תאמ;לק לי: קריסטן בל היא הבלונדינית הכי לא בלונדינית שהתרוצצה לנו על המסך. היא נראית כמו הגיבורה בקומדיה רומנטית, אבל תמיד בוחרת להיות זו שמספרת את הבדיחות. היא זערורית, יש לה חיוך מושלם וקול מתוק, וכשאלה משתלבים עם ציניות, אינטליגנציה והומור שנוטה לצד המרושע, האפקט הכולל מפתיע וכובש. לא סתם היא נבחרה לתפקיד הקול שמאחורי ה"אחת שיודעת".
המסע שלה לתהילה
הכול התחיל עם "ורוניקה מארס" – אייקון טלוויזיה של תחילת המילניום. גם חוקרת, גם מתאהבת, גם בועטת. הדמות שהיא גילמה הייתה ההפך של כל הגיבורות הרומנטיות המבולבלות של אותה תקופה ואנטיתזה למעודדת נבחרת הפוטבול הכול-אמריקאית ששלטה בדימוי הבלונדיני של אותן שנים. היא הייתה קשוחה, עצובה וחכמה מדי בשביל להתאים למראה שלה עצמה.
אחר כך היא הייתה אלינור ב"המקום הטוב" עם תפקיד שפעל נגד החוקים של השיטה (ונגד "המקום הטוב" עצמו) כשהיא הופכת מסטריאוטיפ של בלונדינית מפונקת ושטחית לגיבורה עגולה של סיפור מוסר פילוסופי. יחד עם כתיבה מבריקה וקאסט שהיה הכי קרוב למושלם, היא הוכיחה כי גיהינום וגן עדן הם ממש אותו דבר.
בשנתיים האחרונות היא נחתה ב"רק לא זה" – הסדרה הנוסחתית אך מלאת החן של נטפליקס, שם היא מתפקדת כשיקסע האולטימטיבית בגרסה פמיניסטית, זו שנחלצת מהפנטזיה היהודית-גברית, נכנעת לאהבה (הרי בכל זאת, מי יכולה לעמוד בפני אדם ברודי כשהוא מדקלם את פרשת השבוע) אבל מסרבת להתנצל על מי שהיא.
זו הסדרה שבה היא נפרדה סופית ממראה הטום-בוי הנערי של הדמויות המוקדמות שלה. נעלמו הקפוצ'ונים, מעילי העור והדיבור הקוצני, והתפנה מקום לאווירה נשית ורכה יותר עם סריגים, חצאיות בוהו וסגנון שגם אם הוא לא ממש סקסי, לוקח אותנו לסיבוב קצר במחוזות חושניים.
מחוץ למסך היא חוגגת החודש יום הולדת 46, פועלת למען זכויות להט"ב, משתפת בהתמודדות שלה עם דיכאון וחרדה, מתרגלת מדיטציה וג'יו ג'יטסו, מתרחקת ככל האפשר מרכילות ושערוריות, ומנסה לחיות חיים "נורמליים" במונחים הוליוודיים, שכוללים זוגיות בת כמעט 20 שנה עם השחקן דקס שפרד ושני בנות.
איך היא מתלבשת?
בל מעולם לא התחרתה על התואר הנחשק "פאשניסטה". למעשה, במשך שנים רבות היא גררה איתה את המראה הנערי והכמעט מרושל מהטלוויזיה אל החיים האמיתיים.
צילומים מקריים שלה ברחוב הציגו אותה לבושה כמו מישהי שאת מכירה משיעור פילאטיס מכשירים, ואילו באירועים חגיגיים היא החליפה לשמלות – יפות ומחמיאות אומנם, אבל מהסוג שחולף בקלות מתחת לרדאר. בלי פדיחות איומות, בלי שיאים מלהיבים.
ופתאום בשנתיים האחרונות, נדמה כי בל גילתה את חדוות האופנה. יותר עור חשוף, יותר ביטחון עצמי, יותר דרמה. זה לא שהיא הפכה פתאום לליידי גאגא, אבל נראה שהיא הבינה כי אופנה יכולה להיות חלק מהסיפור שלה בלי שהתדמית כשחקנית אינטליגנטית תיפגם.
המראות הסופר-אופנתיים שלה התחילו להופיע עם סיבובי יחסי הציבור של הסדרה "רק לא זה" – גזרות נקיות, צבעוניות בהירה, התרחקות מלוגואים, חליפות מחויטות, ולא מעט מחשופים נועזים.
השיא נקבע על השטיח האדום בטקס פרסי גילדת השחקנים השנה, שאליו הופיעה עם שמלת "עירום מכל כיוון" מבית האופנה של ג'ורג' חובייקה – שקופה ברובה מלפנים, חוטיני מאחור ומחשוף שנושק לטבור. איכשהו, היא הצליחה ללבוש את זה בלי שמץ של וולגריות.
בדרך לשם היו גם שמלת מחוך זהובה של סטודיו אשי בטקס גלובוס הזהב, שמלת צינור לבנה וצרה עם מחשוף מרובע של קרולינה הררה בבכורה של "רק לא זה" בלוס אנג'לס, ושמלה שקפקפה אחרת, הפעם של ארמאני פריווה, עם חזייה שחורה ומוצלבת בטקס האמי בשנה שעברה.
גם כשהיא לובשת בגדי הוט קוטור בטקסים הכי אלגנטיים, יש בבל משהו מאוד נגיש. היא עדיין נראית כמו מישהי שהיית רוצה לשבת איתה לקפה או להתארח בפודקאסט שלה. אולי כי היא לא מתחפשת, אולי כי היא לא מתחבאת מאחורי נפחים מופרזים, ואולי פשוט כי היא מרבה לחייך – חיוכים גדולים, חושפי שיניים. כבר שכחנו עד כמה זה משמח את הלב.
עתידות
עונה אחרונה, יש לקוות, של "רק לא זה" – רגע לפני שכל היידישקייט המתקתק הזה יחמיץ סופית. ואם מותר לחלום, אז גם עונת איחוד גדולה וזוהרת שבה כל המשתתפים של "ורוניקה מארס" נפגשים ומתערבבים מחדש ב"מקום הטוב".
מחיאות כפיים או מטח עגבניות?
עד לאחרונה התשובה המתבקשת הייתה: לא זה ולא זה – בל פשוט לא הייתה אישה שאופנה הגדירה אותה, לטוב או לרע. אבל השנתיים האחרונות שינוי את כללי המשחק הפרטיים שלה בכל מה שקשור להופעות ציבוריות. עכשיו כשהיא כבר לא צריכה להוכיח לאף אחד שהיא האדם הכי חד בחדר, היא יכולה להרשות לעצמה ליהנות מאופנה. וממחיאות הכפיים.



























