בסוף פברואר, בהשקה נוצצת ומדוברת עד אין קץ, נפתח מתחם הקניות העצום "ביג פאשן" בגלילות. ההשקעה מפלצתית, הנראות מרשימה ותכל'ס אין מותג משמעותי אחד ששמו נפקד. גם בגזרת האוכל ניכר שהושקעה מחשבה מרובה בתמהיל ואופי העסקים - ושחקנים משמעותיים ומנוסים בתעשייה נכנסו בזה אחר זה.
חלפו חודשיים מהפתיחה, ימי חסד והתארגנות, והגיע הזמן לבדוק איך מתפקד בית האוכל שמכוון הכי גבוה. הן במחירים, הן בהשקעה והן ביומרה. אנחנו מדברים על קאפרי, מסעדה איטלקית ועסק רביעי לקבוצת מסעדנים מצליחה ומוכרת שמפעילה לא מעט מסעדות פופולריות. לצערנו התוצאה הסופית מורכבת, ולא ממש נעימה. הכול תענוג, חוץ מהאוכל. כן, פשוט ככה.
הביס של יהונתן : קאפרי
הכניסה לקאפרי מרשימה מהרגע הראשון. עמדת הקבלה מופרדת מהמסעדה, ובלחיצת כפתור נפתחת הדלת וחושפת את הסועד לחלל גדול ומפעים. מהרגע הראשון ניכר שהעיצוב נועד לנתק את מי שנכנס ממה שקורה בחוץ, וביעד הזה נרשמת הצלחה גדולה. ממש טריטוריה נפרדת עם תריסים שמסתירים ומחזקים את התחושה שהמסעדה הזו יכולה להיות בכל מקום. התאורה עמומה עד חשוכה, אבל ספוטים מאירים את השולחן ומבטלים את העלטה היחסית. המוזיקה בווליום נכון, והעיצוב של החלל באמת יפה ומודרני. פה הניסיון והבשלות של הבעלים בלטו.
התפריט עצום, גדול מדי, אף על פי שאפשר להבין את ההיגיון מאחור. בכל זאת, מרכז קניות, משפחות, חשוב לנסות לקלוע לטעמו של ציבור רחב ומגוון שרוצה חוויה גבוהה. ועדיין, 42 מנות שונות, פחות או יותר, דורשות המון מהמטבח, ובטרם הוצתה להבה אחת על הכיריים, המשימה מאתגרת.
ביקורות נוספות:
פתחנו עם מנה שנראתה מעניינת, ובדיעבד גם הייתה הדבר הכי טעים בארוחה. פנקוטה סנט מור ודבש (42 שקל), עם צ'אטני עגבניות, קרקר דגנים, גרידת לימון ופיסטוק. הביס היה מאוד מהנה, אבל המחשבה הראשונה שעלתה לראש הייתה "למה זה לא קינוח?" טעימים עדינים ונעימים, הרבה מתוק מריבת העגבניות הטובה, שאיננה צ'אטני, בניגוד למה שנכתב בתפריט. זהו שילוב שקשה ליפול איתו, אבל ברמה הטכנית הוא בוצע פשוט וטוב, מה שהפך נדיר בהמשך.
המנה הבאה שהוזמנה הייתה טרטר טונה ואבוקדו (86 שקל), שהוגש על מצע רסק עגבניות שרי בטעמי גספצ'ו מרענן, עם שמן בזיליקום. האבוקדו בלט בטעמיו המעולים (שיא העונה כרגע), אבל הטונה הייתה רעה. גם הותירה אחריה שובל של ניחוח וטעם דגי מדי, וגם הייתה דלה בטעמיה. ההזיה של המנה הזו הגיעה בדמות הקריספי פריקי (חיטה מעושנת) שעיטרה את היצירה מלמעלה. למה הזיה? כי מה הקשר פריקי למסעדה שמכוונת איטליה, וגם, או בעיקר, בגלל הטיפול בה, שהוביל לכך שחוץ מלהיתקע בשיניים ולהציק, לא היה בה כל צורך.
קיווינו למצוא נחמה באחת ממנות הדגל של המקום, פרחי הקישוא הממולאים בריזוטו (76 שקל), אבל גם כאן לא עפנו. פרחי קישוא מטוגנים הן מהמפוארות שבמנות המטבח הרומאי, אבל הגרסה מגלילות מוצלחת פחות. המנה כוללת שני פרחים ממולאים בריזוטו כבד ודי אנמי בטעמיו על צלחת מלאת קציפת פקורינו. המעטפת הייתה עבה מדי, וטעמי לוואי של טיגון בלטו. כך, במקום מנה ראשונה מרעננת שמציתה את התיאבון והרגש, קיבלנו ביס מלאה וחסר כל ריגוש. פער עצום בין המובטח בתפריט, למציאות. באסה. על פי רוב, הדרך לקלוע לטעם רחב של אנשים היא בפשטות ובכבוד לחומרי הגלם. ללא ניסיון לסרבל עם כל גימיק וטרנד אפשרי שירצה את ההמון.
השירות לעומת זאת, בדומה לעיצוב של המקום, היה מעולה. מלצרית קשובה, מקצועית, זמינה ויודעת הפכה את החוייה לנעימה הרבה יותר. דרכה גם הבנו שיש קושי במטבח באותו היום.
אחרי המתנה ממושכת מדי, הגיעה פיצה פורסטה (72 שקל). פיצה לבנה עם גבינת פרובולונה, ראגו פטריות, תפו"א מדורה ופלפל שחור. ביחס ליתר המנות עד אותו השלב, הפיצה הייתה בסך הכול ראויה. טעמי יער ואדמה כמובטח, הרבה גבינה ופלפל שחור יצרו תמהיל טוב, אבל גם בו בלטה כבדות שזעקה צורך במשהו רענן, שישבור ויפתיע. לא קרה. גם האפייה הייתה רחוקה ממושלמת, בשוליים היו אזורים שלא נאפו עד הסוף.
שוב המתנה ארוכה, ואז הגיעו הפסטות שחתמו את האכזבה הכוללת. הניוקי קאצ'ו א פפה (88 שקל) היו כישלון מוחלט. בתוך קציפת הפקורינו הכבדה מהמערכה הראשון, נחו להם ניוקי שהשתבשו בדרך. במקום מרקם ענני שכולו עונג, כופתאת המלכות האיטלקית הייתה גרגירית וקרה מבפנים. ביס אחד הספיק כדי להזיז את הצלחת הצידה ולוותר. המלצרית הרגישה הבחינה בחוסר שביעות הרצון, התעניינה, לקחה את המנה ולא חייבה אותה בחשבון הסופי, כנדרש. אגב, זו הזדמנות להעלות שוב את החוקים הבלתי כתובים בכל הנוגע להחזרת מנות. חובה להבין שמדובר באירוע קצה. להחזיר מנה על עניין של טעם, זה עוול. כשהתקלה היא טכנית בעיקרה, אין מנוס, וזה היה המקרה כאן.
הדובון אכפת לי שבי מיד זועק - אולי זה העומס הגדול על המטבח. אולי בחרנו לא נכון מתוך התפריט. אבל מהר מאוד השכל הישר מסדר את המחשבות: הפער בין היומרה לביצוע גדול
גם הפטוצ'יני לימון ופיסטוק לא התעלו. שוב ראינו ניסיון להתחבב על החיך הישראלי שמכור לקומבינציה לימון פיסטוק, ניסיון שלא צלח. הפסטה עמדה כנראה קצת יותר מדי זמן בהמתנה לשולחן והפכה לדביקה מדי, הלימון היה גם הוא אנמי, הפיסטוק רק תרם מרקם ולא טעם, והתוצאה הסופית הייתה סתמית עד כדי הנחת המזלג וסיום הארוחה בתסכול. באמת, לא צריך הרבה כדי לגרום לנו לסיים צלחת פסטה. כל צלחת פסטה. כאן פשוט מיצינו את האירוע.
ייתכן שהקינוחים היו יכולים להוות תיקון, אבל המחיר ( 62 שקל לרובם) וגם האכזבה הכוללת, גרמו לנו לוותר.
איזו באסה הייתה לנו בקאפרי. מקום שנראה כל כך טוב, נהנה משירות כל כך טוב, לא יכול להגיש אוכל כזה. הדובון אכפת לי שבי מיד זועק - אולי זה העומס הגדול על המטבח, שכן המסעדה הייתה מפוצצת בערב של תחילת שבוע. אולי בחרנו לא נכון מתוך תפריט עצום. אבל מהר מאוד השכל הישר מסדר את המחשבות: הפער בין היומרה של המקום לבין הביצוע הוא גדול מאוד כרגע.
ייתכן שלפיצה זריזה וכוס יין, זה עוד יכול לעבוד, אבל בשביל מקום שבונה על שולחנות גדולים, על ארוחות משפחתיות חגיגיות, זה פשוט לא עובד. האנשים המנוסים והמוצלחים שעומדים מאחורי המסעדה צריכים לחשוב ברצינות על שדרוג המטבח, שחרור מהגינונים המרובים - ולפשט את העסק. כרגע המסעדה הכי יומרנית ומושקעת במתחם הביג פאשן, פשוט לא בכיוון.
