה גם ל Lucy Stille Literary על הייצוג שלה.
חיבוקים גדולים ותודות רבות כמו תמיד למשפחה שלי: האחיות שלי, שלי וליזי, והמשפחות שלהן; אבא שלי ביל פאניל ואשתו; ושני הילדים המדהימים להפליא שלי, אנה ותומס. וצוות החלומות: אמא שלי האגדית, דבורה דיטרינג, ובעלי האגדי לא פחות, גורדון סנטר, שהם, כל אחד בדרכו, מעיינות שופעים של תמיכה, עידוד, סובלנות והשראה. אם יש דבר אחד שאני יודעת בחיים האלה, זה שהיה לי מזל מטורף.
הערת המחברת
זה ספר המגפה שלי.
התחלתי את הסיפור הזה בקיץ 2020 וסיימתי אותו באביב 2021.
זה סיפור שכתבתי כשהחיים האמיתיים שלי, כמו החיים של רוב האנשים, היו מלאים בדאגות, לחץ, חוסר ודאות, פחד ובידוד. אני תמיד מנסה למצוא איזון בין חושך לאור בסיפורים שלי. בספר הזה? האיזון היה כמה שיותר אור.
אני זוכרת שדיברתי עם העורכת שלי ג'ן על מרכיבי העלילה הגדולים של הסיפור בשלב מוקדם מאוד. לא אהבתי את הקריירה שנתתי לאחת הדמויות הראשיות שלי, ג'ק. העבודה שהיתה לו אז היתה משעממת כל כך, שלא הצלחתי אפילו להתרכז כשניסיתי ללמוד עליה. אז ג'ן אמרה, "למה הוא לא יכול להיות כוכב קולנוע?" והתגובה הראשונה שלי היתה, "זה לא יותר מדי כיפי?"
דיברנו על זה זמן מה והחלטנו: אין דבר כזה יותר מדי כיפי.
ובטח שלא באותה שנה.
בקיצור, בזכות כתיבת הספר הזה צלחתי את 2020.
זה היה הדבר שבו נאחזתי, שאליו ציפיתי, ומה שעזר לי ליצור אור שמש משלי בתקופות אפרוריות ביותר.
הוא היה יכול בקלות להיות עם אלף עמודים. כל כך נהניתי להיות עם הדמויות הראשיות שלי, שהייתי מוסיפה בשמחה סצנה אחרי סצנה שבהן הן מתגרות זו בזו, מתכרבלות בטעות וסוחבות זו את זו בשק קמח.
התפאורה של הסיפור הזה היא חוות הבקר בטקסס של סבי וסבתי האהובים. הבית של משפחת סטייפלטון הוא באמת הבית של סבא וסבתא שלי בית חווה גדול עם מטבח מואר, דלתות רשת שנסגרות בטריקה וריח של עור ויערה בכל פינה. סבא וסבתא שלי כבר אינם. הבית עדיין ניצב על תלו, אבל אנחנו משכירים אותו ולא נכנסתי אליו כבר שנים. אבל כתיבת הספר הזה אפשרה לי לחזור ולבקר בו, לפחות בראשי. היא אפשרה לי לנסוע למקום שאהבתי, שאני עדיין יכולה לראות בדמיוני כל סנטימטר ממנו וזאת היתה שמחה מרירה מתוקה להיות שם.
זה באמת עורר בי מחשבות למה נועדו סיפורים.
כי כתיבת הספר הזה היתה יותר מסתם כיף. זה היה כמו שיקוי מרפא עבור נשמתי היגעה.
יש ציטוט שאני אוהבת על כתיבה מאת דווייט ו' סוויין: "סיפור הוא משהו שעושים לקורא." אני אסירת תודה כל כך על מה שהסיפור המסוים הזה עשה לי. הוא הזין אותי בדרכים עמוקות שאני אפילו לא בטוחה שיכולתי לבקש.
אני תמיד רוצה שהסיפורים שלי יהיו על אהבה ועל אור, ואיך לעבור זמנים קשים, ולקום בחזרה על הרגליים אחרי שהחיים הפילו אותנו. אני תמיד רוצה שהם יצחיקו וירגשו את כולנו (כולל אותי)... וייתנו לנו משהו חכם להיאחז בו.
וזה היה נכון במיוחד עם "שומרת ראש". חשבתי על זה כל כך הרבה במהלך 2020: כמה הצחוק חשוב. כמה התקווה חשובה. כמה האושר חשוב.
איך הסיפור הנכון בדיוק בזמן הנכון יכול להרים אתכם כך שתרגישו שהוא מציל אתכם.
זה באמת כל מה שסופרים יכולים לקוות שהם עושים למען הקוראים שלהם: ממציאים עבורם סיפורים מלאים בכל הקסם שאנו כמהים לו עבור עצמנו. אני מקווה שהזמן שביליתם בחווה עם "שומרת ראש" העניק לנפש שלכם את כל הדברים הטובים שהוא ללא ספק העניק לשלי.
קתרין סנטר
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
