ב-23 לאוגוסט, 2017 , שבוע אחד לפני יום הולדתה ה-74, נפרדה יהודית רוזנברג משני בניה העומדים ליד מיטתה בשוויץ, לשם טסה כדי לסיים את חייה, וקיבלה את התרופה שממנה לא התעוררה עוד. זו הייתה בקשתה האחרונה. הרבה מאד שנים חיכתה למוות הזה, שיגאל אותה מייסוריה.
הזמן שנשאר לחולה הסופני אינו ידוע. מה שידוע הוא שכל יום הוא מאבד עוד ועוד שליטה וכבוד אנושי. בדומה למקרה התאבדותו של השדרן עדי טלמור, לפני כתשע שנים, ישראלים שמבקשים לחסוך מעצמם וממשפחותיהם את סבל הגסיסה, נאלצים לבחור באפשרות של המתת חסד במקומות כמו "דיגניטס" בשוויץ.
באפריל האחרון התאבדו בני זוג מבית יצחק, בעקבות מחלה קשה של הבעל. הנכד מצא אותם ללא רוח חיים במכוניתם. הם היו רק בני שבעים. ב-2016 נמצאו בני זוג ירויים במעלה אדומים, על רקע מחלתה הסופנית של האם. גם כאן, מצא אותם אחד הילדים. מיקה בן, אלמנתו של יגאל בשן, אמרה אחרי מותו: "הוא סבל מדיכאון עד שגאל את עצמו מייסוריו".
זכור גם המקרה של מוטה גור, הרמטכ"ל העשירי של מדינת ישראל, שהתאבד בחצר ביתו ביריית אקדח בשנת 95, אחרי שאובחן כחולה בסרטן סופני, או המקרה של ראובן איילנד, מנכ"ל משרד החקלאות בעבר ואביו של האלוף גיורא איילנד, ששם קץ לחייו בגיל 81. במכתב שהשאיר הסביר שלא רצה להיות לנטל על בני משפחתו. אנשים אלו היו נחושים לשלוט על ימיהם האחרונים, ונותרו ללא פיתרון למצוקתם.
מאיר שוורץ מוות בשוויץמאיר שוורץ מוות בשוויץ
יהודית רוזנברג ז"ל. לא רצתה יותר לחיות
(צילום: באדיבות המשפחה)
מאיר רוזנברג, בנה של יהודית, משחזר את ימי חייה האחרונים של אמו ואומר: "זו חוויה שלא דומה לשום דבר אחר".
מאיר, 53, חי בגדרה, עובד כיום בחברת "עלי שלכת" בתחום ליווי משפחות במצבים של סוף חיים. בנוסף, הוא מנחה קבוצות "קפה מוות".
"אני לא סוכן מוות", הוא אומר. "אני לא רוצה לשכנע או לעזור לאנשים לגמור חיים. מצד שני, לא מעט אנשים שהנושא הזה מעורר בהם תקווה ויכול לגאול אותם או את היקרים להם מייסוריהם, באים אליי בטענות. זה קונפליקט מאד קשה עבורי. בכל פעם שאני מספר את זה, אני שומע הרבה את אותה התגובה. "הלוואי שאמא שלי גם הייתה יכולה לעשות את זה".
הבחירה הכואבת של דן דורי:
ומה אתה עונה להם? "אני שואל אותם למה הם חושבים שהיא לא הייתה יכולה? אין דבר שאי אפשר לעשות, אין מידע שלא זמין. כל אחד יכול לעשות את זה אבל המון אנשים לא מסוגלים, מהרבה סיבות".
"אמא היא שוויצרית במקור, ובמחקר שעשתה היא גילתה שיש טכניקות שונות לאופן ההמתה עצמה. ב'דיגניטאס', למשל, אתה בעצמך שותה את התרופה או יכול לקבל אותה לווריד באמצעות אינפוזיה. ב'אקזיט' יש טכניקה של טפטוף לווריד כאשר החולה פותח בעצמו את הברז, אבל הארגון הזה מיועד רק לבעלי אזרחות שוויצרית. לאמא זה יותר התאים".
מאיר שוורץ מוות בשוויץמאיר שוורץ מוות בשוויץ
מאיר רוזנברג. "לא סוכן של מוות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
יהודית רוזנברג, אמו של מאיר, נולדה בארץ בשנת 42 למשפחה שוויצרית ציונית דתית שעלתה לארץ טרם לידתה. כשהייתה בת ארבע חזרו לשוויץ, ואחרי שש שנים חזרו שוב לארץ. בגיל 24 התחתנה עם מרדכי, עורך דין במקצועו. "הימים ימי מלחמת ששת הימים ואמא התרוצצה עם בטן גדולה שאני בתוכה לחפש את אבא. היא הייתה מספרת שאריק שרון ראה אותה מתרוצצת יום אחד, אסף אותה טרמפ, ועזר לה לחפש את אבא שלי, הרב"ט הגיבור".
החיים לא היו קלים, והפרנסה הייתה קשה, מעיד מאיר. עבודות מתחלפות, דירות שכורות. בסופו של דבר התיישבה המשפחה בשערי תקווה.
ידעת שאמא שלך הייתה דיכאונית? "קשה לי לשייך את המילה 'שמחה' לאמא שלי. האחיות שלה יעידו שהיא אף פעם לא הייתה ילדה שמחה. אז לא קראו לזה דיכאונית. היה לה את המשפט הקלאסי: "אני דיכאונית? החיים מחורבנים".
מאיר שוורץ מוות בשוויץמאיר שוורץ מוות בשוויץ
יהודית ומרדכי רוזנברג ז"ל בצעירותם.
(צילום: באדיבות המשפחה)

מסיבת פרידה

שבועיים לפני חתונתו, ב-6 ביולי 1989, נרצח אביו של מאיר בפיגוע בקו 405, בדרך לירושלים. "הייתי בחור צעיר, בן 22, קצין בקבע ב'שדה דב'" מספר מאיר, "עסוק מעל לראש בהתארגנות לחתונה. הולכים לראות אולמות, דירות, קייטרינג. רק ערב קודם ישבנו כולנו לארוחה משפחתית במסעדה".
הפיגוע בקו 405 נחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון, למרות שהמחבל לא נהרג בו. הוא התנפל על נהג האוטובוס, בדרך לירושלים, ודרדר את האוטובוס לתהום. האוטובוס התהפך על צדו והחל לבעור. 16 מנוסעי האוטובוס נרצחו בפיגוע (חלקם הגדול נשרפו חיים) ו-27 נפצעו קשה. המחבל נתפס ונידון ל 16 מאסרי עולם. באוקטובר 2011 שוחרר כחלק מעסקת שליט.
ערב קודם, במפגש המשפחתי, נכחו מאיר וכלתו תמי, יואב אחיו, וההורים, יהודית ומרדכי. "בדיעבד זו הייתה מסיבת פרידה", הוא אומר. "מאז אני מתייחס לכל מפגש כמו מסיבת פרידה".
איך נודע לך על מותו? "באותו יום חמישי כבר החלו שמועות בבסיס על אוטובוס שהידרדר לתהום בדרך לירושלים. ידעתי שההורים שלי אמורים לנסוע לירושלים לבר מצווה, אבל לא ידעתי שאמא נסעה קודם ואבא עלה רק אחר כך לאוטובוס. יש עדויות שהוא הגיע לתחנה המרכזית הישנה בת"א והאוטובוס כבר סגר דלתות אבל הוא התעקש והנהג פתח לו".
למה הוא לא נסע ברכב הפרטי? "ערב קודם, כשנפגשנו לארוחה, אמרתי לו, עזוב אבא, אתה כזה עייף, למה שתירדם על הכביש, עדיף שתיקח אוטובוס".

אמא מתה איתו

ככל שנקפו השעות, הבינה המשפחה שמרדכי היה כנראה על האוטובוס. "המחשבות הראשונות שעלו לי הוא שאבא שלי בטח נשאר לעזור ובגלל זה לא מוצאים אותו". אמו, יהודית, הייתה ריאלית יותר וביקשה מהדודים להתחיל חיפוש בבתי חולים.
מאיר הצליח להגיע לירושלים בדרך לא דרך. "עם רדת הערב, מתחיל להיות ברור שמשהו רע קרה. הלכתי עם דוד שלי להתפלל מעריב, אחת התפילות הכי משמעותיות של חיי, התפללתי וביקשתי שאבא יחזור. כשחזרנו מהתפילה אמרו שכנראה מצאו נעל שלו, אבל אין זיהוי ודאי. בשלב מאוחר יותר אמרו לנו לנסוע לדודתי בגבעתיים ושם כבר חיכו לנו שוטרים ורופא.
"אמא נזקקה לזריקת הרגעה כדי לעבור את הערב ואת הלוויה שלמחרת. אני זוכר שזה היה אירוע לאומי גדול, היו הפגנות כל השבוע. בשבעה קיימנו התייעצויות אם לקיים את החתונה, לפי ההלכה לא דוחים ואני באותה תקופה מכבד הלכה. לבסוף החלטנו להתחתן.
"אמא שלי הייתה שבורה לגמרי. בראייה שלי, מאז שהיא התאלמנה, היא לא באמת חזרה לחיים. היא מתה איתו. כשזה קרה היא הייתה בת 47, לא לגמרי בריאה, היו לה כבר אירועי לב קודמים, אחרי שאבא נהרג היא פשוט התרסקה, גם פיזית. חודש אחרי היא חטפה שבץ.
"במשך חצי שנה הייתה מאושפזת בבית לווינשטיין שם למדה לעשות הכל מהתחלה: לכתוב, ללכת, לדבר. באותה תקופה נפטר דוד נוסף, וגם אחיותיה התאלמנו. תקופה קשה".
היא הצליחה לחזור לתפקוד מלא? "הייתה לה צליעה קטנה, זה הכל, והיא הצליחה אפילו למצוא עבודה אבל היא לא חיה, היא תפקדה. קצת התאמצה בשביל הילדים והנכדים אבל ראו שהיא לא מאושרת, היא הייתה כבויה".
"בתור בן, חוויתי ממנה סבל ואי רצון ברור לחיות, זה היה מאד בוטה, מאד ברור לכולם. היא לא הסתירה את דעותיה מאף אחד. כשהייתה רואה אנשים זקנים בכיסאות גלגלים עם המטפלים שלהם תמיד אמרה: ככה אני לא אהיה, אני לא אזדקן ככה. זה היה המוטו שלה".
עם השנים חלה הרעה במצבה הבריאותי. "היו לה אירועים רפואיים ונפשיים שחזרו על עצמם, בכל פעם בעוצמה גדולה יותר עד שלא יכלה יותר", אומר מאיר. "אמא הרגישה שהיא מתקרבת לשלב שבו כבר לא תוכל להחליט על סיום הסבל, ומשם תהיה תלויה באחרים, מה שלתפיסתה הוא מצב שאינו חיים. היא כבר עברה את השלבים האלו עם אחותה וידעה איזה סיוט הולך להיות לה. אז החליטה להתחיל בתהליך של הירשמות לסיום חיים בשוויץ".
מאיר שוורץ מוות בשוויץמאיר שוורץ מוות בשוויץ
ארוחה משפחתית. "לא הסתירה את רצונה לסיים את החיים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מתי נושא סיום החיים מונח על השולחן? "בתחילת שנות האלפיים היא כבר התחילה לדבר על זה. היא עברה כמה ניתוחי לב ולא מעט אשפוזים. ביליתי אתה בהרבה בתי חולים, ימים, שעות, שבועות. מפעם לפעם זה רק נהיה גרוע יותר ויותר".
איך התייחסתם לזה כמשפחה? "צריך להבין שגדלנו לתוך זה, שום דבר לא הגיע בהפתעה. זה תהליך של הרבה שנים שהיא מטפטפת לנו את העניין הזה. היא הייתה משתפת אותי כאילו באקראי, משאירה 'בטעות' כתבות על השולחן, ותמיד אמרה שהיא לא מוכנה לחיות ככה.
"כמשפחה, ניסינו כמובן לגרום לה לשנות את דעתה ולמצוא לה סיבות לחיות, אבל זה קצת כמו גחל שכל הזמן אני מנסה לנשוף עליו, ללא הצלחה. זה מתיש, כל הזמן לנסות לגרום לאמא לחיות. התלות שלה בנו, והתלות שלנו בה. זה בדיוק הפוך ממה שאני מנסה לעשות לילדים שלי, לתת להם כמה שיותר חופש. כשהם באים בטענות שאני לא מספיק מתעניין, אני אומר שזה רק בגלל שאמא שלי התעניינה בי יותר מדי.
"בשלב מסוים היא הבינה שהיא הולכת לקראת סוף מאד ברור, וידעה שיש נקודת אל חזור. זו נקודה משמעותית כי אף אחד לא יודע מה התזמון הנכון. אין זמן נכון להחליט על זה, כל תזמון שיהיה הוא מוקדם מדי, ואם מחכים, אז זה כבר מאוחר מדי".
"ניסינו כמובן לגרום לה לשנות את דעתה ולמצוא לה סיבות לחיות, אבל זה קצת כמו גחל שכל הזמן אני מנסה לנשוף עליו, ללא הצלחה. זה מתיש, כל הזמן לנסות לגרום לאמא לחיות"

אולי תחתמי לי?

לפני תשע שנים התגרש מאיר, והוריד את הכיפה. כשהביא את בת זוגו החדשה, ד"ר שרון כנפי, להכיר את אמו, היא כבר ידעה על רצונה של האם למות. "המייל הרומנטי הראשון שהוא שלח לי היה סרטון על המתת חסד", היא אומרת. "הגעתי בעצם לעשות 'ישיבת הכנה לנסיעה', זה היה הקוד המשפחתי לנסיעה לשוויץ, לממש את סוף החיים.
"יהודית הייתה מקסימה אליי. אחרי חמש דקות היא פתחה את החלון, למטה בכיכר ישבו פיליפינים עם זקנים. 'ככה אני לא אהיה' אמרה לי. היא הוציאה מסמכים של עמותת 'לילך' מהארון, ושאלה אותי אם אני מוכנה לחתום לה עליהם. זה היה הדייט הראשון שלי עם חמותי".
חתמת לה? "לא חתמתי. כשנכנסתי לזה, החלטתי שאני אציל אותה, אין מצב שתסיים את חייה. אחרי הכל, אני רופאה מומחית ברפואה אינטרגרטיבית. מיד הכנסתי אותה לתוכנית שיקום. הליכה, חיזוק שרירים, תזונה חדשה. עם השנים הבנתי שלא מעניין אותה לחיות. נפשה נגמרה ביום שבעלה נלקח ממנה באכזריות שכזו. הבדידות גמרה אותה. היא הייתה יושבת כל היום מול הקיר, בתקווה שהטלפון יצלצל. אז התחלתי לשחרר".

תתאמצי למות, אני לא אעשה לך את זה קל

יום אחד גילה מאיר טפסים על השולחן, עם סמל הדואר של מדינת שוויץ. "רק כשהראתה לנו טפסים שקיבלה מ'אקזיט' וביקשה שנחתום לה, הבנתי שהיא רצינית".
עזרתם לה? "כשהיא רק התחילה עם זה, הבהרנו לה, אחי ואני, שאמנם לא נעצור אותה ולא נמנע ממנה, אבל שלא תצפה מאתנו שנעזור לה. היא הייתה מבקשת שנתקשר למתרגם ונעזור לה בכל מיני דברים, ואני אמרתי, סורי, תתמודדי, תתאמצי למות, אני לא אעשה לך את זה קל. מצד שני, הבהרתי לה חד משמעית, שכשתרצה ותעשה זאת, אני אהיה איתה. היה לה ברור וגם לנו, שאנחנו באים איתה".
בתוך תוכך, הבנת אותה? "בחוויה שלי כן. הבנתי שהיא סובלת, הולכת ומידרדרת, מכל הכיוונים. מבחינה נפשית היא שנאה את החיים שלה, והרמה התפקודית גם הידרדרה. נמאס לה".
היא לא הייתה חולה סופנית. איך הסכימו בשוויץ לקבל אותה? "אתה לא חייב להיות חולה סופני בשביל עזרה בסוף חיים. יש להם הגדרות מאד מסודרות, ותהליכים מאד מכבידים בכוונה להתיש אותך וזה נכון ככה. קודם כל צריך לחיות, עד הרגע האחרון, ומי שעומד בכל התהליך הקשה הזה עד סופו- כנראה שהוא רציני".
פעמיים קיבלה יהודית אישור משוויץ, פעמיים נקבע כבר מועד לסוף חייה שם, אבל בלחץ המשפחה המורחבת, היא שוכנעה שלא לנסוע.
"בפעם הראשונה, שכבר היה תאריך וידענו על מועד ברור, קיבלתי טלפונים בנוסח, מה אתם עושים, תוריד את אמא מזה", אומר מאיר, "המשפחה הפעילה התנגדות עזה, וממש נהיה קמפיין משפחתי להשאיר אותה בחיים. היא ראתה את נכדיה בוכים ואמרה אוקיי, אתאמץ. ידענו שהיא מאד בודדה, והחלטנו על תורנויות אחיינים כדי שלא תהיה לבד. עשינו לה מעגל התערבות משפחתי, עשינו כל מה שיכולנו".
אבל יהודית הייתה נחושה למות. "ברגע שאתה נרשם למקום הזה, הם מצמידים לך מלווה משלהם, מתנדב שאסור לו לקבל כסף. הוא נמצא בקשר שוטף אתך, תומך ומלווה אותך עד לרגע האחרון. לאמא היה מלווה מקסים שמאד אהבה וציפתה לפגוש אותו, אבל שבועיים לפני מועד הנסיעה בפעם השנייה שלה, הוא נפטר. זה שבר אותה".

מדברים על המוות

"אמא שלי הסתובבה סביב המוות הרבה מאד זמן. היא התנדבה במשך שנים בעמותת לילך. היה לה אוסף מאמרים וספרים שקשורים לנושא, והיא הדגישה במרקר את כל המשפטים שקשורים לנוראיות ולטראגיות של החיים. הלכנו להרצאות על מוות, גדלנו על המוות, גם הבנות שלי, הנכדות שלה, הכירו סבתא אוהבת, אבל סבתא שרוצה למות. מוות זה משהו שהיינו מדברים עליו גם בשולחן שבת".
במבט לאחור, מאיר יכול לזהות את נקודת האל חזור. "אני זוכר שהיא נפלה ברחוב, ואנשים עזרו לה לקום, אנשים צעירים. היא הייתה אשה מאד מוקפדת, היא לא דמיינה שתגיע למצב כזה. הצליעה שלה התחזקה, ופעם אחת כשנכנסה למונית, היא לא ידעה להגיד את הכתובת. אמא הבינה שאם תחכה עוד, לא יקבלו אותה אם אינה צלולה".
אחרי כמה חודשים, החליטה יהודית לעשות זאת שוב, בפעם השלישית. "הפעם הבנו שהיא לא תתחרט", אומר מאיר. "אמא החליטה שהפעם היא לא מספרת לאף אחד, רק לקרובים ביותר וביקשה שנשמור על זה בסוד.
"אחד השיעורים הגדולים שלמדתי זה לכבד ולפרגן לאנשים גם אם המעשה או המחשבה שלהם לא נכונים בעיניי. הגיעה השעה לכבד את החלטתה, גם אם הלב כבד. בשבוע שלפני אני זוכר אווירה של שמירת סוד. האחיות שלה מתקשרות לקבוע משהו לעוד שבועיים, ואני יודע שהיא לא תהיה כבר כאן, וזה מכביד על הלב שלי. גם אמא התחשבה, פה אחות יוצאת לחופש, פה בת של מישהו מתחתן. אם הייתה ממשיכה להתחשב בכולם, הייתה חיה לנצח".
"אמא שלי הסתובבה סביב המוות הרבה מאד זמן. הלכנו להרצאות על מוות, גדלנו על המוות. מוות זה משהו שהיינו מדברים עליו גם בשולחן שבת"
איך מתכוננים למוות מתוכנן מראש? "שואלים, מי את רוצה שיהיה איתך, איך את רוצה לעשות את זה, האם את רוצה שנקדים ונעשה טיול ונבלה ביחד קודם? באיזה מלון נשהה, כל האישורים, כל הטפסים. זו ההזדמנות האחרונה ללבן את הפרטים הכי קטנים".
היא שיתפה אתכם פעולה? "היה ברור שהיא רוצה פורום מצומצם, שלא יציקו לה, כמה שפחות אנשים. החלטנו שמי שייסעו יהיו שרון ואני, יואב אחי, ושתי הבנות שלי, הנכדות שלה, מוריה ואוראל, שמאד קרובות אליה. היה הרבה בכי, אבל הן הבינו אותה".
מאיר שוורץ מוות בשוויץמאיר שוורץ מוות בשוויץ
הארוחה האחרונה בשוויץ. עם כל המשפחה ברגעים האחרונים
(צילום: באדיבות המשפחה)

הנסיעה האחרונה

"התארגנו לנסיעה כמו שנוסעים לחו"ל. שדה תעופה, דיוטי פרי, אבל בפנים הייתה מועקה כבדה. לפי מה שראיתי, אמא הייתה כבר במקום אחר. בדרך כלל ביקור בשדה התעופה או נסיעה לחו"ל היו מאד מרגשים אותה, הפעם הייתה מאד שקטה וכבויה. אני לא זוכר איפה קראתי את המשפט "מוות הוא לא כישלון, אלא כמו להשתחרר מנעל לוחצת", אני בטוח שהיא חשה הקלה מצד אחד, אבל מהצד השני, המטען הרגשי מאד כבד ומאד משמעותי".
לפני הנסיעה היה צורך לברר פרטים משמעותיים כמו איך מטיסים את גופתה לארץ אחרי מותה. "כל דבר היה תחקיר בפני עצמו". אומר מאיר. המשפחה התייעצה בחברת 'עלי שלכת'. "ישבנו שם, ביחד עם אמא, כשהיא שומעת איך יארגנו את חזרת גופתה לארץ".
איך עברה הטיסה לשוויץ? "כל אחד עובר עם עצמו. חלק בוכים, חלק רוצים לבד, חלק רוצים לדבר. אמא נמצאת במן שקט מנותק שכזה. אחרי שהגענו לציריך, קיימנו פגישה ראשונה ב'אקזיט' עם הצוות. פסיכולוג, פסיכיאטר ורופא מלווה".
"'אקזיט' הוא בעצם דירה נעימה, מן צימר צנוע. מיטה, ארונית. כמו דירת קרקע עם גינה. ישבנו שם, הם פתחו יומן ורשמו תור ליום שלישי בשעה חמש, ואז עזבו את החדר, כאילו קבענו עכשיו תור לרופא. אחרי זה יש לך יום יומיים עם עצמך עד לאירוע עצמו. הם עושים הכל בשביל שזו לא תהיה החלטה קפריזית ועד הרגע האחרון שואלים אותך אם אתה לא רוצה להתחרט.
"אמא ביקשה שלא נהיה עצובים ובוכים בטיול. עשינו לה טיול שורשים קטן. הלכנו לחנות השוקולדים שאהבה, לבית הספר שלה, לבית בו גרה. פגשנו קרובי משפחה בשוויץ, ביקור משונה ומוזר בנסיבות האלו. קנינו גלידה על שפת הנהר ואמא אומרת, נו, קדימה, תקפצו למים. אמא הולכת למות מחרתיים ואנחנו נקפוץ לנהר? אבל אמא שלי שמחה לראות את הילדות שמחות וקופצות במים. זה עשה לה טוב. ככה צריך להיפרד מהחיים. יש מורכבות ויש יופי.
"בבוקר ירדנו לארוחת בוקר, בלילה הסתובבנו סהרוריים, חלק נשארו לבכות בחדרים. בימים כאלו, ממד הזמן מאבד משמעות, ומתאפשרות שיחות אל תוך הלילה, והקשבה, ושתיקות, וגם צחוק מדי פעם".

כאילו האור כבה, חדר אחר חדר

"לדבר עם בן אדם חי על המוות שלו זה אתגר. במקרה שלנו, לדבר איתה על החיים היה אתגר. המוות בשבילה היה נכסף, אמא שלי נכספה למוות". שתי אחיותיה של יהודית נחתו במפתיע במלון בו שהתה. "הן כנראה חשדו", אומר מאיר, "כולם בכו המון אבל אמא הבהירה שהיא רוצה ספייס ושקט עם הילדים שלה. היו חיבוקים ונשיקות, ופגישות קצרות איתן, אבל היא הייתה נחושה".
הלילה האחרון היה לילה קשה. אף אחד מבני המשפחה לא היה מסוגל להירדם. "המוות הזה הוא אחר מכל מוות", אומר מאיר, "כי אתה אף פעם לא יודע באמת מתי הלילה האחרון, פה אנחנו יודעים". יהודית ביקשה מאחייניתה השוויצרית להישאר איתה כל הלילה, והכתיבה לה כמה דברים. "שרון ואני ירדנו ועלינו לחדר, בוכים וחוזרים. אפילו ניסינו לשכנע אותה להיכנס לבר של המלון לשתות אלכוהול או לעשן סיגר. היא צחקה וסיפרה שאפילו בחתונתה לא שתתה יין.
"את ארוחת הבוקר האחרונה קשה לתאר. אנחנו אוכלים משהו בסיסי. אמא לא ממש אוכלת, היא שותה כוס מיץ. בחוויה שלי, כל מה שקורה בתהליך הזה הוא שבן אדם הולך ונגמר, כאילו אור נכבה, חדר אחר חדר. היא הייתה מנותקת. עוד שיחה אחרונה, עוד אחיין שמתחנן.
"הילדות הקטנות של יואב הגיעו להיפרד ממנה לחצי יום בשוויץ, הלכו לקנות גלידה, הן עדיין קטנות מדי בשביל להבין. המשפחה המורחבת כבר גילתה והפעילה מכבשים כבדים, אבל שום דבר לא עזר. בשעה שתיים אמא עשתה שיחת פרידה אחרונה משרון והבנות. היא רצתה שרק ילדיה ילוו אותה, יואב ואני".
"לא הצלחנו להיפרד", נזכרת שרון, בת זוגו של מאיר. "המונית הגיעה, והיא ושני הבנים כבר מתיישבים בפנים, אבל אנחנו בוכות ומחזיקות את החלונות, לא מסוגלות לתת לה ללכת. אומרות לה שאנחנו אוהבות אותה ולא נותנות למונית לנסוע משם. היא מחייכת אלינו, רגועה, מרגיעה, יושבת זקופה במונית עם היד על הידית. אחרי שהמונית נעלמה מהעין, נכנסנו ללובי מחובקות ונפלנו בבכי על הרצפה".
מאיר שוורץ מוות בשוויץמאיר שוורץ מוות בשוויץ
"עכשיו אני מוכנה". יהודת רוזנברג ז"ל בחדר בשוויץ
(צילום: באדיבות המשפחה)

עכשיו אני מוכנה

מאיר: "נסענו עם אמא בשקט במונית. הדרך מוכרת, היינו שם לפני יומיים. היא עם עצמה, לא מדברים מילה ואין מבטי עיניים. החזקתי לה את היד מאחורה במשך כל הנסיעה.
"כשהגענו לשם, עברנו תהליך קבלה. עברו איתנו שוב על כל הפרוצדורה ואמרו לנו שניכנס לחדר כשנהיה מוכנים. ישבנו אתה עוד קצת בחוץ, כבר אין על מה לדבר. עוד כמה מילות פרידה, אמא אומרת שתמיד אהבה אותנו, ושהיא שמחה שיש לנו חיים טובים. לוקח זמן להתארגן, להחליף לחלוק, להיכנס למיטה. השוויצרים שמים מוזיקה שקטה, אבל אתה יכול לבחור מה שבא לך. מחברים אותה לאינפוזיה, יואב ואני מחזיקים לה את היד ובוכים.
"אמא מבקשת עוד כמה דקות, עוד רגע עם הילדים. השוויצרים מבינים לגמרי, אף אחד לא לוחץ. הם אומרים לה שהיא יכולה להתחרט, גם עכשיו, אין בעיה. מתישהו היא אומרת, עכשיו אני מוכנה.
"אמא פותחת את הברז של האינפוזיה, ונרדמת לידינו. קצת נוחרת אפילו. הנשימות שלה נעשות איטיות יותר, וכבדות יותר. אף פעם לא חוויתי נשמה עוזבת גוף. לאט לאט הנשימות יורדות עד שזה מפסיק. היא נראית אותו הדבר, רק שהיא מתה".
"באותו הרגע יוצא אצלי בכי מטורף ומטלטל, יואב אחי בוכה בחוץ. המלווה מאפשר לנו את השקט הזה, ומתייחס אלינו באמפטיה ועדינות. יואב חוזר לחדר ואנחנו בוכים ומחזיקים יד ומנשקים אותה. אני לא יודע כמה זמן עמדנו שם לידה.
"בבוקר שלמחרת הבנות חזרו ארצה, ואנחנו נשארנו כדי לטפל בהטסה של הגופה. הלוויה הייתה בכפר סבא, בבית העלמין 'מנוחה נכונה'".
"אני מציע לאנשים את התובנה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו: בחירה רחבה יותר בהתכוננות לסופנו, גם כשלא בוחרים בסיום יזום של החיים"

קעקוע: נא לא לעשות לי החייאה

מאז מותה, מקדיש מאיר את זמנו לעיסוק בליווי אנשים ומשפחות בתהליכי הכנה לסוף החיים. "מוות הוא אחד הדברים שאנחנו כתרבות מערבית לא מספיק טובים בו" , הוא אומר. "אני מציע לאנשים את התובנה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו: בחירה רחבה יותר בהתכוננות לסופנו, גם כשלא בוחרים בסיום יזום של החיים. בתפיסתי, כל פרידה היא פרידה אחרונה. גם לפני שאני יורד לאוטו, אני נותן נשיקה וחיבוק.
"אמא שלי מתה הרבה שנים קודם. אם הייתה סיטואציה אנושית בה אנשים לא מתים והיא בחרה למות, אני מבין, אבל ידעתי שבסוף היא תמות כמו שכולנו נמות, אז נשארת רק השאלה, כמה לסבול, ואיפה לשים סוף לסבל הזה. אמא שלי הצליחה לשלוט בחייה ובמותה".
חשבת איך אתה היית רוצה לסיים את חייך? "אם אעמוד לפני אותה סיטואציה, אני הולך לחגוג את החיים. אני רואה את עצמי יושב על עץ, ומחבק אותו עד שאפסיק לנשום. למות בטבע. בטוח שלא אלחם במוות בחדרי ניתוח תחת פלורסנטים. אני רוצה לקעקע על הגוף שלי את המשפט: 'נא לא לעשות לי החייאה'.

לטמון ראש בחול לא יעזור לאף אחד

במדינת ישראל, נכון להיום, אין לאף אחד אפשרות למות מרצונו. "חוק החולה הנוטה למות", שנחקק בשנת 2005 אמנם מתיר שלא להאריך את חייו של חולה סופני, אבל אוסר על נקיטת פעולה רפואית המכוונת להמית, גם אם מניעיה הם חסד וחמלה.
כמו שוויץ, גם בהולנד, פינלנד ובלגיה, מותרת המתת חסד אקטיביות, אבל רק בשלוש האחרונות נחקקו לאחרונה חוקים שמתירים המתות חסד גם לילדים בני 12 ומעלה, ולסובלים ממחלות נפש. מדינת אורגון בארה"ב הייתה הראשונה בעולם שבה אושר חוק 'מוות בכבוד' שנכנס לתוקף בשנת 1998. חוק זה מאשר לחולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית".
בארץ, הוגשה ב-2014 הצעת חוק דומה על ידי עפר שלח, ח"כ מסיעת יש עתיד ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה. "כל מה שהצעת החוק שלי מבקשת", הוא אומר לי, "היא להסיר את העול הזה מכולם ולאפשר לחולה בימיו האחרונים, להחזיר לו שליטה וקצת מכבודו האנושי", הוא אומר.
"מעניין לדעת שבמדינת אורגון שבה החוק קיים כמעט 25 שנה, בערך שליש מהאנשים שקיבלו מרשם כזה לא השתמשו בו", מוסיף שלח. "הספיק להם לדעת שרכשו מחדש שליטה בחיים שלהם".
לפני 11 שנים נפטרה ד"ר מיכל שלח, אשתו של עפר, לאחר מאבק של שבע שנים בסרטן. אביו, חזי שלח, נפטר זמן קצר אחריה. אמו נפטרה עוד קודם, ב-2006, לאחר שסבלה שנים ממחלת האלצהיימר. "כל מה שאני רוצה בפועל נובע מניסיון חיי", הוא אומר. "לא רק עם אשתי מיכל, אלא גם מאנשים אחרים שמתמודדים עם מצב דומה. למעשה, בתחום האפור הזה מסתיימים חייהם של הרבה מאד חולים כל שנה, סוף שמעיק לא רק על החולים עצמם אלא גם על הרופאים וגם על המשפחות".
ח"כ עופר שלחח"כ עופר שלח
ח"כ עופר שלח. "מטרת החוק היא להחזיר לו שליטה וקצת מכבודו האנושי"
(צילום: דוברות הכנסת)

מוות במרשם רופא

"הצעת החוק היא לא להמתת חסד כמו ב"דיגניטס" בשוויץ" אומר שלח, "אלא 'מוות במרשם רופא'. זה אומר, שאדם שמוגדר על פי 'חוק הנוטה למות' כחולה סופני, יכול, אחרי שעבר תהליך רפואי ופסיכולוגי, לקבל מרשם מרופא, למה שנקרא סם מרדים במינון ממית שגורם למוות, והרופא לא יישא באחריות פלילית".
הצעת החוק של שלח עברה ועדת שרים לחקיקה ברוב גדול, אבל נתקעה בדרך בגלל התנגדותן של המפלגות הדתיות והחרדיות. ההצעה תעלה לדיון בוועדת שרים ב-11 באוקטובר.
"מאז 2005 ישראל לא התקדמה אפילו צעד אחד בנושא הזה" אומר שלח. "השיח על סיום החיים רק ילך ויתפתח ככל שתוחלת החיים מתארכת, וככל שהטיפול הרפואי נהיה טוב יותר. לטמון ראש בחול ולהתחמק לא עושה טוב לאף אחד".