עד גיל 29 הספיק השף אדר לוטן לפתוח שני מקומות בלב תל אביב, להיקלע למשבר במלחמה עם איראן, לשנות כיוון ולבנות כמעט מחדש את מה שחשב שכבר הצליח להעמיד על הרגליים. כל זה התרחש בתוך מציאות ישראלית מעורערת שבה מסעדות נפתחות ונסגרות בין סבבי לחימה והעתיד הקרוב הוא סימן שאלה גדול.
את "אברי" (Abri), המסעדה הראשונה שלו, הוא פתח בספטמבר 2024, כשברקע מלחמה ומציאות לא יציבה. בפברואר האחרון הוא פתח את בר "מרטינט" בצמוד למסעדה, ושבועיים בלבד אחרי שהרים כוסית עם השותפים לרגל הפתיחה, מצא את עצמו שוב מול האיראנים.
אדר לוטן
אדר לוטן
אדר לוטן. עד גיל 29 הספיק לפתוח שני מקומות בלב תל אביב
(צילום: דן פרץ)
הדרך שלו ל"אברי" עברה בכמה תחנות מעניינות: הוא עבד לצד השפית יהלומה, ניהל עם ברק יחזקאלי את "בורק", עבד ב"ברוט" של יאיר יוספי, ובילה שנה בפריז, שם גם בישל. בשלב מסוים הוא אפילו חשב שעתידו המקצועי נמצא מחוץ לישראל, אבל אז הוא הכיר את השותף שלו וחזר לתל אביב בשביל לפתוח את "אברי", ברחוב אחוזת בית, רחוב קטן ושקט, כמעט אנונימי, באזור הלוהט והתוסס של נחלת בנימין, מרחק פסיעה מההמולה.
היום, שנתיים אחרי, הרחוב הזה כבר נראה כמו פינה פריזאית קטנה, והשבוע הצטרפה אליו גם חנות פרחים ויין חדשה של אסף גרניט.
"אברי" נפתחה עם 40 מקומות ישיבה, מטבח קטן והרבה אמביציה. תוכניות העירייה להפוך את הרחוב הזה למדרחוב בשעות הערב והאפשרות שלו להגדיל את מקומות הישיבה במקום כמעט פי שלושה, היו נקודת מפנה בחייה של המסעדה והזדמנות עסקית שלא הייתה בתכנון. היום ב"אברי" יש כמעט מאה מקומות ישיבה. כשלפני כשמונה חודשים התפנה חלל בסמוך למסעדה והוא החליט לפתוח שם בר עם תפריט אסייתי.
שיפודי שקדי עגל ודג טרטר ב"אברי"
שיפודי שקדי עגל ודג טרטר ב"אברי"
שיפודי שקדי עגל ודג טרטר ב"אברי"
(צילום: דן פרץ)

"כבר ויתרתי על תל אביב ורציתי להישאר באירופה", הוא מודה. "לא הייתה לי תוכנית אבל ידעתי שאני רוצה לפתוח מסעדה ובכלל לא הייתי בטוח שזה יקרה בתל אביב. אבל אז פגשתי את גנאדי, השותף שלי, שהוא איש היי טק במקור אבל גם איש יין והוא רצה לפתוח משהו. הייתה בינינו תקשורת טובה והוא הזרים אותי לתוך הפרויקט, כשעוד לא היה נכס ולא כלום. יום אחד עברתי כאן וראיתי רחוב שכוח אל אבל נמצא במרכז של המרכז. הרחוב היה מעניין, לא נראה תל אביבי לגמרי והשקט קסם לי".
את "אברי" הם פתחו כמו יחידת גרילה שבה חברים שלושה אנשים - השף לוטן, טבח נוסף והשותף איש היין. "רצנו עם זה תוך כדי מלחמת איראן הראשונה, היינו כמו יחידת קומנדו קטנה. ואז הגענו למקום של הכל או כלום. הבנו שאו שאנחנו נשארים קטנים עם אופי או שאנחנו גדלים".
קטנים עם אופי גם נשמע מעניין. "נכון אבל בישראל ל'קטנים עם אופי' בעולם של מלחמה אין מקום. הבנו שצריך להתרחב וגם תרם לזה שעיריית תל אביב תלתה לנו שלט על הדלת והודיעה לנו שרחוב אחוזת בית הופך למדרחוב וזה אומר שנוכל להגדיל את מקומות הישיבה".
איך הגבתם לזה? "שמחנו ונלחצנו. מעסק של 40 מקומות התרחבנו לעסק של 95-100 מקומות וכל זה בזכות מקומות הישיבה בחוץ".
איך המטבח נערך לזה? "התפריט נאלץ להיות קצת יותר עסקי מאשר יצירתי. וכן, זה אוכל שיוצא יותר מהר. המטבח קטן ופתאום גדלנו והיה צריך למלא את המקום בשביל שיצדיק את הקיום שלו. אני חושב שהצלחנו לקלוע ו'אברי' הפך מבחינתי למקום עם אופי משלו, שפה משלו וקהל שבא אליו במיוחד".
אדר לוטן
אדר לוטן
החרדות הן יום-יומיות. אדר לוטן
(צילום: דן פרץ)

ואז לתוך עסק צעיר שגדל בבת אחת אתה מכניס גם בר. לא חששת להתמודד עם שני מקומות? "חייתי בפריז ובישלתי שם. אני אוהב להתבונן על מסעדות בחו"ל ונזכרתי שראיתי רחובות בערים מרכזיות באירופה שיש בהם מספר עסקים של אותו מקום שצמודים אחד לשני, וכל אחד נותן חוויה אחרת ועולם אחר, אבל כולם תחת אותה קבוצה. אני חושב שזה חכם, כי כשיש לך כמה עסקים שצמודים אחד לשני, זה נותן לבעל העסק שליטה, במקום לנסוע מצד אחד של העיר לצד שני, להתרוצץ כל היום ולבזבז חצי מהזמן על נסיעות".
הגיוני. ומאיפה הכסף לפתוח שני מקומות בשנתיים במרכז העיר? "אנחנו קבוצה בלי גב כלכלי, כל מה שיש כאן זה כסף שלנו, וגם אני מושקע פה. קפצנו מעל הפופיק אבל בקטע טוב".
למה? "כי זה מטורף לפתוח בזמנים האלה שני מקומות תוך שנתיים בעיר כמו תל אביב שרוויה במסעדות. יש בעיר מסעדות טובות וותיקות ויש מסעדנים שעובדים בזה שנים. יש גם קהל מצומצם שבסוף כולם מתחרים עליו. אבל אני מאמין בנו, אנחנו בסדר".
כמה עולה לפתוח בר כזה כמו "מרטינט"? "מינימום מיליון שקל למקום כזה שהוא יחסית קטן. לנו עלה קצת יותר כי יש פה שיש טבעי שהתאהבנו בו ונירוסטה מיוחדת. גם את 'אברי' פתחתי במיליון שקל. ב'מרטינט' השקענו לא מעט כסף ואנחנו עדיין משלמים אותו. את 'אברי' סיימנו לשלם".
ואז הולכים לבנק ומבקשים כסף? "כשפתחנו את 'אברי', אף בנק לא רצה לקבל אותנו כי אמרו לנו שמסעדה זה עסק בסיכון. בסוף מצאנו בנק שכן היה מוכן לקבל אותנו. אחרי שהוכחנו את עצמנו בעסק אחד, כשבאנו לבקש כסף לפתיחה של 'מרטינט', זה כבר היה הרבה יותר קל, כי כבר היו בינינו לבין הבנק יחסים. הנתונים של 'אברי' היו טובים, והם שמחו לעזור לנו פה במה שצריך".
"כל הזמן יש פחד, לחץ וחרדה יומיומיים. זה כמו שחקן שכל הזמן רוצה שיאהבו אותו. אתה צריך שיאהבו אותך ושירצו לבוא אליך ברמה יומית. אנחנו פתוחים בשני העסקים יחד בכמה מיליונים מבחינת עובדים וספקים"
פחדת? בכל זאת, סכום לא מבוטל ועוד לפני שמלאו לך 30. "כל הזמן יש פחד, אולי זה בעצם יותר עניין של לחץ וחרדה יומיומית. זה כמו שחקן שכל הזמן רוצה שיאהבו אותו. אתה צריך שיאהבו אותך ושירצו לבוא אליך ברמה יומית. לא מספיק שאנשים יצאו פעם בשנה לחגוג. צריך שיגיע קהל שיוצא לבלות ולשכוח מהכל. אנחנו פתוחים בשני העסקים יחד בכמה מיליונים מבחינת עובדים וספקים".
איך הייתה ההתחלה? "רציתי להוכיח את עצמי ולהראות שאני לא כמו כולם אז לא היו לי דגים נאים בתפריט כי 'לכולם יש'. רציתי להתפוצץ במקום שלי ולהראות שאני פה. זו בדיוק ההתבגרות שעברתי בשנתיים האלה וההבנה שיש היום דברים שאנשים רוצים לאכול. הסועדים רוצים דגים נאים בתפריט".
הדיבור הוא שנגמרה היצירתיות ובכל מסעדה יש אותו אוכל והכל מרגיש אותו דבר. "אבל זה מה שהקהל רוצה. אם מישהו רוצה פסטה לימונה אז נגיש לו את זה הכי טוב שיש ונתמקצע בזה. היום אני מבין שזה לא רע כשהמנות באזור דומות, כי אנחנו חיים באותו מקום והסביבה פה קטנה, כולנו מושפעים אחד מהשני וזה בסדר. גם השיפודונים הקטנים נכנסו לתפריט כי זה פרקטי. טכנית, שיפודון קטן קל יותר לתפעול מאשר סטייק 900 גרם שצולים ללקוח. גם האופי הים תיכוני שלנו מחבב 'שרינג' ופתיחת שולחן, וזה מתאים לאזור שלנו, לכן כולם עושים את זה. 99 אחוז מהאנשים רוצים לחלוק את מה שיש על השולחן ושיפודונים קל יותר לחלוק".

צ'יפס תחת אש

בר "מרטינט" נפתח בפברואר האחרון. השותפים עבדו קשה על הפתיחה, דייקו הכל ובמשך שבועיים המקום היה מפוצץ באנשים. ואז אחרי שבועיים התחילו שוב האזעקות. "הרגשתי שעשינו משהו מדויק כבר בפתיחה, בניגוד ל'אברי'. עבדנו על יח"צ, על נוכחות בסושיאל ועל מיתוג. הכל לפרטי פרטים. עשינו מיליון טסטים על האוכל, על הדרינקים ועל הדרכות לצוות.
"אחרי שבועיים הגיעה איראן השנייה ואז נפל לי הלב לתחתונים. אחרי כמה ימים התעשתתי ואמרתי יאללה פותחים, לא אכפת לי טילים. פתחנו לדרינקים כל יום ואני בישלתי עם מנהל המטבח שלי כל יום תפריט מכל מה שבא ליד, דברים שלא קשורים בכלל לתפריט שבנינו קודם לכן. הקונספט היה: מה שיש זה מה שיש".
מה היה? "היו תפוחי אדמה אז הכנו מהם צ'יפס הכי טעים שיש, והיה נתח בשר אז טחנו אותו ועשינו ממנו המבורגרים שיצאו פצצה, ואת הדגים הנאים שהיו לנו כבשנו והגשנו אותם כצלחת כבושים. חזרנו לעבוד כמו יחידת גרילה.
"אחרי שהסתיימה המערכה עם איראן ופתחנו שוב עברנו שינוי מהותי, כי היה תפריט שונה לכל אחד מהמקומות והרגשתי שזה לא נכון. יש לי שני עסקים צמודים ברחוב אחד שלא התכתבו זה עם זה. רציתי שהלקוחות של 'אברי' ירצו לבוא גם ל'מרטינט' לפני או אחרי הארוחה, אבל הם לא רצו אסייתי. במקור 'מרטינט' היה אסייתי, כי רציתי אוכל חריף, חמוץ ומלוח וברחתי לאסיה".
נפלת לטרנד האסייתי? כי הבישול שלך הכי ישראלי שיש, צעיר וחדש. "אני חושב שהאוכל היה טעים אבל איבדתי את עצמי, הוא לא היה קשור למה שהולך פה".
"אחרי שבועיים הגיעה איראן השנייה ואז נפל לי הלב לתחתונים. אחרי כמה ימים התעשתתי ואמרתי יאללה פותחים, לא אכפת לי טילים. פתחנו לדרינקים כל יום ואני בישלתי עם מנהל המטבח שלי כל יום תפריט מכל מה שבא ליד"
מתי נשברת? "בקיץ אמרתי די, הרגשתי זר במקום של עצמי ולא הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות. צמצמתי את התפריט ואיזנתי את השפה של האוכל. זה היה מעבר קשה כי הלקוחות שכבר אהבו את האסייתי רצו אותו, אבל הגעתי למצב שבו המקום לא התרומם ומקום שלא מתרומם - אין לו זכות קיום במציאות של היום. הגעתי למצב שלא היו לנו לקוחות, פשוט איבדנו אותם ולא היו הכנסות".
התקשרו מהבנק? "לא, אבל היו חודשיים קשים, הבאנו כסף מהבית. זה היה כואב. אבל החלטנו שזה הכל או כלום, אנחנו נלחמים או לא נלחמים. ואז עשיתי את הדבר הכי קיצוני שיכולתי לעשות, שהיום אני מודה עליו כי הצלתי את העסק".
מה זה היה? "הוצאתי את התפריט וחיברתי את שני המקומות כך שהיום האוכל ל'מרטינט' יוצא מהמטבח של 'אברי'. רציתי לאחד בין השפות ולצמצם בכוח אדם. רציתי לאחד בין השפות והיום המקום מפורק כל ערב. היום יוצאות ב'מרטינט' מנות של 'אברי'".

מנת תירס ב"אברי"
מנת תירס ב"אברי"
מנת תירס ב"אברי"
(צילום: דן פרץ)

איך זה להיות בגיל 29 בעלים של שני עסקים כאלה? "לא תכננתי את זה, אבל הייתה לי הרבה אמביציה לעשות את זה. אני גם לא רוצה לעצור פה. אני מתרכז בשני העסקים שלי ומקווה שיהיה טוב במדינה ושאני לא אקום בבוקר לחרדות".
"הגעתי למצב שבו המקום לא התרומם ומקום שלא מתרומם - אין לו זכות קיום במציאות של היום. הגעתי למצב שלא היו לנו לקוחות, פשוט איבדנו אותם ולא היו הכנסות"
חרדות? "איך אפשר שלא. בסוף כשאתה חי במדינה לא יציבה ואתה לא מרגיש שיש אופק מעבר לכמה חודשים קדימה, זה בעיה. אי אפשר לחיות כשאנחנו כל שבוע שואלים מתי שוב מלחמה באיראן. זה נהיה חלק מהחיים שלנו. התחלתי להיפתח לדברים נוספים בעולם במקום להישאר בבועה התל אביבית. מעניין אותי להתבגר לתוך הדבר הזה ואני באמת רוצה לייחל ששנת 2027 תראה קצת יותר טוב. יש לי פה שני עסקים ואני רוצה להמשיך לגדול איתם".
ומה עם החלום על אירופה? "אני אוהב את תל אביב אני רוצה להמשיך לעבוד כאן, אבל אם תגיע ההצעה הנכונה וארגיש פה מספיק יציב אז כן. אני עדיין צעיר ואמביציוזי וחשוב לי מה שאני עושה, ואני מרגיש גם שאני משתפר מיום ליום. אני בדיוק על קו התפר שבין מישהו שמבשל ממש טוב לבין מסעדן שמבין את העסק ואיך לפעול בקור רוח ומהר. זה נופל עליי לאט-לאט ואני מחבק את זה.
"היום אני כבר פחות מרגיש צורך להוכיח את עצמי קולינרית. שלוש פעמים בשבוע אני עושה סרוויס, אבל כל ערב אני במסעדה. כל יום אני עושה הפסקה בצהריים, נהייתי חיה של שנ"צים. אני משתדל ללכת לישון לפני חצות במקום לעשות ערב פרוע, צריך לדעת מתי לחתוך".