9 צפייה בגלריה
פלאח ערבי באגם החולה
פלאח ערבי באגם החולה
פלאח באגם החולה. "לשחרר את תפיסות המים"
(זולטן קלוגר)
"נלבישך שלמת בטון ומלט" חרז פעם נתן אלתרמן ולא ידע שהחזון היפה שרקם לארץ ישראל יתברר ברבות הימים כ"אמת לשעתה". 90 שנה לאחר שנכתב "שיר בוקר" מבינים אוהבי הארץ כי שלמת הבטון והמלט היא אויב. ובלשון מדויקת יותר – סותמת העורקים שלנו.
העורקים הם נחלי הארץ, ונכון לשנת 2022 רבים מהם חרבים, מכוסים או מיובשים. במרחב העירוני הבעיה חמורה במיוחד: מה שפעם היו ערוצים עונתיים או קבועים נעלמו מהנוף ותחתם (כלומר, מעליהם) צצו כבישים ושכונות. אין ספק שגם האדם הוא חלק מהמגוון האקולוגי ודרישות הקיום שלנו חשובות, בפרט כשמדובר בזכות הבסיסית של קורת גג. אבל במשוואה הכוללת שבה אמור להיות איזון עדין וחכם בין האדם לטבע, אנחנו מפסידים.
חשוב לומר: ההפסד הזה אינו רק נחלתם של מחבקי עצים ואפילו לא רק של הדורות הבאים שלהם אנו משאירים ירושה בעייתית. הנזק שגרמה ההשתלטות החפוזה במסגרת "בניין הארץ" פוגע בנו בהווה בכמה רבדים, גלויים וסמויים.
על התשתית הבעייתית שיצרנו במו ידינו נוספה צרה חדשה: משבר האקלים שנגרם בשל ההתחממות הגלובלית. תוצאה גלויה לעיני כל היא הקצנת תופעות מזג אוויר וצמצומן לפרקי זמן קצרים יותר. לעניין ישראל ונחליה מדובר בנוסחה פשוטה: יותר גשם יורד על פחות מקומות, ובעוצמה זמנית גדולה יותר. המחקרים האחרונים בתחום מפרקים את התופעה הזו לגורמיה ומראים באופן מובהק כיצד בשל כך מתמעט והולך כושר החילחול של הקרקע באזורנו. ובשלוש מילים פשוטות: הרבה יותר שטפונות. ובעוד ארבע מילים חשובות: זה לא עומד להשתנות.
לפני 100 שנה ידעה הארץ להתמודד עם שטפונות, שכאמור התרחשו בתדירות פחותה. עם ערוצי ניקוז פנויים ומישורי הצפה טבעיים, שטפונות לא היו חלק מאסונות הטבע המוכרים כאן. אמת – במקומות רבים היו ביצות שגרמו למכאובים אחרים. חלק גדול מהאתוס הציוני היה ייבוש הביצות ההן וטוב שכך נעשה. אך בהיעדר מודעות וידע אקולוגי, הטיפול היה לקוי, שלא לומר מוגזם. עוד נחזר לביצות בהמשך.

בשבוע שעבר התקיימה בנס ציונה ועידת הנחלים השנתית שבה התכנסו (כמעט) כל האנשים בישראל שנחלים הם מרכז חייהם ועבודתם. תחת כנפי ארגון הגג "אגמא" האירו מומחים מכל התחומים המשיקים לנושא את הבעיות הבוערות והציעו דרכים לתיקון המצב. אפשר כבר בשלב זה לסכם את השורה התחתונה: אין פתרונות קסם ואין זבנג וגמרנו. כדי לרפא את עורקיו הסתומים של הטבע וכדי למנוע הצפות באזורים העירוניים צריך לפעול נקודתית ובעדינות בכל מיני מקומות, ובעיקר ליצור שיתוף פעולה הוליסטי ברמת המדינה, שלא קיים היום גם אם המצב טוב מבעבר ונמצא במגמת שיפור.
לטבע הישראלי הורים רבים ואפטרופוסי משנה: המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים, קק"ל, החברה להגנת הטבע, רשות מקרקעי ישראל ובמקרה הזה גם רשויות הניקוז המקומיות. האחרונות הוקמו משיקולים אנושיים גרידא (מניעת הצפות) אך בפועל הן הגורם העיקרי בשטח שבכוחו להשפיע גם על ההיבטים האקולוגים. ניכר שהמסקנה מהוועידה הייתה שללא יצירת לחץ על גורמי השלטון מלמטה, כלומר מהאזרח הפשוט, גורמי המקצוע יישארו כרובה ללא תחמושת וכטנק מצוות ללא דלק.

"הקטסטרופה היא שאין יד מכוונת"

אחד הדוברים המרכזיים בוועידה היה המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, ד"ר יהושע שקדי. בשיחה עם ynet הוא הציג את מה שנראית לו כבעיה הקשה והדחופה ביותר של נחלי ישראל. "זה די ברור: היעדר תוכנית מרכזית ותקציבית", הוא אומר. "האזור הבעייתי הוא לאו דווקא נחל כזה או אחר אלא כל אגן הכינרת. יש שם יותר מדי צרכנים ופחות מדי מקורות. הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא לשחרר את תפיסות המים בנחלים ובמעיינות שמזינים את הכינרת. בעיקר אלה שנמצאים מצפון בעמק החולה. חייבים ליצור שם מערכת איגום מים, במקום שאנו קוראים לו 'מפגש התעלות'. פעולה כזו תאפשר לנו ליצור ניהול נכון של משק המים. גם לטובת הצרכנים אבל בעיקר לטובת הטבע.
"כשנחזור למצב שבו המים זורמים כסדרם, נהיה במצב טוב. זה יהיה טוב גם לחקלאות, גם לניקוז וגם לתיירות. כרגע אין מספיק מים כדי לתת לכולם. חלק מהפתרון הוא פרויקט 'המוביל הארצי ההפוך' שיזרים מים מותפלים מהים התיכון לכינרת, אבל לתפיסתנו הוא צריך להזרים את המים לא ישר לכינרת אלא לאגן העליון שמזין אותה. בוודאי בשנים שחונות".
9 צפייה בגלריה
הכינרת
הכינרת
ד"ר שקדי: "כל אגן הכינרת הוא האזור הבעייתי"
(צילום: אושרי ווייצמן)
- זה נשמע הגיוני. מדוע לדעתך רשות המים מתנגדת לזה? "הסיבה העיקרית היא שהזרמת המים ישר לכינרת תורמת להפחתת מליחות המים באגם. המחיר הוא העלאת מליחות הקרקע באזורים שצפונית לכינרת. הנקודה השנייה היא עיתוי העברת המים. בחורף אין חוסר במים מותפלים אבל בקיץ יש. המשמעות היא שהעברת המים צפונה מהאגם תהיה בעלות גבוהה יותר. אני לגמרי מבין את המשמעות הכלכלית, אבל זה עדיין פתוח לדיון.
"ובכל זאת – הבעיה שלנו היא שאין מתחם איגום גדול בעמק החולה שאפשר יהיה להעביר אליו את המים האלה. להערכתנו, עלות הקמת מאגר כזה היא כרבע מיליארד שקל. למעשה מדובר במערך של שלושה מאגרים סמוכים, באזור שבו הייתה פעם ימת החולה והיום יש אגמון סמלי. מדברים על זה כבר 20 שנה וזה לא קורה. 20 שנה מדברים גם על שחרור מעיינות הדופן במורדות הגולן וגם זה לא קורה. זה יקרה רק אם תהיה החלטה ברמה לאומית וברורה".
- מים מותפלים הם לא 100% טבעיים וחסרים בהם מינרלים. יש לזה השפעה רעה על התצורה הטבעית של הנחלים? "זה לא ממש התחום שלי אבל אתייחס. יש חסרונות במים מותפלים, אבל בגדול, כפיצוי על המים שנלקחים מהטבע, אני רואה בזה רע הכרחי. כלומר – היתרונות עולים על החסרונות".
9 צפייה בגלריה
מפעל להתפלת מים בחדרה
מפעל להתפלת מים בחדרה
מתקן להתפלת מים בחדרה. "יש חסרונות, אבל זה רע הכרחי"
(צילום: EPA)
- מיהם בעלי האינטרסים העיקריים שהמצב הקיים טוב להם? כלומר, אלה שמהווים חסם בפני שינוי. "אתה יודע מה הקטסטרופה? שאין אף אחד שהמצב הקיים טוב לו. החסם הוא משרדי הממשלה שלא מתכללים את הנושא מספיק טוב ביניהם. לרשות הטבע והגנים, למשל, כמעט אין סמכות בענייני מים. גם כל הגורמים האחרים מחזיקים בסמכויות מוגבלות ומקומיות, אך חסרה יד מכוונת ומי שייקח עליו את הובלת הנושא".
- לא ברור שזה תפקיד המשרד להגנת הסביבה? "אולי זה ברור אבל אני לא שמעתי אותם לוקחים על עצמם את הובלת הנושא ברמה הלאומית. יש הרבה דיבורים ורצון טוב, אבל זה לא קורה ברמה הלאומית. יש הרבה גורמים שפועלים בשטח כמו משרד החקלאות ורשויות הניקוז המקומיות, אבל זה גורם לריבים על סמכויות. כדי לפתור בעיה ברמה לאומית צריך מישהו ברמה הלאומית שייקח אחריות כוללת. מישהו שיגייס תקציבים ויוביל מהלכים גדולים ומתואמים. בנושא נחלים – אין גורם כזה היום".
- מה השגיאה ההיסטורית הכי גדולה שהמדינה עשתה עד היום בנושא? "נעשו טעויות, אבל ממש לא נכון להאשים מישהו כי היסטורית, המדינה הוקמה במרחב מסוים שהשתנה מאוד. כשההורים שלי הגיעו לארץ ב-1947 הם באו עם אידאולוגיה של יצירת ישראלי חדש. חקלאי שלוקח את כל מה שלא חרוש וחורש אותו, משקה אותו ועושה כאן מדינה חקלאית לעילא. וכדי לעשות את זה הדבר הראשון שאתה משתלט עליו הוא המים. את המחיר היקר ביותר שילם אקוויפר החוף המרכזי, שהמקור העיקרי שלו היה מעיינות הירקון. השני היה מקורות נחל תנינים. היו כאן נהרות שוצפים והירקון, לדוגמה, נהנה מספיקה דומה לזו של נחל דן. המדינה לקחה את המים והורידה את מפלס האקוויפר בעשרה מטרים. היום, המים שזורמים בירקון הם מים שאובים ומים שמקורם בביוב מטופל".
9 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון. "נעשו טעויות"
דוד בן גוריון. "נעשו טעויות"
דוד בן גוריון. "נעשו טעויות"
(צילום: מיקי אסטל, במחנה, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
שקדי מוסיף כי "את כל נחלי החוף הצלחנו לייבש. את כל הביצות ייבשנו ואת אגם החולה ייבשנו, שזה ממש שטות. כך היה גם בביצות הכבארה (לחוף הכרמל באזור מעדן מיכאל, ש"ז). הביצות היו האויב של הציונות ושל מדינת ישראל. אבל לבוא היום ולשפוט את זה? אני ממש לא רוצה. המטרה היא לתקן ולא לחפש אשמים. צריך היום להגדיר את הציונות מחדש ובהקשר שלנו – כבר לא לבוא אל הארץ, לבנות ולהיבנות בה, אלא לחיות בה. הכוונה הייתה טובה אבל הביצוע לא. זה לא רק בהשתלטות מוגזמת על מקורות המים אלא אפילו בנטיעה מוגזמת של עצים. יש לנו יותר מדי עצים ולכן המדינה נשרפת הרבה יותר מפעם. נטעו אורנים שגדלים מהר ולא אלונים ואלות שזה בית הגידול הטבעי שלהם, אבל לוקח להם הרבה יותר זמן לגדול.
"גם בהיבט של היקף החקלאות ראוי לעשות חושבים מחדש, כי חקלאות על כל השטח זה קונפליקט עם הטבע ובעיקר הצבת דרישה בלתי אפשרית למקורות המים שעומדים לרשותנו. גם ההתפלה אינה פתרון פלא, כי קצב צמיחת האוכלוסיה בארץ גדול יותר".
ד"ר יהושע שקדיד"ר יהושע שקדי
- איך נראית מערכת היחסים האקולוגית שלנו עם הרשות הפלסטינית, שמשטחה זורמים אלינו לא מעט נחלים? "נחל קדרון, שהיה הכי מזוהם בשפכים שמקורם בשטחי הרשות הפלסטינית, טופל היטב. זה נעשה בכסף ישראלי ובמימון זר, אבל הציון לכל הפרויקט הוא מעולה. לעומת זאת, בנחל פרת (ואדי קלט, ש"ז) זורם הביוב של אל-בירה. אני לא יודע להגיד אם מי שאחראי זה יותר הרשות הפלסטינית או המינהל האזרחי שלנו. הביוב של רמאללה הסמוכה זורם מערבה, לנחל מודיעין. אני הייתי צריך להתערב ולהתעקש כדי שפתרונות הביוב של צה"ל באזור (הכוונה בעיקר למתחם "מחנה עופר", ש"ז) יטפלו גם בביוב של רמאללה. נחל קנה עדיין מזוהם. נחל שכם זורם לנחל אלכסנדר ומדינת ישראל בונה מאגר בשטחנו כדי לפתור את הבעיה".
- אז יש עם מי לדבר שם? "לפעמים. לא בכל המקומות".

בין אקולוגיה למשבר הדיור

ליאב שלם הוא אדריכל נוף ואקולוג העובד בצמידות לחברת גני יהושע ומלווה את עיריית תל אביב בנושאים סביבתיים, שיקום נחלים, בריכות חורף וכיו"ב. לשאלה מהו "פרויקט החלום" שלו הוא עונה כמעט בלי לחשוב: "כשהייתי סטודנט בטכניון, פרויקט הגמר שלי היה השבה של אגם וביצות החולה. זה היה בגדר חלום, אבל הדגש שלי היה על הפרקטיקה. הראיתי כיצד אפשר להחזיר את האגם והביצות שהיו שם, בתהליך מבוקר שיימשך עשרות שנים. המטרה כמובן אינה להחזיר את המצב למה שהיה פעם, אלא להתאים אותו לצרכים שלנו היום".
- יש את אגמון החולה, זה לא מספיק? "שטח האגמון הוא עשירית ממה שהיה שם המצב הטבעי. כשהאגם יחזור זה יהיה מנוע צמיחה - גם חקלאי, גם כלכלי, גם אנושי וגם תיירותי. האגמון שיש שם עכשיו קטן ואחת התוצאות הראשונות שאנחנו כבר רואים היום היא התמותה הגדלה של העגורים. יצרנו שם פתרון חלקי, מעין פלסטר. מרחב החולה זקוק דווקא לטיפול שורש. צריך אומץ והחלטת ממשלה כדי לשנות את התמונה. כשזה יקרה אנחנו נקבל גם הרבה נקודות בעולם ובמיוחד באיחוד האירופי, שמסתכל עלינו מקרוב. התועלת שבהחזרת החולה למצב של אגם גדול תהיה גם בשיפור המים של הכינרת. פעם היה שם גוף מים גדול שתיפקד למעשה כמסננת, ובעיקר תרם לשיקוע הסחף. היום רוב הסחף הזה שוקע בכניסת הירדן לכינרת, בחופים הצפוניים של בית ציידא ודלתת ה'בטיחה'".
הדמיית החזרת אגם החולה:
9 צפייה בגלריה
הדמיית החזרת אגם החולה ליאב שלם
הדמיית החזרת אגם החולה ליאב שלם
תכנון ליאב שלם, כסטודנט לאדריכלות נוף בטכניון
הדמיית החולה העתידית:
9 צפייה בגלריה
החולה העתידית לפי ליאב שלם
החולה העתידית לפי ליאב שלם
תכנון ליאב שלם, כסטודנט לאדריכלות נוף בטכניון
- ישראל נמצאת כעת בתנופת בנייה כדי להילחם במשבר הדיור. האם לדעתך שיקולים אקולוגיים וסביבתיים נלקחים בחשבון במידה הראויה? "אלי מגיעים לאחר מעשה, כדי לתקן. צריך לחשוב איך הופכים את הערים שלנו ל'ערי ספוג'. כאלו שיודעות לקבל את הנגר העילי ולתת לו לחלחל במקום להגיע למרכזי הערים ומשם לים או לבסיס אירוזיבי חיצוני. בגלל שינויי האקלים אנחנו מקבלים היום את הגשם ב'פיקים' גדולים וזה מחייב אותנו יותר להצליח בהחדרת המים האלה אל הקרקע. המדינה והרשויות המקומיות לא חשבו כך עד היום אלא ההיפך. בונים פארקים שנראים יפה ומלאי דשא, אבל הם לא סופגים מים ולא מאפשרים חילחול.
"הגישה שאני מיישם, בעיקר במרחב הירקון ותל אביב, היא של פתרונות מבוססי טבע. לא להקים אגם מלאכותי שדפנותיו עשויות בטון אלא לחזור לתצורה הטבעית של בריכות חורף ובריכות חילחול, שיש להן שיפועים מתונים וגמישים לשינויים. כך מתקבלת מערכת אקולוגית שלמה שכוללת גם צמחייה ולמרות שהיא תוקנה באמצעים מלאכותיים, היא למעשה טבעית.
"מעבר לזה, הכי חשוב לשמור על המסדרונות הטבעיים שבין הערים ולהשאיר אותם פתוחים. המדינה צריכה לגדול והגישה הנכונה היא לצופף את הערים ולא להגדילן לרוחב. יש נטייה להפוך את השטחים הפתוחים האלה לפארקים של דשא ועצים וזה לא נכון".

אדוני ראש העיר, יש לנו בעיה

בדוגמאות שהציג שלם בוועידת הנחלים בלטו הפרויקטים באגן הירקון ובעיקר "תעלת עינת", הנמצאת בין הגנים הלאומיים "אפק" ו"מקורות הירקון". הדגש העיקרי בפרויקטים מסוג זה הוא השארת חגורת שטח פנויה לצד גדות הנחל, כך שבעת זרימה חזקה היא תוצף, כולל שבילי המטיילים שבה. כך נוצר מנגנון ויסות טבעי ודימוי ה"ספוג" הופך מרעיון למציאות.
שיקום תעלת עינת וראש ציפור של אדריכל הנוף ליאב שלם:
9 צפייה בגלריה
שיקום נחל ראש ציפור האקולוג ליאב שלם
שיקום נחל ראש ציפור האקולוג ליאב שלם
שיקום בריכת חורף ראש ציפור האקולוג ליאב שלם
- ברמת השלטון המקומי, הקשב בנושאים סביבתיים תלוי לא פעם בזהותו של ראש הרשות והשקפת עולמו. חברי מועצה הם לא פעם חותמת גומי ואין להם הרבה כוח להזיז דברים. מה יעשה אזרח שרוצה להשפיע ועניינים אקולוגיים אינם בראש סדר העדיפויות של הרשות שלו? שלם: "הדבר הכי טוב שהאזרח הפשוט יכול לעשות הוא להפעיל לחץ על הרשות במקום מגוריו. לא טוב שהלחץ הזה יהיה בצורת הפגנות ורעש אלא באופן חכם. גם דרך התקשורת המקומית אבל בעיקר להציג את הבעיות ואת השאיפות ולבוא עם פתרונות פרקטיים. כשאתה מגיע בצורה כזו מקשיבים לך ומשתפים איתך פעולה ודברים זזים".
ליאב שלםליאב שלם
- איך יכול אזרח שאינו אקולוג מקצועי להציע פתרונות פרקטיים? זה עולה כסף. "יש בהרבה קהילות אנשים שעוסקים בזה ואפשר לרתום אותם. שנית – יש בישראל מוסד שנקרא 'הקרן לשטחים פתוחים', שהמימון שלה מגיע ישירות מרשות מקרקעי ישראל. יש שם לא מעט כסף והם כל הזמן מפרסמים קריאות לציבור שיציע רעיונות. לרשות המקומית לא צריך להגיע עם פתרון מלא אלא לפחות עם התחלה של משהו, אבל שיהיה הגיוני ובר-ביצוע. מהלך כזה בהחלט אפשר להניע בסיוע הקרן הזו. באופן כזה, כשמגיעים לגורמים ברשות שעוסקים בסביבה, האזרח יגלה שבהחלט יש עם מי לדבר".
- עד כמה ריאלי הרעיון להפוך את כל השטח הפתוח מערבית לחירייה לאגם ענק שיאצור את מי שטפונות האיילון בחורף? "יש תוכנית כזו והבעיה העיקרית היא כיצד ליצור תעלת over-flow מהאגם אל הים כדי למנוע את הצפתו, ולאן התעלה הזו צריכה להגיע. בכל מקרה זה לא יהיה אגם קבע אלא מאגר השהיה. לאחר אירועי גשם שיעלו את ספיקת האיילון, המים יוזרמו ממנו החוצה תוך כמה ימים באופן הדרגתי, כדי לאפשר לעוד מי נגר להגיע אליו".
לא רק נתן אלתרמן חטא בחיזוי עתיד הציונות מההיבט האקולוגי. אפילו הסופר מאיר שלו, שאין גדול ממנו באהבת הטבע, פספס כאן נקודה. אחד מגיבורי ספרו "רומן רוסי" הוא משולם צירקין, בן למייסדי הכפר השבוי בנפלאות העבר הבתולי של עמק יזרעאל וככל שהוא מקשיש הוא מנסה להשיב לאחור את התיקונים שביצעו אבותיו בשם הפרחת השממה. באירוע נלעג במיוחד הוא קובע שלט "פה תקום ביצה!" ובשלב מאוחר יותר אף מבצע את זממו ומציף את הכפר במים.
כעת מתברר שהביצה – אותו יצור נורא שכל ישראלי גדל על המיתוס שיש לייבשו – אינה נוראה כל כך. ועוד יותר מכך: במקומות מסוימים היא הדבר הנכון להחזירו. באופן מבוקר, תוך ניטור המים ומניעת יתושי אנופלס, אבל בהחלט לפי חזונו של משולם צירקין הזקן.