לפעמים קורים סביבנו דברים שאין להם שום הסבר רציונלי. בתוך לחץ בלתי נגמר, כאב ומתח הישרדותי, כזה שאופף אותנו כבר כמעט שלוש שנים, יש כאלה שמצליחים להתנתק ולהמשיך. להמשיך ליצור, להמשיך ליזום, לחשוב, לחדש. גם אם המציאות שסביב היא בערך הדבר האחרון שיכול לעורר השראה. סיפור נפלא שמתהווה לנגד עינינו בהקשר הזה בתקופה האחרונה, הוא מה שעובר על חיפה.
הביס של יהונתן: מסעדת מפגש בת גלים
(צילום: יהונתן כהן)
אם בשנתיים האחרונות על שלל קשייה היינו עדים לזינוק המטאורי של שוק תלפיות כאתר בילוי ומסעדנות מוביל, אז נפלא לגלות שחיפה לא עוצרת. והעיר מציעה תופעה חדשה שמתפתחת בקצב מסחרר: שכונת בת גלים. מה שהיה במשך שנים שיכונים מול שכונה ואצטדיון קריית אליעזר, הופך לאיטו לאזור מודרני ומתחדש. עם גישה מעולה לחוף הים ועוד עסקים, בתי אוכל ומקומות בילוי שמתרבים בקצב מרשים, תוך הקפדה שאיננה מובנת מאליה על רמה גבוהה במיוחד.
מסעדת מפגש בת גלים שנפתחה בשכונה ממש לאחרונה היא שילוב כוחות של אנשים עם רקע, בשלות וניסיון בתחום. מצד אחד השף אורי צור, שהפעיל את מסעדת טרטוריה מקומית בקיבוץ שומרה שבצפון הרחוק עד שהמלחמה הכריעה אותה, ומנגד קבוצת מסעדנים חיפאים שכבר מפעילה כמה עסקים שונים ברחבי העיר. המפגש בין צור לשותפיו הוביל ליצירת מסעדה שאם בוחנים את התפריט המגרה שלה, ניכר שהיא עוברת דרך כל הקווים המקשרים של חבריה: ים תיכון, ישראלי, ערבי, ורוסי. או במילה אחת שתדייק את החיבורים: חיפאי.
המקום אינו גדול במיוחד, אבל נראה שמנוצל נכון. חלל פנימי שכולל צד אחד של עמדת מארחת ומטבח זעיר, ובצד השני שבעה שולחנות עגולים קטנים מדי. בחלל החיצוני לא פחות מ-12 שולחנות מרובעים בגדלים משתנים, ועל כולם מפות לבנות מבהיקות. ברקע מוזיקה יוונית עדינה ונעימה, תפריט יין ואוזו מגוון ובעיקר הגון מאוד במחיריו, לא עניין שבשגרה. נקודת התורפה העיקרית ואולי היחידה במקום, היא העובדה שאין אופציה להזמין שולחן, אלא רק הגעה על בסיס מקום פנוי. תיכף תבינו עד כמה המסעדה הזו מומלצת וראויה להגעה, אבל בשביל לעמוד זמן ממושך בתור, יהיה מי שיירתע. אנחנו הגענו ישר לפתיחה ב-18:00, וכבר השתרך תור. עם הזמן והפרסום, ההמתנה תהפוך לארוכה יותר. על המקום להסדיר את עניין ההזמנה.
אז מה כל כך מיוחד וטעים? את התפריט כבר הגדרנו, מנותיו הן לרוב מנות חלוקה שנוח לשתף בין יושבי השולחן, והמחירים מפתיעים עד חריגים במחוזותינו, כשהמנה היקרה בתפריט עולה 82 שקלים והממוצע נמוך משמעותית. את פתיחת הארוחה אפשר להתחיל במיקס מאזטים במחירים משתנים.
אנחנו בחרנו בחמישיית פתיחה שמשכה את העין (5 צלוחיות בינוניות ב-124 שקלים), ובזו אחר זו הגיעו לשולחן “חורטה”, תבשיל יווני של עלים מלוקטים, במקרה הזה מנגולד ותרד שבושלו בעדינות בשמן זית, ועוטרו בצנוברים קלויים. סוחטים רבע או חצי לימון מעל ומתענגים. “סקורדליה”, ממרח שקדים, שום ותפוח אדמה, במרקם גרגירי אותנטי, עם שקדים קלויים ושמן זית מעל.
אל המנות היווניות הוספנו שתיים מהמטבח הערבי, בדמות ״פאטת חומוס״, שהייתה עדינה בטעמיה, ואפילו עם קריצה קרמלית בזכות מעטה חמאה חומה, סחוג ביתי הוסיף חריפות, ופיתות דקיקות מטוגנות נתנו פריכות. האלמנט היחיד שחסר במנה היה חמיצות, שאפשר היה להשלים עם קצת לימון. עוד הגיעה ״מוחאמרה״ שהיא ממרח פלפלים, אגוזים ורכז רימונים, טעמיה היו טובים אבל נוקשים יחסית לעדינות הנדרשת, מה שהזכיר מעט סלט טורקי.
לסיום הארוחה נחתה על השולחן המנה הטובה מכולן. אולי הכי טובה שאכלנו ונאכל השנה: מדובר בעוד קריצה למטבח הרוסי שמאוד נוכח בחיפה. בלינצ’קי (72 שקלים), כלומר בלינצ’ס שעוטפים בשר שפונדרה מפורק, ששוחים בציר בשרי מצומצם, חזרת חריפה ושמנת חמוצה. המארג הקסום הזה היה לא פחות מפאר היצירה
המאזט האחרון היה ״מקרל בעישון קר״ על צזיקי של צנון ושמיר, מה שזרק אותנו מיד למטבח הרוסי, ויצר ביס מאוזן מוצלח מאוד בטעמיו החכמים. זו הייתה פתיחה נהדרת. הכל הרגיש פרשי, צבעוני ונדיב. אל פתיחת השולחן נוספה מנת לחם (28 שקלים) כמעט חצי כיכר של לחם יווני לבן עם כושר ספיגה מעולה וללא מלח (מושלם לסובלים מלחץ דם גבוה, אל תשאלו מניין אני יודע)
אם הפתיחה הייתה מצוינת, אז מנות הביניים היו עוד יותר טובות. קובה וחוסייה (54 שקלים) הייתה מנה שקשה לתארה. מצע של בשר נא שהתמזג לכדי חיבור מושלם עם בורגול ומיורן, ומעליו החוסייה: בשר טחון קונפי. משחק מצוין של טמפרטורות וטכניקות, עם תיבול נפלא שדורש הרבה לימון, ותוספות מוצלחות של מיני לפת ובצל ירוק לטובת הרעננות הנדרשת. מנה שלגמרי מצדיקה נסיעה לחיפה. אחריה נחתה על השולחן פטה עטופה בפיתה דרוזית מטוגנת (46 שקלים) טוויסט מקומי למאפה 12 האלים היווני, כשאת בצק הפילו המקורי מחליפה מעטפת דקיקה של פיתה דרוזית מעולה וקריספית. דבש, פלפל שחור ושומשום קלוי נתנו קונטרה נפלאה למליחות הגבינה ועוררו קריאות התלהבות מהשולחן.
לעיקריות, בחרנו בשלוש מנות. הראשונה, מרגז (64 שקלים) הייתה חביבה וטעימה, אבל דורשת שיפור. כל מרכיביה, מהנקניקיה שנעשית במיוחד למקום, דרך הירקות הצלויים ועד לרוטב הת’ום (שהוא בעצם איולי שום בגרסה לבנטינית) היו טובים מאוד כבודדים, אבל החיבור ביניהם היה פחות מוצלח. המרגז מתובל מאוד, והת׳ום הפגין רמת שומיות שלא תרמה לעידון הנדרש למרגז.
עוד מנה שפרטיה היו טובים מאוד, אבל פחות התחברה לכדי יחידה מלוכדת הייתה השעועית הגדולה בכלי חרס (62 שקלים) מנה יפה גדולה וטעימה, אבל החיבור עם האורזו, הפטה ורוטב העגבניות פחות עבד. שעועית ברוטב עגבניות לבד, ואורזו עם גבינה בנפרד היו עובדים אפילו טוב יותר, ועדיין גם במרגז וגם בשעועית מדובר בהערות שהיו הופכות, לטעמנו כמובן, מנות טובות מאוד למעולות. ואם כבר מעולה, אז לסיום הארוחה נחתה על השולחן המנה הטובה מכולן. אולי הכי טובה שאכלנו ונאכל השנה: מדובר בעוד קריצה למטבח הרוסי שמאוד נוכח בחיפה. בלינצ’קי (72 שקלים), כלומר בלינצ’ס שעוטפים בשר שפונדרה מפורק, ששוחים בציר בשרי מצומצם, חזרת חריפה ושמנת חמוצה. המארג הקסום הזה היה לא פחות מפאר היצירה. כל מרכיב בנפרד בוצע בצורה מופתית מהקרפ, לבשר, לציר והיתר. והכל יחד היה פשוט חגיגה.
איזה יופי של חוויה מציע המפגש של בת גלים. כשברקע אווירה נורמלית של שכונה חיה, ילדים שהולכים לחוגים, הורים שעושים יוגה בסטודיו, פה הפיצה, שם גלידה, ובמפגש אנשים אוכלים מנות נהדרות ושותים יין במחירים טובים. כל כך יפה לראות איך מתוך הרעש הגדול שאופף אותנו, מצליחה מסעדה אחת בשכונה אחת לעשות כל כך הרבה טוב. טוב מאוד.
