השבוע אנחנו מביאים לכם סיפור אנושי מקסים, שהשורה התחתונה שלו טעימה במיוחד. סיפור על שני אנשים מקצוות שונים של העולם, זו מתאילנד וזה ממושב קטן בדרום ישראל, שהתאהבו, נישאו, עברו לארץ תוך שהאישה מתגיירת כדי לחיות עם בן זוגה. המעבר לישראל דורש שינויי כיוון משמעותי מצידה, אך מנגד, עושים השניים את מירב המאמצים להביא את תאילנד הביתה, רק בגרסה מוכשרת. איך עושים זאת? פותחים בחצר הבית, בצורה כמעט מאולתרת, מסעדה תאית, כשרה, בניסיון לדמות עד כמה שניתן את העולם שנטשה, רק בהתאמות בכחול לבן. זהו הסיפור של משפחת ידעי במושב בני ראם והמסעדה שלהם - התאילנדית.
הביס של יהונתן: מסעדת התאילנדית בבני ראם
(צילום: יהונתן כהן)
המטבח התאי הוא אחד האהובים בישראל, זה ידוע. הזינוק בסטנדרטים ובאיכות חומרי הגלם הוא לא פחות ממרשים, ומרתק ממש לשמוע את יריב מלילי, האיש מאחורי בית תאילנדי (נושאת הדגל של המטבח התאי בישראל כבר 30 שנה), מספר על ההבדלים בין אז, כשנדרשו להביא ולהגניב חומרי גלם מתאילנד בעצמם, לעומת המצב היום, שבו כל חומרי הבסיס זמינים לכל. כך יכולים בני הזוג ידעי, ולא רק הם, לייצר חוויה תאילנדית הולמת.
ההגעה למסעדה דורשת התמצאות במרחב. בני ראם, שנמצא באזור קריית מלאכי, הוא מושב רגיל לחלוטין, כלומר מורכב מבתים פרטיים הפרוסים על פני רחובות ארוכים - ויש מעט מאוד שילוט מנחה בדרך או בכניסה למסעדה. במקום מבקשים שלא להחנות ברחובות הסמוכים אלא בשטח כורכר במרחק כמה דקות הליכה, וממנו אין מנוס מלשאול את העוברים והשבים היכן נמצאת המסעדה, שחבויה בסופו של אחד הרחובות. עם זאת, כשמתקרבים ממש, אפשר לזהות את מבנה העץ שנמצא בחצרו של הבית הפרטי של משפחת ידעי.
השירותים גם הם חלק מהבית, ואפשר להניח שיש מי שמתבלבל ומוצא את עצמו לפתע בסלון או בחצר שבצד השני. אין בזה רע, כמובן, רק משעשע. חלל המסעדה מנסה לייצר אווירה תאית. דלפק קבלה, מטבח קטן ורוחש וחלל שמציע כמות נכבדת יחסית של מקומות ישיבה. ברקע מוזיקה חרישית, צמחייה וחלונות שצופים אל השדות הסמוכים. התפריט, שמודפס על ניירות A4, מוגש במהרה לשולחן מידי המלצריות הצעירות והידעניות, ומורכב מארבעה עמודים של כל החשודים המגרים והמיידים.
כל אחד והחריף שלו
לא מעט מסעדות תאילנדיות אותנטיות נוספו בשנים האחרונות לסצנה הישראלית, אך מעטות מהן כשרות. לכן נשאלת מיד השאלה - מה מידת ההשפעה? התשובה, מתברר, היא לא גדולה. החזיר אומנם נפוץ בבישול התאי, אבל בישראל פחות, וגם אותו ניתן להחליף בחלבון אחר. פירות הים, מנגד, נוכחים מאוד ולא רק כתוספת למנות, אלא כבסיס לרטבים שונים, שעשויים להיות משמעותיים בהיעדרם. עם זאת, מביני העניין בתחום טוענים כי בשנים האחרונות נוספו לא מעט תחליפים כשרים בדמות רטבי דגים ברמה גבוהה, שמצליחים לחפות על היעדר השרימפס.
היבט נוסף שעובר גיור כהלכה בבני ראם, הוא עניין החריפות והחמיצות הגבוהה שאופיינית למטבח. במקום להישאר נאמנים למקור, בבית משפחת ידעי ערים לקושי הישראלי להתמודד עם הטעמים הקיצוניים, ומאפשרים לסועד, כמעט בכל מנה, לבחור את רמת החריפות והחמיצות שלה. גם אם האותנטיות מתערערת, החיך של הסועד לא יעלה בלהבות, אומרים לעצמם בבני ראם, וייתכן שבהחלטה זו מרחיבים לעצמם לא מעט קהל.
המסעדה, כאמור, נמצאת בחצר הבית, ועל אף הניסיון למקצוענות ולהפרדה בין החללים, לפחות בכל הנוגע להמתנה למנות, נדרש שיפור. רק ארבעה שולחנות היו סביבנו בתחילת הערב (מאוחר יותר המסעדה הייתה כמעט מלאה), וזה עדיין לא מנע מאיתנו להמתין כמעט 25 דקות מרגע ההזמנה ועד להגעת המנות הראשונות. לא הגיוני. זה מטבח שידוע בהרכבה מהירה של מנות, ולכן משהו שם לא עבד כמו שצריך. עם זאת, מרגע הגעת המנה הראשונה, הכול זרם עד לסיום הארוחה.
ראשונות להגיע היו מנות קרות, ובראשן מנת דגל - סום טאם, סלט הפאפאיה (48 שקל). הסלט שאמור לטלטל את הראש בחריפות ובחמיצות שלו, היה מעודן, אפילו כהה מעט בגוונים שלו. הפאפאיה הייתה נוקשה מדי, עוד דקה של ערבוב טוב עם הרוטב יכלה לרכך אותה. לצד המנות מוגשים צ'ילי ורוטב דגים שהעניקו לסלט את הטעמים הנדרשים. התחלה בינונית.
עם הסלט הגיעו כיסונים במילוי עוף (50 שקל), חמישה כיסונים בגרסה התאית, שהיו נהדרים. מעטפת דקיקה עד שקופה אך גמישה ומכילה את המילוי הנדיב, המתובל והחם. יחד עם רוטב צ'ילי וסויה שומשום נוצר ביס שהיה בדיוק הנחמה המתבקשת אחרי ההמתנה.
ביס מהנקניקייה התאילנדית מפצח את המעטפת, ואז מציף בטעמים מופלאים של בשר מתובל בלימונית וחריפות מעודנת, שהולכת ומתגברת. בקיצור: המרגז הכי אסייתי שפגשנו
לצד אלו, בחרנו גם בנאם טוק (62 שקל), סלט בשר צלוי חמוץ חריף עם כל האלמנטים הקלאסיים, כולל אורז קלוי גרוס שמייצר משחק מרקמים נהדר, רעננות מחד ובערה גדולה מאידך.
אבל עם כל הכבוד לראשונות הטובות עד כה, הייתה אחת מנצחת שלא יוצאת מהראש: הסאי אואה (60 שקל). נקניקייה תאילנדית אדירה. קודם כל ברמת ההכנה - בזכות מידת הדחיסות ואיכות הצלייה נוצר ביס שמפצח את המעטפת, ואז מציף בטעמים מופלאים של בשר מתובל בלימונית וחריפות מעודנת, שהולכת ומתגברת ככל שהלעיסה מתמשכת. בקיצור: המרגז הכי אסייתי שפגשנו. הנקניקיות מיוצרות במקום, והתוצאה הסופית שלהן מעידה עד כמה מבינים עניין שם, בבני ראם.
לעיקריות בחרנו שתי מנות שבעינינו אפשר ללמוד דרכן על המקום והטכניקות השונות. האחת קלאסית, אולי מנת האיטריות המוקפצת בווק הכי אהודה אחרי הפאד-תאי, הפאד סי יו (79 שקל). למי שלא מכיר, מדובר באיטריות רחבות ברוטב סויה כהה, שמוקפצות עם פאק צ'וי, גזר, בצל, כרוב, ברוקולי, ביצה מקושקשת ושום. התוצאה הסופית, באופן לא מפתיע, מענגת ומוצלחת. התבשיל בכללתו הרמוני וכל אחד ממרכיביו מקבל את הטיפול הנכון לו.
הפאד סי יו עשה את שלו, אבל מנת הקארי שנקראת קאו סוי (89 שקל) הייתה כבר פאר היצירה. אטריות ביצים בקארי אדום עמוק ועז טעמים ונתחי עוף שזכו לזמן בישול מושלם, כזה ששומר על עסיסיות. את הצלחת מעטרות אטריות ביצים יבשות ופריכות, וכשמערבבים אותן יחד עם הרוטב ושאר המרכיבים מתקבל משחק מרקמים חכם. מעל כולם מככב החלק החשוב במנה, הקארי האדום, שנפתח בקרם קוקוס ומייצר נוזל חרפרף וחכם שנוגע. כזה שתרצו לשתות בקשית, ואפילו לקבל באינפוזיה. מנה אדירה, לא פחות.
לסיכום, הייתה חוויה טובה. מעטות הפעמים שהגענו לאכול במסעדות שליטרלי פועלות בתוך בית, וכאן נראה שבהחלט ערים לקסם אך גם למורכבות. עניין ההמתנה הארוכה למנות הוא נושא שיש להקפיד עליו ולקוות שהוא חד פעמי, אבל היתר אותנטי, חכם ובעיקר מותאם עד מאוד לחיך הישראלי. כלומר: לבחירתו של הסועד. זו דרך חכמה לשאוב קהלים חדשים, בטח לחלק מהמנות שלא כולם מכירים. בכנות, לא יודע לומר אם זה מקום ששווה הגעה במיוחד מכל רחבי הארץ, אבל עבור מי שחי בדרום, עובד או מגיע לאזור, זו באמת אטרקציה של ממש, בטח אם הכשרות חשובה לו.
