"אתה תמיד גונב לי!" צועק בני הקטן על הבכור השבוע, ואני חושבת שבימים אלה בדיוק ישנה הזדמנות לדבר על משהו חשוב, שיעזור לשמור על החוסן הנפשי שלנו ושל ילדינו בהתמודדות עם אי הוודאות שבה כולנו נמצאים.
המשפט הזה מזכיר משפטים דומים אחרים כמו "זה רק שלי", "תשמרי לי", "שאף אחד לא ייגע לי" ועוד. לכל המשפטים יש מטרה אחת והיא שמירת המרחב האישי - "גבולות הבטחון"
"אל תסתכל עליי""אל תסתכל עליי"
"אל תסתכל עליי"
(צילום: shutterstock)
אז כמה מותר להתקרב אליכם ומתי זה מתחיל להיות לא נעים? איך התחושה של מדידת החום מקרוב בכל מקום? ובכלל מהו מרחב אישי?

גבולות נפרדים

תינוק המגיח לעולם אינו מבין בהתחלה שהוא נפרד מאמו. רק בגיל חצי שנה ומעלה, עת היד שלו בטעות מפעילה את הצעצוע או השן שנשכה את השד ואמא קפצה, הוא מתחיל לפתח את ההבנה שהוא שולט בתנועה. בגיל תשעה חודשים מתחילה חרדה מהמרחק מההורה, ובין היתר עלולה להופיע "חרדת זרים".
כאשר תינוק הופך פעוט ומתחיל ללכת הוא מתרחק לראשונה מהוריו וגם מתחיל לבדוק את יכולותיו וגבולות גופו על ידי פעולות שונות כגון: כניסה ויציאה למכלים שונים, עלייה וירידה על מתקנים שונים ועוד.
קראו עוד:
לקראת גיל שנתיים הוא מתחיל לשרטט את גבולותיו הנפרדים ומילים כמו "זה שלי" ו"את זה" יופיעו, כמו גם התנגדויות ("גיל שנתיים הנורא") שמטרתן לבדוק את היכולת שלו להיות לבד ולהצליח בכוחות עצמו.
סביב גיל שלוש, אם הכל הלך כשורה, הוא משלים את התהליך, שבו הוא נפרד מהוריו (ספרציה). הוא כבר גמול ומתחיל להיות עצמאי ביותר תחומים, מכיר את גבולות גופו ויכול להתנהל עמו בחופשיות ובביטחון רב יותר.

תחושת ביטחון

ילדים שונים יזדקקו לשמירת מרחק ומרחב באופן שונה משום האופן שבו תופסים החושים שלהם את העולם. ילד עם יתר או תת רגישות חושית, מסיבות התפתחותיות שונות, יתקשה להבין כראוי את תפיסת הגבול של גופו ללא תרגול. אפשר לראות ילדים עם בעיה של אלימות כלפי הורה או כלפי ילדים אחרים או כאלה שנתקלים בחפצים, מתקשים להתארגן בכיסא ועוד.
ילדים זקוקים לשמירת מרחק באופן שונה אחד מהשניילדים זקוקים לשמירת מרחק באופן שונה אחד מהשני
ילדים זקוקים לשמירת מרחק באופן שונה אחד מהשני
(צילום: shutterstock)
למעשה המרחב האישי הוא גבול בלתי נראה, שבו נוכל לפעול בחופשיות מבלי להרגיש מאוימים שייגעו או ייקחו לנו אותו. בימים אלה, שבהם יש בקשה לשמירת מרחק בין אנשים במרחב הציבורי ולבידוד במרחב הפרטי, נושא המרחב האישי משמעותי יותר מתמיד.
יש אנשים שהמרחק המתבקש על פי חוק לשמור נותן להם תחושת ביטחון, וישנם כאלו שמאוד קשה להם איתו, כי הם רגילים להרגיש בטוח רק במצבי קרבה ובמקומות קטנים יותר, שעבורם הם עוטפים ושומרים.
בתחילת תקופת הסגר הופץ סלוגן של משרד הבריאות עם המסר "מפגשים בין אנשים הם סכנת חיים". עבור ילדים עם חרדה חברתית או OCD (הפרעה טורדנית כפיתית) המסר החד הזה שירת בדיוק את החרדה שלהם, כאילו אומרים להם: "הנה, אמרתי לכם שאסור לפגוש אנשים".

כבוד הדדי

בחיי שגרה, ללא צילו של נגיף הקורונה, איננו מקדישים מחשבה רבה למרחב שלנו או של הילדים שלנו אבל עכשיו זה הזמן לשים לב איך לייצר מרחב בטוח, גם בחיים עם חופש מועט יותר.
  • בימים בהם זמני שהייה בבית מרובים חשוב במיוחד להגדיר גבולות של ביטחון: הגדרת חללים שבהם ניתן לפעול לבד מבלי חשש שמישהו ייכנס אליהם. ניתן לעשות זאת גם בחלל משותף, כמו סלון, על ידי יצירת גבול עם כריות, חישוקים או הגדרה של מרחב בין חפצים ואמירה שומרת כגון "יונתן צריך עכשיו קצת שקט. הוא ישחק בין השולחן לספר, לא להיכנס".
  • "שמירת חפצים", ממש כמו במועדונים - לקחת מגירה או קופסה ולהגדיר שכל תכולתה היא רק של הילד כולל הסדר שבו הוא מניח את הדברים, הכמות והרצון שלו לכסות או לגלות את התוכן.
גן ילדיםגן ילדים
שימו לב אם הילדים מרגישים בנוח
(צילום: shutterstock)
  • כבוד הדדי למרחב - תרגול הכלת צרכים שונים בבית: "אמא זקוקה לקפה", "הילד זקוק לזמן תוכנית משלו" וכן הלאה. הימנעו מאמירות כגון "אז תחלוק איתו. מה זה משנה?" או "אתה חייב לתת לו". הסבירו שמותר לו לשמור דברים מסוימים והגדירו את הדברים שאותם צריכים לחלוק מראש. הכנה היא תמיד הדרך הטובה ביותר להפחית חרדה והתמודדות עם תסכול משינויים.
  • אפשר לתרגל תחושת מרחב בטוח דרך אומנות ומשחק. למשל יצירת ציור שהדף הוא גבולותיו. על ידי יצירת דמות שומרת או בית זמני לבובה.
  • הרגעה - כאשר ילד מביע תסכול שנוגעים לו או לוקחים לו עזרו לו להבין מה קרה על ידי "בוחן מציאות"- אמירת מה שרואים בלבד: "היה לך משחק, הוא לקח לך וכעסת". בהמשך נכון יהיה לתת לילד כלים לשמור על המרחב שלו. שאלו אותו מה יעזור לו ומה הוא יכול לעשות או לומר למען השקט שלו.
אנו נמצאים כבר תקופה ארוכה תחת תחושת אי-וודאות ואי-יציבות בתחומי חיים רבים ניתן לעזור לילד ליצור עוגנים של ביטחון על ידי הסכמה ליצור יצירה עם רצף והמשכיות – למשל לשמור בנייה או יצירה שעשה ולהסכים לגשת אליה שוב ושוב כרצונו וגם לאסוף ולאגור.
זוכרים את אגירת נייר הטואלט? אף אחד לא באמת חשב שייגמר אך זו פעולה טבעית ובסיסית של שמירה על צורך בסיסי של ביטחון, קביעות ושייכות לשם המשך קיימות.
לא ניתן לדעת מראש כמה קרבה או מרחק כל אחד צריך וזו הזמנה לשים לב למה שקורה אם זה לא מדויק.
הכותבת היא מטפלת באמצעות מוזיקה (MA), מומחית בהתפתחות ילדים (B.ED חינוך מיוחד) ומנהלת את קבוצת הפייסבוק "התפתחות רגשית - ייעוץ מקצועי להורים"