בגיל 19 הגיעה פרידה עוזיאל לתל אביב, ואיתה הגיעו גם כל הקומפלקסים שהעיר זימנה לה. היא הייתה אז נערה צעירה וגותית מנתיבות עם פירסינג בפנים, שניהלה חנות בדיזנגוף סנטר בתל אביב והציבה לעצמה החלטה לטרוף את העולם לפני שהוא יטרוף אותה. השבוע, שמונה שנים מאוחר יותר, כשהיא אחת הכוכבות הגדולות בישראל שחולשת על קמפיינים אופנתיים למותגים כמו פומה, סינגלים וקליפים, ומאות אלפי עוקבות ועוקבים ברשתות החברתיות – היא גם יודעת להתבונן אחורה בחמלה.
"אני כל כך גאה בעצמי על השנים שבהן החלטתי להירפא", היא משתפת כשהשיחה המתקיימת בביתה שבתל אביב – הבניין האחרון בעיר עם נוף המשקיף ממזרח – זולגת למחוזות של דימוי גוף, מהנושאים האקטואליים של החודש. "לפני שנכנסתי לביזנס, הייתי בטוחה, ברוך השם, שאני כליל השלמות. מדהימה. נראיתי כמו דמות מוגזמת מ-GTA (משחק מחשב פופולרי, א"י). היה לי כל כך נוח בעור שלי. אני זוכרת שיצאתי עם החבר הראשון שלי והרגשתי קיילי ג'נר. איפה היא ואיפה אני, כן?"
"במשך שנים עבדתי בלהחלים מתעשיית האופנה", היא מוסיפה, "הורדתי עוקב מכל מותגי האופנה שהציגו מראות של דוגמניות שלא דומות לי בכלל, כאלה שאני צריכה שתדרוס אותי משאית, ואז אולי איראה כמוהן. התחלתי לחפש ברשתות החברתיות השראות של דוגמניות שיותר נראות כמוני. אני מצד מאוד מסוים של העולם, ההורים שלי עלו ממרוקו. אני לא בלונדינית עם עיניים כחולות".
את לא ברבי.
"וזה בסדר, כי העולם גדול: יש מזרח ויש מערב, יש יופי כזה ויש יופי אחר – אז אקח השראה מדימויים שיותר דומים לי פיזית וכך תחושת התסכול תפחת, כמו בנות עם רעמת תלתלים גדולה, שיער חום שופע ועיניים מלוכסנות. הבחירה להקיף את עצמי בדימויים כאלה עושה לי טוב.
"לאחרונה האלגוריתם באינסטגרם שלי חזר להיות קצת ברבי, ואני פועלת לשנות את זה. בסופו של דבר – זה מה שהציל אותך, נסיכה אהובה", היא מדברת לעצמה בגוף שלישי. "כמו הרבה מאוד נשים, הגעתי לתהומות מאוד אפלים של דימוי עצמי ולכן גם עשיתי דברים מאוד מטורפים. גם כי אני בחורה מטורפת, אני לא מפחדת מכלום".
איפה עובר הגבול בין שנאה עצמית לבין פגיעה עצמית?
"בדרך שבה אני מדברת לעצמי. השיח הפנימי מאוד חשוב. הייתי מדברת לעצמי באופן לא בריא, אומרת לעצמי 'איכס, מכוערת'. אסור לדבר לעצמך ככה, אבל כולנו היינו שם ולכולנו יש את הימים האלה. זה פרדוקס: את חושבת שאם תדברי ככה לעצמך, אז תשתפרי, אבל זה לא נכון – את תשתפרי רק מתוך מקום בריא. הגבול הוא לא לעשות דברים מסכני חיים. רוצה להגדיל את השפתיים? יאללה. רוצה להחליק את המצח? בסדר. וזה גם עניין של גיל. בגיל 27, ההחלטות שאני עושה הן החלטות יותר שקולות מאלו של נערה בת 16".
"העולם גדול: יש מזרח ויש מערב, יש יופי כזה ויש יופי אחר". פרידה עוזיאל בביתה
(צילום: ענבל מרמרי)
דיברת בפתיחות לא מעט על תהליכים אסתטיים שעברת: הגדלת ישבן, הקטנת חזה, ניפוח שפתיים. למה חשוב לך לא להסתיר את זה?
"כי אני לא בעד למכור אשליה שככה נולדתי. אני רואה הרבה מפורסמות שלא מדברות על זה, מוכרות אשליה שהן נולדו מושלמות; אבל החיים לא מושלמים, ואני לא רוצה שחס וחלילה, נערה צעירה תעשה לעצמה דברים מטורפים כי היא חושבת שיש כאלה שנולדו כך והן מושלמות ולא מרוטשות. יש יחידות סגולה, אני לא מהן".
את מנהלת על זה דיאלוג עם 230 אלף העוקבות שלך?
"יש לי גבול מאוד ברור. הרבה שואלות אותי, לדוגמה, איך ירדתי במשקל, אבל אני לא תזונאית. מה שעשיתי, מתאים לי בלבד. יש לי אחריות חברתית ואני מעדיפה לנצל את הכוח שניתן לי לטובה".
הייתי אומרת לעצמי 'איכס, מכוערת'. אסור לדבר לעצמך ככה, אבל כולנו היינו שם ולכולנו יש את הימים האלה. זה פרדוקס: את חושבת שאם תדברי ככה לעצמך, אז תשתפרי, אבל זה לא נכון – את תשתפרי רק מתוך מקום בריא
מה חשבת על כל "שערוריית הרזון" החדשה סביב עדן פינס?
"אני לא חושבת שלקחת אישה רנדומלית שלא עשתה כלום, ולהעלות אותה על המוקד..."
היא לא אישה רנדומלית – היא כוכבת מפורסמת מאוד עם למעלה ממיליון עוקבים.
"זה שהיא דמות ציבורית לא אומר שהיא חפה מרגשות. אני אף אסלים ואגיד, שאם ליאת בלו הייתה יודעת מה קורה בתעשיית האופנה".
אני מניח שהיא יודעת לא מעט. בלו הייתה דוגמנית פעילה ומאוד מפורסמת.
"אוקיי, לא הכרתי. אבל אני חושבת שבתעשיית האופנה קורים דברים הרבה יותר חמורים שאנשים לא מודעים אליהם. סליחה שאני מנפצת את הבועה, אבל תעשיית האופנה היא לא מקום חברותי. בשנים האחרונות יש אנחת רווחה שתעשיית האופנה היא מקום מכיל ומקבל – אבל היא לא. היא אולי מנסה להיות ואני באופן אישי בעד להגדיל ייצוג – אבל היא לא. מוכרים לנו שתעשיית האופנה זה מקום שמעודד ייצוג והתפתחות אישית. מצטערת, אבל תעשיית האופנה היא מקום מאוד אפל".
"בגיל 27, ההחלטות שאני עושה הן החלטות יותר שקולות מאלו של נערה בת 16"
(צילום: ענבל מרמרי)
את מדברת מחוויות אישיות?
"חוויות שהיו, ואני מעדיפה לא לשתף אותן, חלקן גם לא קשורות אליי בלבד. כל הזמן נותנים לך תחושה שאת לא בסדר, שאת תמיד צריכה להשתפר. בימי צילום, את שומעת הערות שרואים לך את זה ואת לא מספיק ככה. את תמיד לא מספיק. ובשביל לשרוד את זה, את זקוקה לחוסן מנטלי מאוד-מאוד משמעותי.
"שאף אחד לא ינסה למכור לכם שזו תעשייה שחוגגת את הנשיות שלך. זה מקום אפל. זה לא עכשיו פעילות בצופים, גם אם מנסים להדביק לאופנה אג'נדות חברתיות. זה יפה ומגניב, אבל בסופו של דבר, נשים בתעשיית האופנה מגיעות למקומות מאוד אפלים עם איך שהן מדברות לעצמן ואיך שהן מסתכלות על עצמן".
"חשוב לי שיוכלו לראות את המוזיקה"
מצוידת במראה פראי, 177 סנטימטרים של גובה ואותו יסוד חמקמק של אותנטיות לא מזויפת שמתגלה לאחר בילוי משותף של כמה שעות יחד – פרידה עוזיאל היא מצד אחד מוצר פופ מנוהל, ומצד שני, פקעת שמחכה לפרוח ולפרוץ את הגבולות של עצמה. היא זמרת, דוגמנית, אושיית רשת ופיגורה אופנתית, וכל אחד מהמרכיבים הללו מזין את האחרים ויוצר יחד דמות שלמה. אחד מרגעי השיא האלה נחשף בשבוע האופנה האחרון, כשעלתה לשיר בתצוגה של המעצב עידן לרוס את "חיה לי מיום ליום" בהפקת אסף אמדורסקי, לבושה במראה ששילב בין הומור לאופנה.
פרידה עוזיאל מופיעה בתצוגה של עידן לרוס בשבוע האופנה
(באדיבות עידן לרוס)
מתחת לעטיפת הצלופן הפופית, כבר אפשר לזהות גם את מה שעוד לא התגבש: החיפוש אחר הקול שלה, הניסיון להבין מה היא רוצה להיות בתוך כל האפשרויות שהונחו לפניה. אפשר לראות את זה דרך הקליפים שלה, שמציעים שלל סגנונות שונים – תוצר של עבודה עם מגוון מפיקים וסטייליסטים, ביניהם תום רוזיליו, חומי פולק ואחרים. בשנה האחרונה נצמדה לפולק, שאותה היא גם מגדירה כסטייליסטית אישית.
(סטיילינג של חומי פולק בקליפ לשיר "בלי נגיעות" של פרידה עוזיאל)
(סטיילינג של חומי פולק בקליפ לשיר "אמרתי לו כן")
"אני וחומי עובדות ביחד זמן מה והיא עושה איתי עבודה מדהימה. אנחנו מדברות את אותה השפה ולאחרונה היא הכינה לי מזוודה עם לוקים לנסיעה לווגאס. להופעות קטנות אני מלבישה את עצמי, אבל אני תמיד מתייעצת. פה בארץ יש המון עניינים של זמינות ושל פוליטיקה. אם אתה מלביש מישהי אחת, אתה לא יכול לעבוד עם אחרת", היא מספרת. "מאוד חשובה לי הוויזואליה של המוזיקה, ולכן אני גם משקיעה בקליפים. זאת השקעה כלכלית גדולה מאוד. היום להפיק קליפ מקצועי זה סדר גודל של 300 אלף שקל. אפשר גם ב-80 אלף. חשוב לי שיוכלו לראות את המוזיקה".
זה משפט יפה "לראות את המוזיקה".
"תודה. עובדה שאנשים מגיבים למוזיקה שלי ולוויזואליה. זה בלתי נפרד".
"אני ממש אוהבת לשחק עם אופנה ועם בגדים". בקמפיין סתיו 2026 של פומה
(צילום: אור דנון)
מי האדם הראשון שאת שולחת לו לוק לפני הופעה?
"אני חייבת לאשר מול המנהלת שלי (חלי קרוצ'י מסוכנות itm המייצגת אותה, א"י). בסופו של דבר, אני מופיעה גם מול ועדי עובדים, עיריות, קהל של ילדים ונוער, ואני צריכה להתלבש בהתאם", היא מחייכת, "כדרך הטבע, אני מתבגרת ומתאזנת. כשהייתי צעירה, נראיתי כאילו התלבשתי לקליפ של 50 סנט – הגזמות, עגילי חישוק, בלינגים, כמו מישהי ממשחק מחשב. היום, גם כחלק מתהליך הכניסה שלי למיינסטרים, אני יותר בשקט, ברומנטי, אבל עדיין יש בי שפיצים".
אם המוזיקה טובה – לא משנה איך את נראית. אבל היום מוזיקה עטופה גם בעוד דברים כמו קמפיינים, תצוגות, סושיאל. אף אחד לא אומר לי שאני צריכה להשתפר, אבל בתוך סיר הלחץ הזה את תמיד רוצה להשתפר
עם קול בעל גוון מעניין ומוזיקה שהולכת על בטוח – עוזיאל עוד מחפשת את הדרך באמצעות מילים ולחנים. היא שייכת לדור של יוצרות צעירות שהן גם מוזיקאיות וגם כוכבות, אשר נדרשות לספק אריזה הרמונית של כל עיסוקיהן. בזירה הצפופה ממילא בישראל שבה היא מתחרה, כדאי לה להפנות מבט למוזיקאיות כמו צ'ארלי XCX ו-Slayyyter, שמחברות בין דאנס מחשמל לאופנה פורצת דרך.
"פעם הייתי ממש חייבת לצאת מתוקתקת כאילו אני בדרך לצילומים, והיום אני בוחרת בנוחות"
(צילום: ענבל מרמרי)
"החיפוש לא נגמר", היא אומרת בתגובה, "בסופו של דבר, גם מוזיקה זה מפגש עם אנשים. אני מגיעה לאולפן, ובעבודה עם מפיק אחד יוצא משהו מסוים, ומחיבור שני יוצא משהו אחר. אני לא מרגישה צורך להכריח את עצמי לעשות דברים, גם אם זה להביא להיט או להיכנס לנבכי נשמתי. יש בי הרבה עומק ואני לא מפחדת לצלול פנימה, אבל אני גם לא ממהרת להגיע לשם. אני בסוף שנות ה-20 שלי, אז אני עוד רוצה ליהנות. יש מספיק זמן להיכנס לעומקים. ויש כאלה".
"במדינה שלנו החוץ משפיע על הפנים"
קצת כמו פרק של "הפשוטע" שעברה לתל אביב מירוחם הדרומית והמציאה את עצמה מחדש – כך נראית גם הביוגרפיה של עוזיאל, שנולדה וגדלה בנתיבות כזיו עוזיאל. כשהייתה בת 15 נפרדו הוריה, ובראיונות בעבר תיארה את ילדותה כתקופה מורכבת. בגיל הנעורים החליפה את שמה לפרידה בהשראת הציירת המקסיקנית פרידה קאלו.
סודות מהארון של פרידה עוזיאל
(צילום: איתי יעקב)
בגיל 19 עזבה את הבית ועברה לתל אביב. מאז הפכה ליוצרת תוכן ולאושיית רשת לאחר שהתפרסמה כשהשתתפה ב"הכוכב הבא" וב"האח הגדול", שם הגיעה למקום השני. אחר כך הגיעו גם מערכות היחסים המתוקשרות, כמו זו עם איתי בנישו, שממנו נפרדה לאחרונה.
אל תל אביב, היא נזכרת, הגיעה כנערה גותית לבושה שחורים. איך אפשר להיות גותית בנתיבות? "אפשר הכול", היא עונה. את הבגדים הייתה מזמינה אונליין או רוכשת בחנויות בסנטר. תמיד בשחור, תמיד באוברסייז. "הגעתי חייזרית מהבית, אז לא יודעת אם תל אביב שינתה אותי. לא היה צורך להסלים את האירוע", היא צוחקת.
כשהייתי צעירה, נראיתי כאילו התלבשתי לקליפ של 50 סנט – הגזמות, עגילי חישוק, בלינגים, כמו מישהי ממשחק מחשב. היום, גם כחלק מתהליך הכניסה שלי למיינסטרים, אני יותר בשקט, ברומנטי, אבל עדיין יש בי שפיצים
"היום אני בדיוק בצומת דרכים בכל הנוגע לסגנון האישי שלי", היא מסבירה, "אבל אני חושבת שגם בעוד ארבע שנים עדיין אהיה בתהליך. אני מרגישה שאנחנו כל הזמן משתנים ומגדירים את עצמנו מחדש, בטח במדינה שלנו שבה החוץ משפיע על הפנים. אני לא זוכרת פעם אחת שמישהו בא לדבר איתי ואמרתי לו 'כן, זהו, סיימתי – זאת אני'. פעם היה לי המון זמן לחשוב על מי אני בעולם, היום אני פשוט עסוקה".
רואים את זה באופן שאת מתלבשת, בהתפתחות של המוזיקה שלך, בדרך שאת מדברת. זה מהלך טבעי.
"אני בן אדם שמאוד אוהב לבדוק. כשהייתי צעירה, צבעתי את השיער בכל גוון וגזרתי אותו בכל סגנון אפשרי. אני ממש אוהבת לשחק עם אופנה ועם בגדים. עכשיו כשהאסתטיקה ברשתות נהייתה מאוד 'נקייה', אני מנסה אותה; אבל תמיד אהבתי אסתטיקה וסגנון אישי, ופחות טרנדים. אני מתחברת יותר לווינטג' ואוספת פריטים משנות ה-50, לדוגמה. אף פעם לא תראה אותי בטרנדים מכף רגל ועד ראש, תמיד אשלב פריטים מיוחדים כדי לחספס את זה קצת עם משהו אוונגרדי".
יש הבדל בין פרידה של היומיום לבין פרידה של ההופעות והאירועים?
"להפך. פעם הייתי ממש חייבת לצאת מתוקתקת כאילו אני בדרך לצילומים, והיום אני בוחרת בנוחות. כיוון שהרבה פעמים אני נדרשת להיות אסופה ומתוקתקת – אז כשאין צורך, אין לי כוח להתאפר או לאסוף את עצמי. למשפחה שלי בנתיבות אני נוסעת בפיג'מה והם צוחקים עליי עם משפט קבוע: 'אם זה לא בתשלום – פרידה לא מתאפרת'".
"אני מופיעה גם מול ועדי עובדים, עיריות, קהל של ילדים ונוער, ואני צריכה להתלבש בהתאם"
(צילום: ענבל מרמרי)
מה חשבת על המהלך של עדן בן זקן, שהחליטה להלביש את עצמה לבד?
"עדן בן זקן היא החיים שלי. לא עבד לה עם סטייליסט אחד, לא עם אחר, היא מכירה את עצמה ואת הגוף שלה, את מה היא אוהבת ומה היא רוצה. וזה עובד לה".
את מרגישה שבתעשיית המוזיקה יש ציפייה מנשים להיראות באופן מסוים?
"לא מצפים – אבל את תמיד עובדת בלהשתפר. אולי במוזיקה קצת פחות, כי אם המוזיקה טובה – לא משנה איך את נראית. אבל היום מוזיקה עטופה גם בעוד דברים כמו קמפיינים, תצוגות, סושיאל. אף אחד לא אומר לי שאני צריכה להשתפר, אבל בתוך סיר הלחץ הזה את תמיד רוצה להשתפר".
בזמנו לא ציפו מחווה אלברשטיין לעשות קמפיינים של אופנה.
"כי דברים עבדו אחרת, היום העולם הוא שונה. אני שולחת זרועות לכל מקום".
יש לך כוח לזה?
"מה אני אעשה? יש לי כוח, על זה חלמתי".
ומה גילינו בארון הבגדים שלה?
נעליים, סן לורן
(צילום: ענבל מרמרי)
"רכשתי את הנעליים האלה במיטב כספי, ואי אפשר לנעול אותן. ידוע שהמותג מעצב נעליים לא נוחות, אבל לא האמנתי עד כמה. נעלתי אותן אולי פעם אחת. רכישה לא חכמה, אבל הן כל כך יפות".
כובע, פומה
(צילום: ענבל מרמרי)
"כובע שאני מאוד אוהבת, כי חבר טוב הדביק עליו אבני סברובסקי עם השם שלי. זה היה במיוחד לנסיעה בניו יורק, ויש לו קטע".
גופייה, כריסטיאן דיור
(צילום: ענבל מרמרי)
"זה פריט המעצבים הראשון שלי: גופייה של דיור. קניתי אותה ב-Volver כשהם בדיוק פתחו לפני כמה שנים, והיא עלתה לי כ-500 שקל. אני לא מרפה ממנה ויש לה עבורי משקל רגשי".
עגילי זהב, ירושה מסבתא
(צילום: ענבל מרמרי)
"ירשתי את עגילי הזהב האלו מסבתא שלי ז"ל, שעלתה לישראל ממרוקו. כשהיא נפטרה, אני קיבלתי את העגילים. יש להם משמעות גדולה עבורי".
תכשיט לשיניים (גרילז)
(צילום: ענבל מרמרי)
"זאת פלטה לשיניים מזהב מצופה יהלומים, מסוג הפריטים שמאוד פופולריים בסצנת ההיפ-הופ. לצערי, אני לא יכולה להרכיב אותה עכשיו, כי תיקנתי את השיניים שלי וזה לא עולה עליי יותר. אבל זאת מזכרת מתקופה מהממת וגם שווה הרבה כסף".
