אף פעם לא התחברתי לחומוס חם או פושר. החום מוחק את שאר הטעמים. גדלתי על חומוס יומיומי, מעולה, אפילו קצת קריר, כזה שהשף של החומוסייה היה מוסיף לו את כל המרכיבים בדיוק ובאיזון. מבחינתי, חומוסייה היא כמו מסעדת שף לכל דבר. מנה של חומוס דורשת יד מדויקת, עקביות, אותה יד של גאון אמיתי. לא הרבה פעמים ראיתי דור שני ממשיך את הקסם הזה, את הדיוק של המנה בצלחת שלך.
ורוני פול – הוא היה פעם שלנו בתל אביב. אם לא רצית לנסוע ליפו, הוא היה אפילו טעים יותר מהחומוס ביפו עצמה. הוא ישב בפינת אילת-אליפלט. הייתי מחנה את המונית במרחק מאות מטרים וצועד ברגל, לא משנה אם גשם או שמש, רק כדי להצטרף לתור. עוד לפני שנכנסתי ידעתי שאין חומוס כזה בעיר. רוני עצמו היה שם, עם עיניים לכל כיוון. הייתי קצת חושש ליצור איתו קשר עין – הוא נראה תמיד עסוק יותר מכולם, חתום על המקום, נושא באחריות כבדה.
ואז הגיעה ההפתעה: אחרי שחומוס אסף עזב להרצליה, גם רוני פול עקר – הפעם לבת ים. לא ברחוב ראשי, אלא בפנייה צדדית, אפילו בירידה שהשולחנות מונחים בה על מדרון קל. חלפתי שם יום אחד עם מונית, והעיניים שלי סובבו את הצוואר. סימנתי בזיכרון. יומיים אחר כך כבר לא יכולתי להתאפק – חזרתי.
לא ידעתי בכלל שהוא עבר לבת ים. התרגשתי כמו ילד שמצא שוב את המאכל הכי אהוב עליו. בפנים – ענן של סירים מבעבעים של חומוס ופול. הזמנתי מנה בלי ביצה, כהרגלי. המחיר 35 שקלים, כולל ביצה. לקחתי את הצלחת לצילום – והריח ליווה אותי עד המונית. עצרתי לרגע רק כדי לשאוף פנימה. אותו הריח, אותו זיכרון.
הטעם – זה הטעם של תל אביב, הפעם בבת ים. הפול המעולה, גרגרי החומוס שעושים צמרמורת בכל ביס, החומוס שעוטף הכול באיזון מושלם. המתיקות העדינה, שמן הזית, הטחינה שמתחבאת בפנים ומוסיפה עומק. נגיסה מהפול, נגיסה מהחומוס. לגרד עם הפיתה את הצלחת עד החלקיק האחרון. אפילו הפיתה – מוקפדת. אצל רוני תמיד הקפידו על כל פרט.
עוד אוכל רחוב:
לרגע הזמן עצר. הייתי בתוך הצלחת שלי. מנה נדיבה, ואפילו מציעים מילוי חוזר של כף חומוס – אבל לא תצליחו לסיים גם ככה. בפעם הבאה, אני לוקח את המנה עם הביצה. הרי גם ככה כבר שילמתי עליה.
