אין שלט מסעדה יותר בולט מהשלט של קוקו חביתה באור יהודה. צבעוני ומשמח לבב, כמו שיא האופטימיות באמצע עין הסערה. הרי אנחנו חיים בתוך הפסקת אש תמידית, ועדיין אני מחפש לאכול בזול. תשומת הלב שלי הלכה קודם כל לכיוון השלט, ואחר כך הבנתי שקוקו חביתה זה הרבה יותר מאשר רק שלט מרשים של עוד דלפק אוכל רחוב שגרתי.
קוקו נמצא ממש על הפינה של הכיכר הראשונה באור יהודה. אפשר בלי לשים לב לפספס את המסעדה הקטנה, היא באמת קצת נסתרת לה על הצד של הפינה. לרגע תזיזו את תשומת הלב שלכם, ותחלפו בטעות על פני קוקו חביתה - וחבל בהחלט.
חוץ מהשלט, שימו לב לתור הקבוע שמקדם אותך כמעט בכל רגע לפני הדלפק. מה הסיכוי שכל פעם שאעבור ברחוב הראשי של אור יהודה, אראה את הדלפק מלא לקוחות? תמיד כדאי וצריך להתחבר לתור קיים, זה נכון בכל מסעדה.
אז אחרי ההקדמה הארוכה הגיע הרגע להגיע אל מול הדלפק עצמו ולהבין על מה כל ההמולה הקטנה ממול הזכוכית. בר סלטים מבריק בניקיונו, עם כל התוספות האפשריות אל תוך בגט או פיתה. לפעמים רק זה משכנע אותי לאכול במקום, אפילו לפני שראיתי מה יש בתפריט. הגעתי עם רעב מתגבר לקראת צהריים של המשך יום נהיגה, אז החלטתי ללכת על חצי בגט, או בשם שלי - בגט צוללת על באמת, לא שליש בשום צורה. אם אני כבר באור יהודה, לא אפשרתי לעצמי להתרחק מהמקורות שלי.
הבחורים מאחורי הדלפק חדים כמו תער ומקצרים לך את הדיבור, תגיע ממוקד עוד לפני ההזמנה. אבל לא בקטע לא נעים חס וחלילה, זה יותר מרגיש כמו צוות לעניין שממקד את עצמו באמת בלהשיג את התוצאה הכי טובה עבור הלקוח בסופה של כל נגיסה.
הזמנתי לי חביתה עם נקניקיות מרגז בפנים, זאת מנה אשר מוכרת לי מהילדות, אבל כאן אצל קוקו הגעתי למעבדה להכנת חביתות. קודם כל הניחו את הנקניקיות על הפלנצ׳ה הלוהטת לדקותיים של טיגון זריז, מחכים קצת בסבלנות שיזיעו את השמן החוצה, אחר כך הניחו מסגרת עגולה וגדולה מאוד על המרגז שכבר נחתכו לנתחים יותר קטנים, אשר יפוזרו להם על החביתה כולה.
ואז התחיל מחול הכנסת כל שאר התוספות אל תוך הבגט . הוספתי חריף, לימון מוחמץ וסלט כרוב קצוץ. בינתיים מתחתי את הצוואר קצת מעל הפלנצ׳ה המעט רחוקה - מלא חתיכות של מרגז גם ביחס לחביתה גדולה מאוד. חייכתי אל תוך עצמי בלבד. לא בפעם הראשונה קיבלתי את המבט של ״למה בלי חומוס?״. אני אוכל, להזכירכם, חומוס רק עם חומוס בצלחת. הבגט הונח לו על נייר העטיפה וחיכה להמשך הכנת החביתה.
דקותיים, ויותר מדי חביתה עם מרגז גלשה לה קצת מחוץ לבגט הגדול. הייתי צריך לעצור אותם מלעטוף את המנה לפני הצילום המסורתי, כי כאן אצל קוקו זה מרגיש קצת כמו סרט נע של בגטים ופיתות ותמשיך לשבת או לקחת בבקשה. אכן מדובר על דוכן אוכל רחוב קלאסי ולא מסובך או מתוסבך, אשר יודע ועוד איך מי קהל היעד שלו, כמה הוא יכול לגבות, וכמה תמורה מקבלים על כל שקל שאנחנו מרוויחים בעבודה קשה.
עוד אוכל רחוב:
הטעם עצמו מושלם. המרגז לא חריפות יתר על המידה, וזה לא אומר שהן לא טעימות, השילוב עצמו הוא טעים מאוד ומשביע. משביע עד כדי לאכול חצי ולהשאיר לעצמי את החצי השני של הבגט בבגאז׳ של המונית, כמה שיותר רחוק מהישג יד סוררת שגם אחרי חצי שעה מחפשת תירוצים להמשיך לאכול את כל הבגט.
