אנחנו קצת מאבדים את הטעם של פעם. נכון, ההיצע היום גדול יותר, אבל לא באמת מגוון כמו שהיה. באזור המלאכה ליד בית ילדותי, באותו מרכז מסחרי קטן, פעלו שלוש קונדיטוריות שהתחרו זו בזו. אולי זה באמת עדיף על פני מאפיות ענק, שחולשות על בלוק שלם של חנויות, ושברוב המקרים לא אופות אלא בעיקר מחממות מאפים. בסוף, התוצאה פחות טעימה – אם בכלל.
יש מקום אחד ברעננה, ברחוב אחוזה המרכזי, ששורד עם השנים – קונדיטוריה רוסק. חנות קטנה, מקרר גדול של פעם, וללא שום רצון למודרניזציה או חידושים. צמד בעלי המקום ממשיכים לרדד בעצמם כל פיסת בצק, וכל כניסה פנימה היא כמו מנהרת זמן אמיתית.
בכל פעם שחלפתי ברחוב אחוזה והצלחתי למצוא חניה ליד רוסק, לא יכולתי להתאפק. כמו ילד קטן ורעב, נעצרתי מול אותו מקרר ישן, מציץ פנימה לפני שנכנס. אפילו כשהייתי עובר עם מונית ולקוחות, העיניים שלי כבר חיפשו את הקונדיטוריה הקטנה הזאת. המראה שלה החזיר אותי כמעט 50 שנה אחורה, לימים פשוטים יותר.
כך נראו המאפיות של פעם: חזית של מקרר צלעות גדול, היינו מציצים דרך הצלעות אל עבר הזכוכיות הקטנות, אוכלים עם העיניים מאפים שידענו שלא נטעם עד שנגדל. גם שעות הפתיחה של רוסק ייחודיות: אם לא תגיעו בשעות הבוקר המוקדמות ועד תחילת אחר הצהריים – לא תמצאו אפילו מאפה אחד. מקום מיוחד במינו.
בביקור האחרון שלי קניתי מאפה גבינה מתקתק, בדיוק כמו של פעם. אחרי שיחה קצרה, הזוג במקום המשיך לעמול על עוד כמה מגשי מאפים. שילמתי 18 שקלים בלבד וקיבלתי מאפה שניסה לשמור על צורתו המרובעת, אבל נכנע לגבינה שגלשה לכל כיוון. גבינה רכה, מתוקה במידה הנכונה – כזו שתמיד צריכה להיות קצת יותר מדי, אבל בדיוק במינון שאתה באמת צריך.
עוד אוכל רחוב:
הבצק הפריך נשבר לשני הכיוונים – גם לנגיסה וגם לגבינה הרכה כל כך, ועדיין נשאר באיזון מושלם. פעם מאפים יפים מדי היו כמעט תמיד פרווה, ודווקא מאפה הגבינה הזה מזכיר כמה למדנו להתענג כשיש גבינה אמיתית בפנים. ברור לי שאם הייתי טועם אותו ישירות מהתנור החוויה הייתה עוצמתית עוד יותר, אבל גם קר או פושר – זה עדיין טעים למדי. המאפה לא קטן בכלל, כך שלא תצליחו לסיים אותו בביס אחד – ותמיד נשאר עוד קצת ליהנות ממנו בפעם השנייה. וככה בדיוק היה.
