הטיל האיראני שפגע ברחוב אלנבי בלב תל אביב, לא השאיר אחריו רק הרס אדריכלי. הטיל הזה חפר בור גם בלב - ובחשבון הבנק - של העסקים באזור, שגם ככה נאבקים לשרוד את תקופת עבודות הרכבת הקלה. במכה אחת נופצו חלונות וגם כמה חלומות: מסעדת ויקינג שנחרבה כליל ונסגרה אחרי עשרות שנים; בית הקפה היפהפה נוריש, שנהרס חודשיים בלבד לאחר שנפתח במבנה היסטורי משוחזר; הקונדיטוריה קייקרי של מורן גיל שהתכונן במרץ למצעד הגאווה ונאלץ לזרוק הכול; ובר הנילוס, שהצליח להתאושש יחסית מהר.
גם "קוצ'ינה הס 4", המסעדה של השפית תמר כהן צדק, נפגעה מהטיל באותו היום. "זה קרה באמצע הלילה", משחזרת כהן-צדק. "איך שיצאתי מהמקלט קיבלתי טלפון מהשותפה שלי, ששמעה את הבום מהבית שלה. היא הסתכלה במצלמות ואמרה שראתה שהמסעדה התרסקה וכל הזכוכיות שבורות".
ומה עשית?
"התארגנתי מיד ובאתי, וככה לפנות בוקר ישבנו שתינו מחוץ למסעדה, הסתכלנו על הנזק, ולא האמנו. הדלתות נפרצו מההדף וכל חזית מסגרת הברזל של החלונות התעקמה. הגיעו ניידות משטרה שחסמו את הרחוב וכל השכנים בבניינים מסביב היו למטה. היה הרס טוטאלי. במסעדה הכול היה שברי זכוכיות, אריחים במטבח נשברו, הסוככים נקרעו מזכוכיות של שכנים שהתנפצו למעלה והיה מדכא מאוד לראות את כל זה. זה המקום שלנו, זה היה קשה. גם הבירוקרטיה של אחרי הייתה מדכאת לא פחות".
איך הייתה המסעדה לפני הטיל האיראני?
"מאז 7 באוקטובר העבודה לא חזרה להיות כמו שהייתה קודם. גם מצב הרוח לא חזר, לא הייתה תחושה של יצירה ועשייה. כל הזמן הזה הרגשתי קצת כבויה. לא נעים להעלות תמונות באינסטגרם, ולא נעים לחגוג במסעדה, אבל זו הפרנסה שלי, ולא רק שלי, יש לי עובדים שאני מעסיקה. בסוף, אני צריכה להאכיל את הילדים שלי. אז באים פחות אנשים למסעדה בשנתיים האחרונות, ואני אומרת לעצמי שאני מבינה אותם. גם לי בא פחות לצאת. למסעדה שלנו לא באים חבר'ה צעירים כמו שיש בנחלת בנימין. אנשים עם משפחות נשארים בבית עם הילדים בתקופות האלה. צעירים ממשיכים לבלות".
סוד שמור
תמר כהן צדק (52) מתגוררת ביפו עם בעלה ושני ילדיהם. הפריצה שלה במסעדנות התחילה לפני 20 שנה במסעדת וינס ותמר המדוברת, שהביאה אותה ואת בן זוגה אז, וינס מוסטר, לקדמת הבמה הקולינרית, עם שילוב של אוכל איטלקי שהיא הביאה מלימודיה באיטליה, ושרקוטרי שוויצרי שהוא הביא. לימים הזוג נפרד והתפצל – וינס פתח את מסעדת שרקטורי בשוק הפשפשים ביפו, ותמר נשארה במסעדה והפכה אותה לקוצ'ינה תמר. לבסוף המסעדה נסגרה, וחצי שנה לאחר מכן היא פתחה באלנבי פינת הס את המקום שלה, ושם היא מבשלת בתשע השנים האחרונות. זה חלל קטנטן (שהיה בעבר הרחוק גם המסעדה של ארכדי דוכין) שבו היא מכינה אוכל איטלקי משגע, הכי טעים שיש. המסעדה פועלת שלושה ערבים בשבוע, ואותה מנהלות שתי נשים – כהן צדק על האוכל, ושותפתה הילה על כל השאר. לאחרונה הן גם התחילו למכור פסטות טרייה, שפצלה ולזניה בכמה מעדניות בתל אביב.
במקום להישאב לייאוש אחרי הטיל האיראני, כהן צדק בחרה לבנות מחדש את המקום. קירות נצבעו, חלונות הוחלפו, ארוחת הטעימות נולדה מחדש. ומהרגע שהיא הודיעה שהיא פותחת את הדלתות מחדש, ההזמנות זורמות. "אנשים רוצים לחזור לשבת סביב השולחנות, להרים כוס יין, זה חסר לאנשים", היא מסבירה.
מפרספקטיבה של 20 שנה – מה השתנה בתחום המסעדנות?
"תמיד היה פה קשה. בחלל של וינס ותמר הייתי כמעט 12 שנה – שלוש עם וינס ותשע לבד. בהתחלה היה כאן קל יותר, ועם השנים הכול הלך ונהיה קשה יותר ויותר. קשה מבחינת עובדים, קשה מבחינת רגולציה. גם מוסר העבודה שונה היום ממה שאני זוכרת. היום מתייחסים לעבודה כאל עבודה, זה לא בא מבפנים. היום אני פה ומחר במקום אחר. גם היום עדיין יש כמה שחקני נשמה ואני זכיתי בכמה כאלה, אבל קשה למצוא אותם. בתקופה כזאת של מלחמה גם קשה להחזיק צוות, תחשבי שהיינו סגורים חודשיים ולמלצריות שלי חודשיים לא הייתה עבודה. כל הזמן קורה פה משהו, והשנתיים האחרונות היו קשות".
סגרת מסעדה בעבר, איך זה מרגיש?
"סגרתי את קוצ'ינה תמר, וזה היה עבורי כמו אבל. התביישתי שלא הצלחתי ולקחתי את זה קשה מאוד. הרגשתי תחושת כישלון גדולה, ורק אחר כך הבנתי שאפשר ליפול ולהמשיך. בזמן שזה קרה זכרתי רק את הרע. לאנשים דווקא היו זיכרונות טובים מהמסעדה, רק אני זכרתי את הרע".
מה יהיה עם המחירים כאן?
"מנת פלאפל עולה 25 שקלים, גם זה יקר. אני מנסה להישאר יחסית שפויה אבל אני מודעת לזה שאין ברירה כי בסוף החודש לא נשאר מזה כלום וכשאין נפח עבודה, אז בכלל זו בעיה. במיוחד במקומות קטנים כמו שלנו שלא עובדים על מסה אלא על איכות. גם אני הולכת פחות למסעדות ורואה מחירים ואומרת וואו. אני לא עובדת לשם שמים, זה ביזנס ואני צריכה להרוויח אחרת אין לי טעם להיות פה. בשנתיים האחרונות כל מה שהצלחנו לשמור בצד בשביל לעשות מה שתכננו, הלך".
ומה לגבי החפירות באלנבי?
"יהיה נהדר כשהפרויקט יסתיים, אני גרה ביפו וכבר משתמשת ברכבת. כל עוד לא חופרים לנו ממש על המדרכה זה נסבל ולא מפריע, אבל לראות את אלנבי הרוס קצת עצוב. אני מאמינה שהרחוב יתאושש, ואחרי שעבודות הרכבת יסתיימו ויהיה כאן מדרחוב זה יהיה אזור מקסים ותוסס. אני רק מקווה שלא ייקח הרבה זמן כי בשדרות ירושלים ביפו רואים לא מעט עסקים שלא שרדו את התקופה ונסגרו. מבחינתי עצם זה שפתחנו שוב את המסעדה ויש צבע חדש על הקירות ואבק שניקינו במשך חודשיים, זה גם סמל לאופטימיות ולהתחדשות של כולנו".
