לא מספיק שאני נהג מונית על הדרך, מחפש להשלים את היומית, אני גם כל הזמן עם עין הצידה לכל שלט של אוכל רחוב אפשרי. אני מנסה למקד את עצמי למה שזול לאכול בדרכים. בדרך כלל אני מוצא אוכל רחוב ברחובות יחסית ראשיים, אבל למצוא מה לאכול ברחוב לא גדול בכלל - זה דבר שהצליח להפתיע גם אותי.
היכל הכדורסל של הפועל חולון לא נמצא על אם הדרך, אלא ברחוב צדדי בהחלט בתוך שכונה של בתים פרטיים. פתאום, על צד ימין של הרחוב, יש מבנה בטון ולבנים כמו של פעם בשנות השבעים. קצת אחריו, ממש צמוד, נמצא המקום של קובי - קיוסק אמיתי של פעם, משודרג.
אף פעם לא הייתי חובב ספורט גדול. אני יותר בעניין של לעשות ספורט ופחות לעקוב אחריו. אני לא מסוגל לראות משחק כדורסל בלי להירדם. בכללי, ספורט ישראלי בעיניי זה כמו לראות הילוך איטי של הילוך מהיר, אבל קצת יותר לאט. די מרדים בכללי.
יש סוג של נוהג קבוע ליד אצטדיונים או היכלי ספורט למיניהם - ליד כל אחד יש דוכן קטן שמחובר למקום עצמו. פה הקיוסק כולו בצבעי הפועל חולון בבירור כזה, אי אפשר לפספס את הצהוב-סגול בכל מקום. עד כאן זה פחות עניין אותי.
מה שכן עניין אותי היה השלט ליד הכביש, שהודיע בגדול שב"מקום של קובי" יש שקשוקה במקום ואפילו נקניקיות. חניתי את המונית. עד לאותו הרגע הייתי בטוח שמדובר רק בקיוסק של אוהדים שרופים, וזה בסדר גמור גם מבחינתי. שקשוקה זה של כולנו כל יום, אם אפשרי.
ניגשתי אל הדלפק בקיוסק והזמנתי לעצמי מנה על המקום. המחבת המהביל מול עיניי סימן לי על ההמשך. הריח קצת נישא לו לכל כיוון, הצלחתי אפילו להריח שלא אצטרך להוסיף חריף לשקשוקה של קובי - כי את הפלפלים החריפים בישלו יחד עם העגבניות עד לאדים שיכולים להמיס אותך בעדינות.
מכירים את זה שאתם לוקחים נשימה אחת יותר מדי בין הנגיסות, אבל עדיין לא יכולים להפסיק לנגוס? עכשיו נתרגם לחובבנים בלבד: זאת שקשוקה שמתחילה מתקתקה, ולאט לאט מתחילה להסביר את עצמה על ידי חריכה קלה בחלל הפה. זה רק לטובה כמובן, ויש כאלו שיוסיפו שככה זה צריך להיות כל הזמן.
עוד אוכל רחוב:
אני אישית הלכתי על בגט מלא שקשוקה ב-25 שקל בלבד. גם כאן ביקשתי לחתוך לי את הבגט לשניים על המקום, כי אי אפשר לאכול הכול ולא להשמין על הדרך. זו הייתה שקשוקה טעימה שלא צריכה שום תוספת עליה בכלל, פשוט ככה כמו שהיא, בלי הרבה טקס או התחכמות. האמת היא שלא ציפיתי ליותר מזה, ועדיין - מחיר מצחיק בהחלט ביחס לתמורה.
