אם נתחיל דווקא מהסוף, אז נצהיר: וויילד ברד (או כמו שהם כותבים - Wild Bread) היא לא עוד מאפייה טרנדית עם קפה טוב, אלא אחד ממוקדי הבראנץ' והאפייה המלהיבים והשלמים שפועלים כיום מחוץ לתל אביב.
הביס של יהונתן: מסעדת ווילד ברד
(צילום: יהונתן כהן)
הסיפור מאחורי המקום מקסים: זוג אופים שהתמקצע מעבר לים, פתח חנות קטנה וצנועה במתחם יד חרוצים בתל אביב, ולפני כמה שנים החליט לעשות את הצעד האמיץ: להעתיק את הפעילות לחלל רחב ידיים בכפר דניאל, ממש בלב השדות, בנקודת האמצע שבין בן שמן למודיעין. שם, ברוגע של המושב, הם מזקקים את היצירה שלהם: לחמי מחמצת פנומנליים, מאפים עילאיים ובתקופה האחרונה גם מסעדה של ממש שמגישה בראנצ'ים וארוחות בוקר מושקעות במשך חמישה ימים בשבוע.
ארוחת בוקר בווילד ברד
(צילום: אפק בן זיקרי, שיראל אבקסיס)
הגענו לשם בשישי בבוקר, והאווירה במקום הזכירה כוורת רוחשת. יש כמה שולחנות נעימים בחוץ תחת הצל, ועוד חלל פנימי גדול, אבל בשישי המקום פשוט מפורק עד אפס מקום. אם ננסה לתאר את העיצוב, זה לא יהיה קשה מדי - כי פשוט אין כזה. שולחנות וכסאות גנריים וקירות לבנים וערומים מכל תוספת. נראה שהמחשבה מאחורי הדלות העיצובית באה לומר, אנחנו יודעים לעשות לחם, מאפים ואוכל, וכל השאר פחות קריטי.
אגב, חשוב להבהיר כדי למנוע מפח נפש: אין מה להגיע לכאן בשישי מבלי להזמין מקום מראש. ההמתנה ללא הזמנה עלולה להימשך נצח, וכל מי שצופה מהצד בסועדים סביב השולחנות רק ייכנס לתסכול עמוק יותר.
לצד חוויית הישיבה במקום, חלק בלתי נפרד מהאירוע הוא דלפק המכירה והלחמים שלהם, שאנשים מגיעים אליו במיוחד כדי להעמיס הביתה. למי שלא מזדמן לאזור, הם מציעים רכישה דרך האתר ומשלוחים ישירים לאזור המרכז, אבל אם אתם מחוץ להסדר, לחלוטין תשקלו לנסיעה מיוחדת. שני הלחמים המפורסמים והמבוקשים ביותר שלהם מדגימים בדיוק את הרמה: הראשון הוא "לחם פרא", לחם הדגל הכפרי, הכהה והעמוק של המקום, מחמצת במרקם מושלם עם קרום קראנצ'י ועז טעמים. הלחם השני, שהפך לפופולרי וטרנדי עד מאוד, הוא הפוקאצ'ה הירושלמית. מפלצת שומשום עצומה בגודלה, רכה מבפנים ומשומשמת לעייפה מבחוץ. זו יצירה כה גדולה שתספיק בקלות למשפחה שלמה לארוחת שישי, וכדי להכניס אותה למקפיא ביתי אין ברירה אלא לחתוך ולחלק אותה לפחות לארבעה חלקים. לחם מופלא, לא פחות.
לאט לאט, עם צבירת הביטחון והלקוחות, הורחב התפריט. כרגע, לצד המאפים המרובים והיצירתיים, מציעים בוויילד ברד 11 מנות של סלטים, ביצים, טוסטים ומנות קלות אחרות, שיכולות להרכיב בראנץ' מושלם או כל ארוחה שתחפצו בה.
ביס אחד, ותבינו
ועכשיו, לאוכל. אחרי ביצוע ההזמנה, השתייה החמה והקרה מגיעה די מהר, וצריך לומר: הקפה טוב (אספרסו ב-11 שקל, אמריקנו קר ב-14 שקל). ההמתנה לאוכל נמשכת קצת זמן. העומס והצפיפות מורגשים, אבל השירות חביב ורגוע. מלצריות מחייכות, ידעניות ונינוחות, ובסוף, כשהאוכל נוחת על השולחן, תוך ביס אחד אומר לעצמו האדם הסביר: וואלה, בשביל זה ההמתנה הייתה שווה.
אז כן, צפוף וכאוטי, אבל הלחמים נהדרים, והמאפים שאיתם פתחנו, אדירים. ניסינו קרואסון חמאה קלאסי (18 שקל), קרואסון שוקולד (21 שקל), וגם פאן סוויס (26 שקל) עם קיפול מרהיב ומילוי נדיב של קרם פטיסייר ופצפוצי שוקולד. מופתי, אבל האוכל אפילו יותר.
מאפים מופתיים
(צילום: אפק בן זיקרי, שיראל אבקסיס)
קחו למשל את סלט הקפרזה (62 שקל): צלחת ענק ועליה מלא עגבניות מגי אדומות ובשלות, מקולפות מקליפתן (מצדיע לאיש הצוות שהופקד על המשימה), שני כדורי מוצרלת בופאלו קרועים ופסטו זרעי דלעת נהדר שמפריד בין העגבניות לגבינה. גם סלט הקיסר (56 שקל) גדול, עשיר, נדיב, והרוטב משוח היטב על כל עלה ועלה. ניסינו גם את הפורל המעושן (34 שקל לצלחת קטנה), שהוגש פרוס דקיק, ורדרד ונאה. מלוח, מעושן וטעים מאוד.
אוקי, יאמר כל אחד, כולה כריך חביתה. כיף, נחמד, אבל מה כבר יכול להיות שם? מתברר שהמון. חובבי הז'אנר יתחילו לשיר אחרי המפגש עם האומלט
בתפיסה שלי, ביטחון של מקום בכישוריו ובאמצעיו בא לידי ביטוי דווקא במינימליזם. כך בדיוק קורה כאן. וזה בולט במיוחד בשתי מנות פשוטות, אך לא פחות ממעולות.
הראשונה היא אומלט אמנטל (52 שקל). אוקי, יאמר כל אחד, כולה כריך חביתה. כיף, נחמד, אבל מה כבר יכול להיות שם? מתברר שהמון. חובבי הז'אנר של החביתות (כלומר רובנו המוחלט) יתחילו לשיר אחרי המפגש עם האומלט של וויילד ברד. בתוך שתי פרוסות של לחם פרא נחה לה חביתת ענק – תפוחה, אוורירית וטעימה – שבמרכזה גבינת אמנטל שנמתחת לתפארת מהחום. עבור עוד ביס מהמנה הזו אני מוכן להצטרף אליכם עכשיו לנסיעה, ללא היסוס וללא התראה מוקדמת.
לא סתם סנדוויץ'. אומלט אמנטל
(צילום: אפק בן זיקרי, שיראל אבקסיס)
המנה השנייה שהפילה אותנו הייתה טוסט פטריות צלויות (58 שקל): בתוך משולשים נאים של לחם פרא, נחות גבינות אמנטל וגרויר יחד עם פטריות טריות שנצלו קלות, ולידן סלטון מלפפונים מרענן. אחרי תקופה לא קצרה בארצות הברית, אתם יודעים, עברו תחת ידי לא מעט יצירות של מה שהאמריקאים מכנים "גרילד צ'יז" – וכריך הבוקר הזה בכפר דניאל פשוט מביס את כולן. הרבה בזכות הלחם ואופן קלייתו, אבל לא מעט בזכות איכות המרכיבים והחיבור המנצח ביניהם. כן, זה אולי נשמע נלהב מדי, אבל אני עומד מאחורי כל מילה. זה פשוט מוצלח ברמות.
להשלמת הארוחה בחנו שני קינוחים. הראשון הוא הג'לאטו (52 שקל עבור 3 כדורים ועוגייה גדולה), שהמשיך את המסורת המרשימה של המקום. הגלידה נעשית במקום והוכיחה עד כמה אנשי וויילד ברד יודעים לקחת נושא ולהתמקצע בו עד הסוף – כמו בלחם, כך בגלידה. הקינוח השני, הברד פודינג (53 שקל), היה לשם שינוי פחות מוצלח. הציפייה הייתה גבוהה, אך המימוש בצלחת פחות: קיבלנו קובייה דחוסה ואנמית בטעמיה. עם זאת, הרקורד ויתר המנות מוכיחים שבפעם הבאה שניתן לו צ'אנס, הביצוע כבר יהיה מדויק הרבה יותר. בקטנה.
(צילום: אפק בן זיקרי, שיראל אבקסיס)
אז אם אתם מחפשים סיבה לטייל ולהרחיק קלות אל בין השדות של כפר דניאל, וויילד ברד היא התשובה המושלמת. יש משהו מעורר השראה במקום שלא מנסה להתחכם, אלא פשוט לוקח את אמנות האפייה והפשטות הקולינרית לקצה היכולת. שימו בוויז, תזמינו מקום מראש, ותביאו איתכם סבלנות – התמורה שתקבלו בצלחת שווה כל דקה.
