התמונות מהפגנות של רבבות נשים אירניות ברחבי העולם מהימים האחרונים, חוגגות את החופש והשחרור של אחיותיהן שנותרו ברפובליקה האסלאמית, מעלה לדיון את אחת השאלות הנפיצות של השנים האחרונות: האם הצ'אדור, אותו בגד שחור המכסה את הגוף והראש, הוא כלי לדיכוי או העצמה?
משנת 1983 חויבו נשים באיראן לכסות את שיערן וגופן במרחב הציבורי. הצ'אדור הפך לסמל של נאמנות אידיאולוגית למהפכה, והוא מזוהה במיוחד עם חוגים שמרניים, נשים מבוגרות ומוסדות דתיים.עם זאת, החוק אינו מחייב דווקא לבישת צ'אדור, ואפשר להסתפק בחיג'אב (כיסוי הראש בלבד) בהתאם לקוד הצניעות האיסלאמי.
מאז פתיחת המתקפה של ארצות הברית וישראל על איראן בשבת, פורסמו ברשת תמונות של הפגנות נשים באיראן המתנגדות לדיכוי הדתי. אחד מהם, סרטון ישן שזכה לתהודה מחודשת על ידי מתנגדי משטר, מציג נשים צעירות ללא כיסוי ראש מתעמתות ברכבת עם "שוטרת מוסר", שמנסה לאכוף את קוד הלבוש המחמיר של המשטר.
הקולות התגברו כאשר הנוסעות החלו לצעוק "מוות לחמינאי" ו"לא להטרדה", מתריסים בגלוי נגד המשטר. לתדהמת השוטרת מכוסה הצ'אדור, הנשים עמדו מאוחדות ובסופו של דבר אילצו אותה לרדת מקרון הרכבת - מהלך נועז ונדיר של התנגדות ציבורית, ממנה אנחנו רואים בשנתיים האחרונות יותר ויותר.
"אפשר לראות בצ'אדור גם אנטי-צניעות"
יותר משהוא פריט לבוש המעוצב בפשטות מבד שחור - הצ'אדור סומן כסמל לדיכוי ושליטה בגוף הנשי. אבל נקודת המבט המערבית היא גם נקודת העיוורון סביבו. ד"ר רחל גץ סלומון, ראש החוג לאופנה באוניברסיטת חיפה, לא מסכימה עם הטענה כי מדובר באובייקט מדכא ומצביעה על המורכבות שבו.
"בעבודת הדוקטורט שלי - אופנה וזיכרון: החצאית – חומר, צורה וחוויית העצמי - עסקתי רבות בבגד שיוצר סביבך מרחב, חלל פרטי. הרבה נשים שראיינתי תיארו איך החצאית מקיפה ושומרת עליהן, מייצרת להן מרחב", היא מסבירה. "הצ'אדור הוא לא רק אובייקט ממוגדר אלא אובייקט דתי ממוגדר, וכאובייקט דתי ממוגדר הוא עסוק בהנכחה של זהות במרחב. זאת אומרת, לא רק התנגדות או ביטוי פוליטי מגדרי, אלא גם כל הזמן לסמן מי אני".
גץ-סלומון מסמנת גם את הדואליות המתלווה לצ'אדור. מצד אחד, הוא מעלים אותך במרחב, ומנגד מנכיח אותך. כל העיניים עלייך. "בהקשר הזה אפשר לראות בצ'אדור גם אנטי-צניעות, כי יש לו כל כך הרבה בולטות במרחב, גם אם את מכוסה מכף רגל ועד ראש. זה לא שונה מאישה שמציגה לראווה חוטיני מנומר. בשני המקרים היא הופכת לאובייקט שמבקש התייחסות. נכון שזו התייחסות שונה, אבל בסוף זה אותו הדבר".
ד"ר רחל גץ סלומון, ראש החוג לאופנה באוניברסיטת חיפה: "כשאתה מסמן אישה במרחב, אתה דואג כל הזמן להגיד 'זה לא בן אדם רגיל' אלא כפופה תמיד, אבל תמיד, לחוק הגברי, ובעצם זה ממש לא משנה אם האישה הזאת תהיה מוסתרת מכף רגל ראש או גלויה מכף רגל ראש"
גישה שונה וחד משמעית לצ'אדור ככלי לדיכוי מציגה שרונה בונד מטרסו, קריאייטיב דירקטור ומרצה לסטיילינג בלימודי חוץ בשנקר. היא נולדה בטהרן ובגיל 4 עלתה עם משפחתה לישראל מיד לאחר עלייתו של משטר האייתולות. "אני זוכרת את המילה צ'אדור מהילדות שלי באיראן", היא נזכרת. "בתקופת השאה היה חופש גדול לנשים, ובנות משפחה סביבי עוד התלבשו בביקיני, חצאיות מיני ושיער ארוך משוחרר.
"הציווי ללבישת צ'אדור לא הגיע מנשים - אלא משליטה גברית", היא מחדדת. "יש נשים שמאמינות שזו בחירה אישית, אבל זו הנחלה של הפטריארכיה. זה דומה לנשים חרדיות שמגלחות את הראש ומניחות פאה כי הן מאמינות ש'כבודה של בת מלך פנימה'. בעיניי זו לא בחירה עצמאית אלא מציאות שהן נולדו לתוכה".
דוגמניות בצ'אדור
שורשיו של הצ'אדור קדומים בהרבה מהאיסלאם. כבר בתקופת האימפריה האחמנית (המאה ה-6 לפנה"ס), התקיימו קודים של כיסוי ראש וגוף בקרב נשים, בעיקר מהמעמדות הגבוהים, כסימן לצניעות ולמעמד חברתי. לאחר הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 קיבל הכיסוי פרשנות דתית מובהקת יותר, והצ'אדור התגבש כבד רחב ועוטף המכסה את הראש והגוף.
לאורך מאות שנים הוא שימש חלק מהנורמה התרבותית באיראן, בעיקר בערים ובחוגים שמרניים. ב-1936 אסר רזא שאה פהלווי על לבישתו כחלק מתהליך מודרניזציה מערבית, מהלך שנתפס בעיני רבות כפגיעה בזהותן. עם הדחתו ב-1941 חובת האיסור הוסרה, והלבישה חזרה להיות בחירה. זה השתנה עם עליית חומייני, כשנשים חויבו לכסות את שיערן וגופן במרחב הציבורי, והצ'אדור השחור הפך לסמל נאמנות אידיאולוגית למשטר ואובייקט טעון של זהות, שליטה ומחאה באיראן העכשווית.
בתוך כך, נושא הסתרת הגוף והראש אינו רק שאלה של דת האיסלאם. בשני העשורים האחרונים אנו רואים בישראל, בעיקר בשכונות ספציפיות בירושלים, נשים מכת "כתר מלכות" מתהלכות במרחב הציבורי מכוסות מכף רגל ועד ראש. הדמיון בין מוסלמיות ליהודיות ונוצריות עמד גם בבסיס התערוכה "מבט מצועף: גילויים על כיסויים בלבוש המקומי" (אוצרת: נעם ברעם בן יוסף) שהוצגה ב-2019 במוזיאון ישראל.
שרונה בונד מטרסו מרצה לסטיילינג בשנקר מספרת כי לפני שנה פגשה בחופשה בספרד אישה איראנית, שסיפרה לה כי בשנה האחרונה ישנה התרופפות של אכיפת הצניעות אחר נשים באיראן. "האם זה ישתנה? תלוי מי יקח את השלטון. למשמרות המהפיכה יש עדיין כוח ושליטה בהנהגה".
לאורך השנים פלירטט עולם האופנה המערבי עם הצ'אדור, לרוב כביקורת על הדיכוי הנשי. באביב 1998 הציג המעצב הבריטי-קפריסאי חוסיין שאלאיין את קולקציית Between בעיצובו, שבחנה את מעמדן של נשים מוסלמיות ואת האופן שבו פרט פשוט לכאורה, כמו אורך מכפלת, יכול לשאת משמעות עצומה. הקולקציה קראה תיגר על רעיונות קונבנציונליים של צניעות וגבולות בין מרחבים ציבוריים ופרטיים, ונחשבת עד היום לאחת החשובות בהיסטוריה של האופנה, עד כי ב"ווג" הכתירו אותה כ"אחד הדימויים הצורבים ביותר של האופנה בשנות ה-90".
בתמונת הסיום של התצוגה עמדו זו לצד זו בשורה אחת, שש דוגמניות שהציגו צ'אדורים באורך משתנה: הראשון השתרע עד הרצפה, וכל דוגמנית אחריה לבשה צ'אדור קצר יותר ויותר עד שהאחרונה נותרה עירומה לחלוטין. "הרעיון של עירום הוא כמו הטבע, וכיסוי מוחלט הוא כמו מוות. ובהכרח זה הופך גם להצהרה על תפקידי הנשים", אמר המעצב בריאיון ל"ניו יורקר". באופן אירוני, ברשתות החברתיות ובאתרי האופנה בעולם צינזרו את הגוף הנשי העירום.
"שאלאיין הוא אחד המעצבים הקונספטואליים המבריקים והכנים בעולם האופנה", מחדדת גץ סלומון. "כשאתה מסמן אישה במרחב, אתה דואג כל הזמן להגיד 'זה לא בן אדם רגיל' אלא כפופה תמיד, אבל תמיד, לחוק הגברי, לאיך שהוא מחליט לנסח את הגופים במרחב, ובעצם זה ממש לא משנה אם האישה הזאת תהיה מוסתרת מכף רגל ראש או גלויה מכף רגל ראש.
"אנחנו נוטים לייחס חופש וחירות למי שתבחר באובייקטים של לבוש, שהניסוח שלהם מתהווה בתוך עולם משוחרר וחילוני, ונוטים לייחס לזה בחירה חופשית", היא אומרת בטון ביקורתי. "ולנשים שבוחרות להתכסות אנחנו נוטים לייחס דיכוי, חושך, מסכנות וחוסר ברירה וכל מה שאנחנו יודעים לעשות כלפי בחירה שהיא לא טריוויאלית בתוך סט המחשבות המאורגן כל כך שלנו.
"האם יש הבדל בין הצ'אדור או לבוש חשוף? האם האובייקטיפיקציה הזו שונה? אני חושבת שלא. היא מגיעה מאותו מקום והולכת לאותו מקום, שבו אפשרויות הבחירה של נשים הן בסופו של דבר, בעולם החילוני והנאור, או בעולם הדתי והחשוך, או איך שכל אחד מגדיר אותו מהצד שלו - מאוד מאוד מוגבלות".
על קולקציה בולטת נוספת שניתן לפרש כהתכתבות עם הצ'אדור באופן קונספטואלי יותר, חתומה המעצבת היפנית ריי קוואקובו מהמותג קום דה גרסון - מהמעצבות החשובות הפועלות בעולם האופנה, מעצבת של מעצבים. באוקטובר 2024, במקביל למחאות הנשים באיראן, הציג בית האופנה את "עתיד לא ודאי" - קולקציה פיסולית (לעונת אביב-קיץ 2025) שבמרכזה מערכות לבוש בדוגמת חרוט עם פתח צר ממנו הציצו פניהן של הדוגמניות.
העיסוק בצ'אדור בפן האסתטי והרעיוני שלו מלווה גם את המוזיקאית לירז צ'רכי השרה בפרסית ומופיעה ברחבי העולם. בווידיאו קליפים לשירים Zan Bezan ו- Injah היא לבושה בצ'אדור צבעוני, מטעינה אותו ברוח ליברלית מחד, אך עדיין שומרת על הצורה המסורתית שלו.
לפני עשור היא הופיעה לראשונה מכוסה צ'אדור בקליפ לשיר Love me like you do מהסרט "50 גוונים של אפור". "תירגמנו את השיר הזה לפרסית כי זה שיר מאוד סקסי", הסבירה בריאיון ללאישה לפני עשור. "החלטנו ללכת עם הסקסיות הזאת עד הסוף, והצגנו עולם פנטזיונרי של אישה עם צ'אדור ששרה על אהבה בתוך מסגד. זאת חתיכת התרסה, רצינו לייצר עניין. הרבה נשים איראניות שולחות לי תמונות של עצמן עם צ'אדור וכותבות לי 'בהצלחה', 'לכי על זה', ו'את מביאה לנו כבוד'".
עוד מוקדם להמר כיצד תסתיים המערכה הנוכחית ומה יהיו השלכותיה על הלבוש הצנוע של נשים באיראן. ניצני המהפכה מהשנים האחרונות כבר כאן, ושריפת הרעלות של נשים איראניות זוכים לתמיכה במערב.
בונד מטרסו מספרת כי לפני שנה פגשה בחופשה בספרד אישה איראנית, שסיפרה לה כי בשנה האחרונה ישנה התרופפות של אכיפת הצניעות אחר נשים באיראן. "האם זה ישתנה? תלוי מי יקח את השלטון", היא אומרת. "למשמרות המהפיכה יש עדיין כוח ושליטה בהנהגה".
מנגד, גץ-סלומון מקווה שהצ'אדור לא ייעלם מהמרחב ומקווה שנשים דתיות ואדוקות יוכלו להמשיך ללבוש אותו על פי צו מצפונן. "מקום שיאפשר את הקשת של נשים, שיכולות לבחור בין אם לכסות את הגוף או לחשוף אותו - זה בעיניי חופש אמיתי", היא אומרת לסיכום.
