שש שנים בלבד אחרי שהסרט "נפלאות החושים" עשה לנו חשק לנסוע לפרובנס ולנגוס בפאי האגסים שהגיבורה רוקחת שם, הבמאי הצרפתי אריק בנאר שוב מעורר לנו את התיאבון – והפעם עם הסרט "דלישס", סרט שמביא לכאורה את סיפור הקמת המסעדה הראשונה בעולם, ומתרחש בצרפת של שלהי המאה ה-18, ערב המהפכה הצרפתית.
אבל הסרט לא עוקב רק אחרי המהפכה הצרפתית אלא גם אחרי מהפכה נוספת שמתחוללת במקביל – המהפכה הקולינרית. באותן שנים, אנשים שנעו בדרכים סעדו בתחנות דואר, במסבאות ובפונדקים, וניזונו ממזון ירוד ונחות, כמו פטה ישן ומרקים דלילים. ואז הגיעה המהפכה.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם:
"מנת השף שאותה אני הכי אוהב להכין היא ארנב ברוטב חרדל", מגלה לי הבמאי חובב הקולינריה, בראיון זום שערכתי אתו לרגל סרטו. "אבל אם תשאל אותי מה המנה האהובה עליי ביותר אז התשובה היא חביתה, דווקא בגלל שהיא כל כך פשוטה".
בנאר נולד באזור כפרי וגדל על אוכל צרפתי מסורתי. הוא זכור לטוב מסרטו "נפלאות החושים" (2016), שזכה להצלחה גדולה בישראל. בסרט, בנאר הפליא להנציח את נופי ושדות הכפר המרהיבים של פרובנס בכלל ואת המאפים שאפתה גיבורת הסרט - אלמנה בעלת מטעי אגסים, אותם היא נוהגת למכור בשוק המקומי.
"האמת שבמקור עבדתי על סרט שיעסוק במהפכה הצרפתית, והיא הייתה אמורה להיות מהות הפרויקט החדש שלי", מספר בנאר. "קראתי כל מיני ספרים בנושא עד שמשפט אחד, על הקמת המסעדה הראשונה בעולם, נגלה לעיניי. לא ידעתי שמסעדות היו תוצר המחצית השנייה של המאה ה-18. התחלתי לקרוא על הנושא וגיליתי שהמושג 'מסעדה' הפך לסמל המושלם למהפכה הצרפתית עצמה: תוצר מאה שלמה של נאורות. במובן הזה הקונספט הפך לכלי המושלם לומר דרכו את מה שהיה לי לומר על המהפכה הצרפתית".
מה זה?
"יש לפחות שני רעיונות מרכזיים: הראשון הוא שבנקודה הזו בזמן התאפשר לכמה אנשים מהמעמד החברתי הנמוך לתת מהיצירתיות שלהם לכולם, ולעשות זאת בצורה ישירה. הנקודה השנייה היא שכולם, ללא הבדלי מעמד, יכלו ללכת לאותו המקום על מנת ליהנות מהיצירתיות של האנשים אותם הזכרתי. שני הרעיונות הללו הם שמרכיבים את המסעדה, אבל הם גם מה שמרכיב את הקולנוע - מדובר באותו הקונספט".
לאכול עם העיניים
"דלישס" שהגיע אלינו בימים אלה לקולנוע, מביא את סיפורו של פייר מנסרון (אותו מגלם גרגורי גדבויס), שף עתיר כשרון, שמבשל עבור הדוכס משאמפור, המרבה לארח בארמונו ומקיים ארוחות עם שולחנות עמוסים וגדושים מאכלים ראוותנים, מוגזמים ומקושטים עתירי חמאה. האריסטוקרט הפלצן והמתנשא נחרד מהחידושים שמנסרון מנהיג בתפריט, כמו הגשת פטריות כמהין ותפוחי אדמה.
"אלה מאכלים הראויים לחזירים", אומר אחד האורחים ומשליך לרצפה את הצלחת. הדוכס דורש מהשף הפרטי שלו להתנצל. השף מאבד את עבודתו ואת חדוות הבישול. מנסרון נאלץ לשוב לבית הוריו בכפר. אישה זרה (איזבל קארה) ומסתורית מגיחה לפתע ומבקשת ממנו שילמד אותה את רזי הבישול. השף מסרב, אבל המסתורית נחושה ועיקשת, עד שהוא נכנע. בסופו של דבר הם מקימים מקום, שיהיה פתוח לכולם, בו "כל אחד יאכל בקצב שלו ויתענג על הרגע". התפריט נמנע מתבלינים אקזוטיים שהיו נהוגים אז ומסתמך על עקרונות "פארם טו טייבל": חומרי גלם טריים ותבלינים מקומיים.
מה ההבדל לדעתך בין המסעדה הראשונה למוסדות ההסעדה והבליסה שקדמו לה?
"יש המון הבדלים, והראשון הוא שיש שף שמציע 'תסריט' לארוחה ובו התחלה, אמצע וסוף. הבדל נוסף הוא שיש תפריט ואתה יכול לבחור את המנה שתרצה מתוך ההצעות של השף – שבעצם מצהיר: 'אני האוכל הזה, הוא מהותי. האם תרצה לנסות ממנו?'. זה הרגע שבו הטבח הופך לאמן, שגם אומר: 'אם אתה אוהב את האוכל שלי, אתה יכול לחזור'. לפני זה הלקוחות לא היו מגיעים בשביל האוכל, אלא בשביל הלינה שבעל המקום הציע, למשל בפונדקים - אתה ישן שם ואוכל את מה שיש. גם למסבאה היית מגיע לשתות ואז מנשנש משהו.
"המסעדה היא המוסד הראשון אליו אתה מגיע רק לאכול – מדובר במוסד שהוקם בשם העונג הקולינארי – עונג שבעבר היה מנת חלקם רק של המעמד הגבוה והאצולה. זה גם הרגע שבו מקצים זמן לשבת ולבלות עם מי שאתה בוחר לחלוק אתו ארוחה - עם הבן או בת הזוג, עם אמא, עם מי שתרצה - וגם להעביר שיחה על האוכל. האוכל הופך לרציונלי, וזה בדיוק הקונספט של הנאורות. גם במובן הזה הקולנוע דומה לאוכל: אתה מגיע לאולם הקולנוע כדי לדבר על הסרט".
עד כמה "דלישס" נאמן לעובדות ההיסטוריות?
"לא הייתי נאמן בכלל. דמות השף הניצבת במרכז הסרט מומצאת לגמרי. המסעדה הראשונה קמה בפאלה רויאל בפריז. בעצם, כל המסעדות הראשונות קמו בפריז, אבל אני לא רציתי לצלם סרט בפריז, קודם כל בגלל שידעתי שלא יהיה לי את התקציב לכך ושנית בגלל שאם האוכל הוא שמדאיג ומעסיק אותך, אז עדיף לדעתי להיות באזורים הכפריים. רציתי ליצור מקום שקרוב לדרך בה עוצרות הכרכרות, ממש כמו במערבונים. ובהקשר הזה לא מצאתי שום תיעוד על המסעדות הראשונות בכפרים. יצרתי את הדמות של השף בכך שלקחתי קצת מפה וקצת משם".
המאכלים בסרט מסתמכים על תפריטים של המסעדות הראשונות?
"כן, בהחלט. מצאתי המון מתכונים מהתקופה הזאת, לא רק של מסעדות. חלקם מופיעים פחות או יותר בשלמותם בסרט. בתחילת הסרט, כל המנות שאוכלים האצילים הן מנות תקופתיות, ששחזרנו על בסיס מה שהיה קיים אז. היו לנו אפילו ציורים של המנות. באותה תקופה, האצילים היו אמורים 'לאכול עם העיניים', ולפעמים המנות לא היו לאכילה בכלל, הן היו לתצוגה בלבד. העיקר היה העושר הרב בצבעים, בנוצות, בהררים של דברים. ואילו במסעדה שמקים השף של 'דלישס' יש רצון לפשט את הדברים, כך שניתן יהיה לאכול אותם – המנות נמצאות שם בשם הטעם, ולא משרתות דווקא את העין. מנת העוף שהשף מכין הייתה קיימת אז ויש לי את המתכון שלו".
מעריץ של "רטטוי"
בנאר שמח על המהפכה שפקדה את המטבח הצרפתי, מאז המאה ה-18. "המטבח הזה הפך להיות הרבה יותר פשוט. במקום לקחת תבלינים מהצד השני של העולם עברנו לעבוד עם מה שאנחנו מוציאים מהשדות באזור. וחשוב מזה, המטבח הצרפתי לא מנסה להיות זוהר או מזויף - עליו להיות פשוט ויעיל. זה מעניין שגם בגסטרונומיה וגם בפוליטיקה אנחנו רואים המון קשרים בין המאה ה-18 לימינו אנו: ב-40 השנים האחרונות ההבדלים בהכנסה בין העשירים לעניים הפכו לסוגייה בוערת, בדיוק כמו במאה ה-18. גם אז היה המון פייק-ניוז, ופשוטי העם חשבו שהאצילים אוכלים ילדים".
ילדים?
"כן, זה מה שאמרו בכפרים. לא נותר עוד לחם והעניים האמינו שהאצילים לא רק מנסים להרוג אותם, אלא גם אוכלים להם את הילדים. זה היה פייק ניוז ממש כמו היום".
"דלישס" מצטרף לשורה ארוכה של סרטים מרחבי העולם שעוסקים באוכל ובבישול, מ"טמפופו" היפני ועד "האופה מברלין" הישראלי, מ"החגיגה של באבט" הדני ועד "ג'ולי וג'וליה" ההוליוודי. חלקם מדגימים את הקשר והדמיון בין התקנת מטעמים ובליסה לסקס. "אוכל וסקס זה כמעט אותו דבר", מכריז בנאר. "כבמאי אני מנסה לעבוד על חמשת החושים. כשהולכים לסרט אפשר לשמוע ולראות, ומה שאני מנסה לעשות זה לתת לצופה הזדמנות לגעת ולטעום.
"ב'דלישס' כשהשף והבחורה המסתורית מחליטים לבשל ולעבוד יחד, זו ללא ספק מטאפורה ל'לעשות אהבה' ביחד. העיקר הוא המגע המשותף, החושניות. כשעבדתי על 'דלישס' הרגשתי שהכנת האוכל, מנה אחרי מנה ואז ביחד, הייתה דרך נוספת להכניס מהחושניות. האמת שהלכתי עם הדימויים הללו יותר רחוק, ממה שרואים בגרסה הסופית של הסרט, אבל זה היה בוטה מידי ובסופו של דבר חלש יותר. למה חלש? כי הראיתי את המגע: יד נוגעת ביד, האחד נושם על עורפו של השני. אלה קטעים שכן צולמו, אבל הרגשתי שאנחנו רואים את אותו הדבר פעמיים וקצצתי אותם בעריכה".
איזה סרט שעוסק באוכל הוא האהוב עליך ביותר?
"'רטטוי' המצויר, אין בכלל ספק. זה מבחינתי הסרט הכי טוב על אוכל ועל בישול. כבמאי אני אוהב את החלק בסרט שמדבר על ביקורת ומבקרים. אהבתי גם את עניין הזיכרון של טעמים ומאכלים, שעולה ב'רטטוי'. זה מזכיר לי 'דלישס' - אתה זוכר את הקול של סבתא שלך, אתה זוכר מה היא הכינה בשבילך - ופתאום כשאתה טועם משהו, אתה חוזר לגיל שבע, ממש מרגיש שוב את הרגע. זה קרה גם לי בחיים, כשטעמתי משהו נגיד וחזרתי לילדות, לרגע בו טעמתי את הדבר הזה לראשונה. באמת שחוויתי את זה. אני גם אוהב את האמירה שיצור קטן כמו העכבר ב'רטטוי' יכול להפוך לשף גאון – זה גם משהו שאני מנסה לומר ב'דלישס' - אני אומר שגם מישהו ממעמד נמוך יכול להיות שף גאון".
ואיפה אתה אוהב לאכול?
"וואו. אני מרגיש כאילו שאלת אותי עכשיו איזה סרטים אני אוהב, כשיש כל כך הרבה סוגים. הטעם שלי במסעדות הוא משהו שיכול להשתנות - בכל יום אני יכול לגלות ולחוות מאכלים חדשים. ההפתעות הן מהות החיים. אני אוהב הפתעות".
ומה אתה יודע על אוכל ישראלי?
"אני לא מומחה, כך שאני לא באמת יכול לענות על השאלה הזו, וגם עוד לא הייתי במסעדות של אסף גרניט בפריז. אם הייתי עונה 'חומוס', זו לא הייתה תשובה נאותה לשאלה שלך על היכרותי עם אוכל ישראלי".
