לפעמים אני באמת צריך לעצור ולאכול משהו על הדרך. יש ימים שנראים כמו מירוץ שבו אני רודף אחרי עצמי - ויכול אפילו לשכוח לאכול. בדרך כלל מצב כזה מתורגם אצלי לתנועות צוואר רצוניות, סורק את הנוף לפני בתוך ומחוץ לעיר.
זה היה עוד בוקר על המונית, אבל הפעם לא רציתי לחזור אל תוך תל אביב פנימה. מודה מראש, רציתי יום טיול לעצמי ועוד שישלמו על זה, קצת חצוף, אבל מציאותי. לקחתי נסיעה לאיקאה ראשון לציון, ומשם נתפסתי עד לקיבוץ דליה. אף פעם לא הייתי בקיבוץ דליה וגם לא זכרתי איפה הוא, אבל לפי כמות הקילומטרים על המפה, הבנתי שאני לא הולך להיות קרוב לכרך הצפוף של אמצע הקיץ החם.
הנוסעים היו בדרך לאסוף רכבים מהשכרה, ואני הייתי הנהג שלהם לאותו היום. אחרי שעה וחצי של נסיעה, עם פקקים, כמובן, הגענו לכניסה לקיבוץ דליה. קצת מתחת ואחרי עצי הזית, הצוואר שלי נטה קלות ימינה - לכיוון בוטקה קטנה. הורדתי את הנהגים וחזרתי לאסוף את הרעב המתגבר שלי.
עוד אוכל רחוב:
עכשיו, אני כבר מכיר יותר מדי דלפקי דרכים. מניסיוני, מחפש רק מקוריים בבקשה, לא כולנו חובבי כריכים עייפים על הבוקר. אני וניילון נצמד לא חברים אף פעם, המראה של כריך בתוך ניילון הורס לי את התאבון, לפחות תכינו על המקום בדקותיים, אם הלקוח לא מוכן לחכות, זאת הבעיה שלו.
אז הערה לכל דוכני הקפה הניידים בארצנו: אני לא צריך לממן לכם את ההצלחה עם קפה במחיר מופקע, או לאכול מאפים שהבאתם בתוך קרטון מאותו ספק שמוכר לכל הארץ. לפחות תביאו בשורה, מאפה אחד מקורי, מאכל שתכינו על המקום. אתם כולכם אותו שטיק בשינוי מיקום ברחבי הארץ, עשרות פעמים עצרתי את המונית רק בשביל לחזור - כי אין באמת מה לאכול. אבל צ׳אנס אני תמיד נותן, כמו במקרה הזה.
הדוכן בכניסה לקיבוץ דליה נקרא קפה בחווה מאמא'ס. נעמדתי אל מול הדלפק, שאלתי לשמה של בעלת המקום - אביב, והיא שאלה אותי בפנים: "מה אתה עושה כאן?" עניתי לה ישר בחזרה, "אספתי נהגים לבוא לאסוף רכבים מהשכרה לכיוון המרכז". היא הסתכלה עליי במבט לא מאמין, גם אני זיהיתי שהתשובה שלי לא אמינה או הגיונית, אבל אף פעם לא הייתי מספיק חכם כדי להיות שקרן, כולה נהג מונית רעב על הדרכים.
הסתכלתי על הדוכן מלא המאפים, את הבושה כבר החבאתי, אז שאלתי את אביב מה היא מכינה לבוטקה שלה בעצמה. התשובה: רק את מאפה המקלות היא לא מכינה בעצמה, כל השאר מעשה ידיה. התבייתתי על קיש הגבינות, גם המחיר - 30 שקל - לא הרתיע אותי, הייתי רעב. בסוף גם באמת שבעתי אפילו מחצי.
קיש עמוק קטן וממזר, מלא גבינה עד למעלה, פסטו לא מנומס בפנים - לא טחון או קצוץ דק מדי, חצאי עגבניות שרי מעל. הבצק מסביב נכנע בנגיסה קלה, השובע הגיע די מהר וכל נגיסה בדרך אליו הייתה הנאה צרופה. את המנה אביב מגישה עם טחינה וחריף שלה וזיתים מעולים, זה כבר היה מבחינתי יותר מדי עבור מעט מדי.
