תל אביב, 1962. מהגר בולגרי יפה תואר בשם ארנולד בניש מגיע לעיר הצעירה, עם חליפה תפורה בצורה מדויקת ומונוקל בכיס. זמן קצר אחרי שהשתקע בעיר, הוא מציב פחית מתכת לוהטת ליד מגרשי הטניס הישנים בתל קסילה ומתחיל למכור סנדוויצ'ים פשוטים עם חצילים. תוך ימים, הרעיון הקטן הופך לשיגעון מקומי: השם שלו עובר מפה לאוזן, התור מגיע עד הירקון, וארנולד – לורד עם סנדוויץ’ ביד – הופך לשם דבר. כך התחיל בר-המסעדה ארנולד שיחגוג השנה שבעה עשורים של פעילות.
במהלך עשרות שנותיה ידעה תל אביב אינספור ברים, בתי קפה ומסעדות – ורובם נעלמו כפי שבאו. טרנדים קולינריים צצו ונמוגו, אבל ישנם מקומות שמצליחים לא רק לשרוד את הזמן – אלא גם ללכוד אותו. אחד מהם הוא ארנולד.
המקום עדיין מגיש את אותן מנות קלאסיות באותה רוח, תחת ידיהם של שלושה דורות למשפחת בניש. בנו של ארנולד, יואב (74) ונכדיו, מייקי (39) ויהונתן (43), ממשיכים את דרכו, ומנהלים היום את המקום הנמצא כבר שני עשורים בפינה ירוקה ומוצלת ברחוב שטרית בצפון תל אביב, לצד חורשה במרכז הספורט בהדר יוסף. "בין כל הברים שיש היום - ארנולד נשאר כזיכרון חי של מה שפעם נקרא תל אביב הישנה", אומר יואב.
בשנות ה-60, כשעיר החוף עוד הייתה קטנה ותמימה, נחשבה ארנולד לאחת מארבע המסעדות הרציניות שפעלו בתל אביב, לצד קאסבה ברחוב ירמיהו, אלהמברה ביפו וגונדולה בפינסקר. לשם הגיעו השמנה והסלתה של העיר: אנשי תיאטרון, שרים, שחקנים ואנשי עסקים, לשבת על קוניאק, סיגריות ושלוש מנות בסדר הנכון. מבומה שביט וצ'יץ' ועד אפרים קישון – כולם פקדו את המקום.
החציל שהפך למותג
בניש היה בן 24 כשעלה לישראל, בלי הכשרה קולינרית אבל עם הרבה קסם אישי. הוא פתח דוכן קטן ליד מגרשי הטניס הישנים במה שנקרא אז תל קסילה – אזור שבתחומו נמצא כיום מוזיאון ארץ ישראל – ומכר לשחקני טניס סנדוויצ'ים עם חצילים. תוך ימים ספורים התור לדוכן כבר הפך ארוך. גם רוכבי הסוסים שעברו באזור עצרו לכריך חם אחרי טיול. האווירה, כך מספרים, הייתה כמו סצנה מסרט ישן: אנשים עוצרים, מדברים, אוכלים וממשיכים – עם טעם של עוד.
"בחיים לא הייתה לי ארוחת שישי בבית", מודה מייקי, בנו של ארנולד. "אבא תמיד היה במסעדה, ורק כשגדלתי הבנתי שזה המחיר של אהבה למקום הזה"
"זה התחיל מדוכן קטן, והפך למסעדה כמעט בן לילה", נזכר יואב. "אבא שלי קלט שאנשים באים בשביל החצילים, אז הוא החליט להפוך את החציל למותג. עד היום, אם תגידי 'חצילים' למונית קסטל – הנהג ידע בדיוק לאן לנסוע".
ארנולד עצמו היה דמות יוצאת דופן – לורד אמיתי עם חוש תיאטרלי. הוא נהג ללבוש חליפות שלושה חלקים, החזיק מונוקל בכיס ונסע בסיטרואן עתיקה, שעל דלתותיה צוירו שני כתרים וביניהם חציל. "זה מי שהיה אבא שלי. לורד, אבל עם סנדוויץ' חצילים ביד", נזכר יואב, שבתור ילד היה מגיע למקום באופניים אחרי בית הספר, רואה את אביו מתכונן לשירות הצהריים – תמיד מגולח, מבושם, לבוש למשעי – וחוזר לעבודה כאילו היה עולה על במה.
להרוס נוסטלגיה בשביל 500 דולר
בתחילת הדרך לא היה תפריט, וגם לא מלצריות. ארנולד היה ניגש לשולחנות, מתיישב על שרפרף ומקריא את המנות. "מה שלא היה במטבח, הוא היה ממציא באותו רגע. הכול היה וואן־מן־שואו. הוא ידע למכור אוכל בשש שפות, וכל שולחן קיבל הצגה פרטית".
אחרי שלקח הזמנה, היה נכנס למטבח ומבשל בעצמו. זה עבד. אנשים חסכו כסף רק כדי לאכול אצל ארנולד. "זה היה עניין של מעמד. הוא הצליח למכור חציל במחיר של פילה בקר – וכולם שילמו בשמחה".
החציל, מבחינתו, היה חומר הגלם המושלם. "זה ירק שאת יכולה לעשות איתו הכול – הוא ורסטילי, לא מגביל אותך", אומר יואב. בתפריט של אז הופיעו ריבת חצילים, מוסקה, חציל עם טחינה וחציל עם יוגורט – חלקם עדיין שם עד היום.
עם השנים הפך המקום למסעדה בלקנית מצליחה ולאבן שואבת למי שחיפש אוכל טוב ואווירה. ארנולד היה גם אספן כפייתי של חפצים ישנים – כלי נשק, גרמופונים, סמוברים ומכוניות עתיקות – שחלקם עדיין מעטרים את הקירות.
בשנת 2005, אחרי הפסד במכרז על השטח המקורי, נאלצה המשפחה לסגור את הדלתות. "זה היה כמו להרוס נוסטלגיה בשביל 500 דולר יותר בחודש", אומר יואב. "באירופה שומרים על מוסדות כאלה. פה – לא".
אבל חודשים ספורים לאחר מכן, יואב הבחין במבנה חדש בפינת הפארק, דפק בדלת ואמר: "אני ארנולד". השם עשה את שלו – והוא קיבל את המקום. הווייטראז'ים, הריהוט והבר הישן הועתקו כמעט אחד לאחד. שנתיים אחר כך, ב-2007, הלך ארנולד לעולמו, אך הספיק לראות את המקום החדש ולברך עליו.
"אנחנו לא חיים כהן"
"יש פה קהל של שלושה דורות", אומר מייקי. "סבא, אבא ובן יושבים סביב אותו שולחן. זה לא עוד בר, זה בית". אבל כמו בכל משפחה, גם כאן יש מחיר. "בחיים לא הייתה לי ארוחת שישי בבית", מודה מייקי. "אבא תמיד היה במסעדה, ורק כשגדלתי הבנתי שזה המחיר של אהבה למקום הזה".
יואב מצידו מודה שהמסעדנות היא מקצוע אכזרי. "מסעדות נפתחות ונסגרות כל הזמן, ומי ששורד – גיבור. אחרי הצבא אבא הכריח אותי לנסוע לשוויץ ללמוד ניהול בתי מלון. לא רציתי, אבל בסוף הבנתי שאין לו למי להעביר את העסק. בהתחלה הלקוחות עוד השוו בינינו –'אבל אבא שלך היה עושה לנו ככה'. זה כאב. בסוף למדתי לקבל את זה. אבא היה הטיפוס שעשה את המקום.
"אני איש של פעם", הוא מודה. "כשהדור החדש ביטל לי את יומן ההזמנות הכתוב ועבר לדיגיטל, זה היה עבורי משבר. אני עוד הייתי כאן בתקופה שבה הזמנות נעשו דרך בזק, הייתי מזהה את הלקוחות בטלפון לפי הקול, לא היו צריכים להזדהות. הייתי יודע מי מזמין, מה הוא אוהב לשתות ואיפה הוא אוהב לשבת. זה אירוח אמיתי".
הדור השלישי – מייקי ויהונתן – מנסה לשמר את הרוח הישנה לצד התאמות קלות לזמן החדש. "אנחנו לא חיים כהן ולא מנסים להיות הכי קולינריים בעולם", אומר מייקי. "אנחנו מנסים להיות הכי אנושיים. זה מקום של נשמה, לא של טרנדים. אין פה יין טבעי ואין 'ספיישל של השף'. אנחנו רק מנסים לשמור על האמת שלנו".
חלק מהאמת הזו כולל גם התמודדות עם טאבואים. "שנים ארוכות אבא מכר 'בקר נמוך'", מספר יואב על הכינוי המיתולוגי לחזיר. "אנחנו גם מוכרים שרימפס. אני לא מכריח אף אחד לאכול את זה, מי שלא רוצה, לא אוכל. אנחנו לא מטיפים, רק מאכילים".
מאז 7 באוקטובר המקום סגור בשבתות. "אני רוצה להיות עם הילדים", מסביר מייקי. "גדלתי עם אבא שתמיד היה במסעדה – אני לא רוצה שהילדים שלי ירגישו אותו דבר".
ומה היה אומר ארנולד אילו היה רואה את המקום היום?
"הוא בטח היה אומר שזה לא מספיק טוב", צוחק יואב. "אבל אני חושב שבפנים הוא היה גאה. אנחנו ממשיכים את השם שלו, גם אם הסגנון השתנה קצת". מייקי מוסיף: "כל דור והעקשנות שלו. כמו שסבא לא התפשר על הסגנון שלו – גם אנחנו לא נוותר על שלנו".
יואב מחייך ונזכר: "כשעברנו למיקום החדש, אבא אמר שייתן לי את הכסף בתנאי שאעצב את המקום בדיוק כמו שהוא רוצה. לא הסכמתי. העדפתי ללכת לבנק, לקחת הלוואה ולשלם ריבית, אבל לעשות את זה בדרך שלי. כל דור והעקשנות שלו. אנחנו לא רוצים להיות מותג ענק, רק להתפרנס בכבוד. אם יהיו רווחה ושקט במדינה, נמשיך עוד שנים רבות. עוד כמה מלחמות כאלה – ולא בטוח שנוכל לשרוד".
