אזור הנמל והעיר התחתית בחיפה מחזיקים, במידה רבה של צדק, בתואר אחד הרחובות או האזורים הטעימים בישראל. בטווח של כמה מטרים ספורים מצטופפים להם מוסדות קולינריים נפלאים כמו
נאופוליטאן האדירה, מעיין הבירה המיתולוגית, רולא הקלאסית ופורצת הדרך, לוקס, ראסיף, ברדה, וסליחה ומחילה מכל היתר שהשארתי בחוץ. כל אחד מהם מעניק כבוד עצום לסצנה המקומית של חיפה. והנה, אל חבורת העילית הזו הצטרף לפני מספר חודשים שחקן חדש וראוי.
"לולוליש", מסעדת פאסט פוד על האש, נפתחה עם באז לא קטן סביב שמו של השף המוכר והמוערך, חמודי עוקלה, שפרץ לתודעה באחת העונות הראשונות של "משחקי השף". משם הוא המשיך לככב בשורה של מסעדות מעניינות ומגוונות, כשהוא מביא איתו חיבור בין המטבח השאמי ערבי-מסורתי לדיוק מודרני.
לולוליש. פאסט פוד על האש
(צילום: אפיק גבאי)
הדיבור על הפתיחה של "לולוליש" חרך את מדורי האוכל ואת השיח הברנז'אי, לכן היה נכון עבורנו לחכות כמה חודשים, לתת למקום לרוץ, להתעצב ולחתוך את חבלי הלידה. ואם תהיתם לפשר השם, אז הוא לקוח מעולם השמחות: "לולוליש" הן קריאות הצהלולים הנשמעות בחתונות.
עוד לא הספקנו להתארגן - וכבר הגיע האוכל
הפורמט פה חד וברור: גריל מהיר בפיתה ובצלחת, מקרר בשרים ומעט מנות קטנות, אוכל מושקע אבל מתוקתק. אין שירות מלצרים. ההזמנה מתבצעת דרך מסך בכניסה, והאיסוף נעשה מהדלפק עם קריאת שמכם ברמקול, או כמו שהנוסטלגיים אוהבים לקרוא לזה: שיטת ה"בורגר ראנץ'" או "ארומה".
הביס של יהונתן כהן על מסעדת לולוליש
(צילום: יהונתן כהן)
את רגעי ההתלבטות מול המסך ניצלנו כדי להתעמק בנראות של החלל, והאמת היא שהוא נפלא. זה חלל פשוט, אך כזה שניכר כי הושקעו בו ערמות של מחשבה ודיוק בכל אלמנט. פשוט אחת המסעדות היפות, בוודאי בעולמות האוכל המהיר.
תבשיל העגל היה מעולה, לא פחות. טעמי בשר עמוקים, מענגים ועשירים, בתיבול מעודן ונכון. החיסרון של המנה הגיע דווקא מצידו של השחקן המרכזי השני: החומוס. הוא היה אנמי, הרגיש מעט תעשייתי ולא התעלה לגודל הבשר שהונח במרכזו
כמצופה, המנות התחילו לזרום לשולחן תוך שניות, ובקצב מסחרר, עוד לפני שהספקנו להתארגן. השירות עצמי לחלוטין, עד רמת ליקוט הסכו"ם והמפיות מעמדה צדדית. לקח לנו רגע להתאפס ולערוך לעצמנו את השולחן.
לולוליש. ממוקמת באזור הכי קולינרי בחיפה
(צילום: אפיק גבאי)
לולוליש. הרבה אנשי צוות אבל השירות עצמי
(צילום: אפיק גבאי)
מבחינת ההזמנה, שאפנו כרגיל לגעת בכמה שיותר מנות. זה, אגב, גם החיסרון הגדול בתקשורת מול מסך ההזמנות: הוא מנטרל לחלוטין את אלמנט ההעמקה, השיחה או פתרון ההתלבטות שתמיד יהיה קיים מול המלצר, ומותיר את כל ההכרעה בידי הסועד הבודד מול המכונה.
הראשון להגיע היה "החוסה בצלחת" (89 שקלים). מדובר במגש נדיב שבמרכזו מעגל חומוס ובתוכו נח תבשיל עגל בבישול ארוך בשמן, בצל ותבלינים, כשלצידו חריף, תטבילה, ערמה של ירק, חמוצים, בצל בסומק ופיתה אחת בלבד, וחבל. פיתה נוספת מתבקשת פה.
"החוסה בצלחת". החומוס התגלה כאנמי ומאכזב
(צילום: אפיק גבאי)
התבשיל עצמו היה מעולה, לא פחות. טעמי הבשר עמוקים, מענגים ועשירים בתיבול מעודן ונכון. החיסרון של המנה הגיע דווקא מצידו של השחקן המרכזי השני: החומוס. הוא היה אנמי, הרגיש מעט תעשייתי ולא התעלה לגודל הבשר שהונח במרכזו. במקום מהז'אנר הזה החומוס חייב לקבל שדרוג ולעמוד בסטנדרט הגבוה של יתר הצלחת.
המשכנו לשתי מנות קטנות: הראשונה, קובה (55 שקלים לארבע יחידות). מחיר לא מבוטל בכלל. המזל הוא שביס קטן אחד השכיח ברגע את התמחור המנופח. מדובר בקובה מופתי, עם מעטפת דקיקה כנייר ומגה פריכה, שמכילה בתוכה כמות נדיבה של בשר מתובל וטעים במיוחד. תענוג צרוף.
הקובה של "לולוליש". יקר וטעים
(צילום: אפיק גבאי)
המנה הקטנה השנייה הייתה נקניקיית לולו (55 שקלים): שתי לחמניות קטנות, רכות וענניות, המכילות נקניקיות בקר אדמדמות (סגנון מרגז), בצל מטוגן, בצל מוחמץ ואיולי אריסה. אנחנו הלכנו על הגרסה נטולת הפרמזן, ואכן הרגיש שמשהו חסר כדי לחבר את כל המנעד. המרכיבים מעולים, מהלחמנייה ועד לתוספות, אך הנקניקייה עצמה הייתה מעט יבשה.
"האלמנט המרשים והחשוב פה הוא מידת הצלייה, וניכר כי ניתן טיפול מדויק, עסיסי ומעולה לבשרים"
(צילום: אפיק גבאי)
ואז הגיעה הפלטה העיקרית עם שלושה שיפודים: קבב קלאסי, קבב טורקי ופרגית. האלמנט המרשים והחשוב פה הוא מידת הצלייה, וניכר כי ניתן טיפול מדויק, עסיסי ומעולה לבשרים. הקבב הקלאסי התעלה בטעמיו ובאווריריות שלו על הגרסה הטורקית - מה שמבדיל ביניהם הוא שאל התערובת הטורקית נקצצים ירקות, בדגש על פלפלים.
המזל הוא שביס קטן אחד מהקובה, השכיח ברגע את התמחור המנופח. מדובר בקובה מופתי, עם מעטפת דקיקה כנייר ומגה פריכה, שמכילה בתוכה כמות נדיבה של בשר מתובל וטעים במיוחד. תענוג צרוף
הפרגית הייתה רכה ונהנתה מטעמי עוף טובים, ולא מעודף תיבול כמקובל בהרבה סטייקיות. מכיוון שהייתה חסרה לנו תוספת קלאסית בצד, הוספנו אורז חתונות (22 שקלים). מדובר באורז כהה, מתובל היטב ומעוטר בשקדים קלויים - שהיה מצוין, ותפוחי אדמה (22 שקלים) שהגיעו בכמות נדיבה אך סבלו מצליית יתר, ובעיקר מהיעדר מלח. לצד אלה לקחנו גם "חציל אש" - קלאסיקה נטולת יומרה שנשרפה כהלכה בג'וספר, עם טחינה טובה שסיפקה את הסחורה.
לסיכום
בסופו של דבר, בכל המבחנים העיקריים שניצבו בפניהם, "לולוליש" עמדה בכבוד רב, למרות שיש כאן דיסוננס. מצד אחד, אוכל טעים וצבעוני, שמבוצע ברובו המוחלט לעילא, בחלל מעוצב ומרהיב, שמציע מחירים הוגנים מאוד ביחס למציאות. מצד שני, התפעול המהיר והשירות העצמי מייצרים תחושת בזק, שקצת מתנגשת עם הסטנדרט של הצלחת.
עם ביצועים מהנים שכאלה, שווה למקום לחשוב על פורמט (אולי בשעות הערב?) שיאפשר ישיבה ממושכת בהגשה מלאה על בקבוק יין טוב, לצד הקונספט המהיר של הצהריים.
חשבון בבקשה
(צילום: יהונתן כהן)
"לולוליש" היא אולי לא תחנת חובה שמחייבת נסיעה במיוחד לצפון - וגם לא נראה שהיא מתיימרת להיות כזו, אבל היא לחלוטין מתיישרת בסטנדרט הסופר גבוה של הרחוב והאזור, ומהווה אופציה נהדרת לארוחה טובה. לקינוח יש אפשרות אחת בלבד - מלבי ב-24 שקלים שהיה אש. שמנתי, מענג, מדויק ולא מתוק מדי. סגירה מנצחת לארוחה מהנה.
