עד כה גרטה טונברג הייתה אקטיביסטית, צעירה, שבדית, בועטת, ובעיקר - פעילת אקלים. בסוף השבוע נוסף לה תואר חדש: פרו-פלסטינית. כשטונברג הכריזה בחשבון האינסטגרם שלה כך שהיא "עומדת לצד עזה", וקראה להפסקת אש מיידית ולחופש לפלסטינים - לאחר שלא אמרה ולו מילה על מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר - היא לא רק לקחה ברשלנות את הצד הלא-נכון במלחמה שמתחוללת עכשיו, אלא גם גרמה נזק למאבק הסביבתי.
טונברג קישרה בין דעות שמאל קיצוני-עד-אנטישמי לבין נושאי הסביבה שהיא מקדישה את חייה להילחם למענם - חיבור שהוא פשוט לא נכון. הסביבה היא לא של השמאלנים ולא של הימנים, היא של כולנו. הו גרטה, במילותייך שלך - How dare you?
הטבח הנורא שהתרחש בעוטף עזה טילטל את המדינה ואת העולם, וזעזע תומכי סביבה ומכחישי אקלים כאחד. האחדות האזרחית והקהילתית במלחמה שאנחנו מצויים בה בשבועיים האחרונים היא ללא ספק חוצת גבולות מגזריים, וימנים ושמאלנים פועלים בנחישות זה לצד זה, הן בבסיסים הצבאיים והן בקבוצות המתנדבים שבעורף.
גם בלי סקר מסודר, קל לראות שהרוב המוחץ של האוכלוסייה בישראל כאוב, פגוע, מפחד, כועס או כל הנ"ל. כולנו מכירים מישהו שנרצח, שנחטף, שנפצע, שהתגייס למילואים. ואמירות כמו זו של טונברג הן יריקה בפרצופם של כל האנשים הללו.
התמיכה האוטומטית-כמעט של טונברג בעזה מגיעה מתפיסה woke-ית סמויה-חלקית שלפיה אם אדם תומך באידיאולוגיה פוליטית כלשהי, עליו לתמוך גם בכל השאר. אם את תומכת בזכויות להט"ב, עלייך להיות גם טבעונית, ופמיניסטית, ופרו-סביבתית - ולתמוך בזכויות מיעוטים באשר הם, ללא סייג.
הבעיה היא שאנחנו אנשים, ולא שבלונות. אנחנו יכולים לתמוך בסביבה אבל לאכול בשר. לתמוך בזכויות להט"ב, אבל לטוס לחו"ל מדי פעם, למרות ההשפעות הסביבתיות של דלק המטוסים. ובמקרה של רצועת עזה, העובדה שהפלסטינים הם מיעוט באזור הגאוגרפי שכולל אותנו ואותם לא אומרת שהם אוטומטית צודקים, ושאנחנו אוטומטית ה"רעים". את המורכבות הזו לאנשים רבים מעולם פוליטיקת הזהויות קשה לעכל - קל הרבה יותר להצטלם לאינסטגרם עם שלט של "Stand with Gaza".
הסביבה לא מבדילה בין שמאל לימין
נושא הסביבה נוגע כמעט בכל היבטי החיים שלנו. אם המים שלנו מזוהמים, אם אנחנו סובלים מהרבה יותר שריפות, גלי חום, סופות קשות, רעידות אדמה ואירועי צונאמי, אם האוכל שלנו נגוע בחומרים רעילים, אם השטחים הירוקים והרחובות שלנו מטונפים, אם הטבע שלנו מתרוקן מבעלי חיים ומצמחים מועילים ומתמלא במינים פולשים, אם האוויר מלא במזהמים מסוכנים, זה משפיע על כולנו – בין אם אנחנו בעד מדינה פלסטינית או בעד הפיכת עזה למגרש חניה.
חשוב לציין שאנשי סביבה פועלים בכל קצוות הקשת הפוליטית. כמובן, יש ארגוני סביבה שמזוהים עם השמאל הפוליטי. אבל יש גם ארגונים כמו "טבע עברי", למשל, שמקדם אחריות סביבתית יהודית. או עמותת "חרדים לסביבה", שפועלת למען קיימות במגזר החרדי. ארגונים סביבתיים רבים מספור לא משתייכים לשום מגזר, לא מייצגים שום קבוצה ולא מזדהים עם שום דעה פוליטית בימין או בשמאל המדיני - אלא רק עם הרצון להועיל לסביבה.
רחלי ווקס, העורכת הראשית של זוויתצילום: יעל צורכשסיירתי בארצות הברית בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ ראיתי במלוא חומרתם את הנזקים שמתרחשים כשסביבה ופוליטיקה מתערבבות זו בזו. קיומו של משבר האקלים הפך אז באמריקה מעובדה מדעית מוסכמת היטב לנושא שיש בו "ימין" ו"שמאל" – ואם אתם רפובליקנים נצפה שתכחישו את משבר האקלים, או לפחות תזלזלו בו. משבר האקלים נעשה נושא שלא מנומס לדבר עליו בארוחת ערב. הדבר זרע פחד בקרב מדענים שעבדו עבור ממשל טראמפ, שלא העזו אפילו לומר את הביטוי "משבר האקלים" – אותם אנשים שעבודתם היא למנוע את המשבר, להתכונן אליו או לפעול לאורו. אסור שזה יקרה לנו. אסור שזה יקרה באף מקום.
בימי מלחמה אלו המאבק הסביבתי נמצא על אש קטנה - כראוי בזמן שהתותחים רועמים. אבל בעתיד, בתקווה העתיד הלא-רחוק, נחזור להיאבק למען עתידנו גם במישור הסביבתי. ואז, נוכל רק לקוות שאמירות כמו זו של טונברג לא ישאירו אחריהן נזק. בינתיים, אוכל להציע לגרטה (ולמשפיענים ואנשי סביבה אחרים) רק את האמרה הישנה, שנשארת נכונה תמיד: אם אין לך משהו חכם לומר, תשתקי.
