בתקופה הנוכחית, כשהקורונה ברקע, הורים רבים עסוקים בשאלה עד כמה לשתף את הילדים בדאגות שלהם לגבי בריאות המשפחה ובדאגות הכלכליות שהן לעיתים קיומיות. האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?
כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.
ילד ילד
הסבירו להם בהתאם לגילם
(צילום: shutterstock)
חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר - שומרים עליהם.
ישנם כמה גורמים שמכתיבים היכן הורים מתמקמים על הרצף שבין חשיפה מלאה של הילדים למציאות לבין הגנה על הילדים והסתרה של מידע.

1. המציאות האובייקטיבית בבית

ככל שהמציאות בבית יותר מורכבת, כך קשה יותר להורים לשמור על הילדים, והילדים חשופים יותר למה שקורה. בבתים שבהם ישנם למשל קונפליקטים זוגיים חריפים בין ההורים או מצב כלכלי קשה, צפוי שהילדים יחוו, יחשפו וירגישו את הקשיים כחלק מהיותם חברי המשפחה.
ככל שהמציאות בבית רגועה, יציבה ושמורה, כך יהיה קל יותר לא לחשוף את הילדים לקשיים משום שהקשיים הם מינוריים וניתן לנהל משברים "קטנים" כשהילדים אינם חשופים לכך.
קראו עוד:

2. אישיות ההורים ורמת המודעות שלהם

ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי.
עם זאת, ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. כלומר לעיתים שיתוף הילדים בקשיים קורה באופן אוטומטי ללא חשיבה על הילדים וצורכיהם, ולעיתים הוא נובע מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.
ילד ילד
לחשוב על הצרכים של הילדים
(צילום: shutterstock)

3. מאפייני הילד

ישנם ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר. ישנם ילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות, ויש כאלה שמתעלמים מהקשיים ומתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם (כיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים).
אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי.

מודל של הורה "אמיתי"

ישנם יתרונות וחסרונות בכל מקום שבו מתמקמים על הרצף שבין שיתוף להגנה. ילדים שחשופים לרמות גבוהות של כאב הורי, קונפליקטים וקשיים יכולים להתמודד באופן תקין בזמן אמת, אך להתפרק בשלבים מאוחרים יותר כשה"אסימון נופל" ונפשם מתחילה לעבד את האירועים שקרו בבית. ילדים כאלה אינם פנויים לאתגרים ההתפתחותיים שעומדים בפניהם כמו חברים, לימודים ופיתוח תחומי עניין.
מהקצה השני של המתרס, ילדים שהוריהם מגוננים עליהם באופן קיצוני יכולים לחוש פער בין תחושות הבטן שלהם שמשהו לא טוב קורה בבית, לבין העמדה ההורית המרגיעה שמסתירה את הקשיים כדי להגן. פער כזה יכול לעורר חרדה.
ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.
ילדים להורים שכלל לא חושפים בפני הילדים את הקשיים שלהם יכולים גם ליצור מצב שבו הילד משליך עליהם מושלמות ויכולות התמודדות פנומנליות, וחש מאוכזב מעצמו כשהוא מתקשה להתמודד או מרגיש כאב וחולשה. לילדים כאלה חסר מודל של הורה "אמיתי" שהוא לעיתים חלש ולעיתים חזק, כמו בחיים.
נראה כי העמדה ההורית הבונה והמקדמת ביותר עבור ילדים היא עמדה החושפת את הילדים למציאות באופן תואם גיל שמתחשב באישיות של הילד, בצרכיו, במצבו הרגשי וביכולתו להתמודד ולהכיל. כלומר שהחשיפה אינה באה מתוך הצורך של ההורה לפרוק או ממקום של חוסר שליטה, אלא ממקום שרואה את הילד וצרכיו.
העמדה ההורית שתיטיב עם הילד היא כזאת שמשתפת במציאות, אך מתווכת אותה לילד, מסבירה לו במילים שלו את המצב, נותנת תקווה לעתיד וכלים להתמודדות.
ילדים לא אמורים לתפוס את הוריהם כחלשים וגם לא כמושלמים או כגיבורי-על. הם אמורים להרגיש בטוחים במחיצתם ולדעת שבחיים יש מורכבות ושגם להוריהם קשה לפעמים, אך שהם תמיד ינסו לשמור על ילדיהם ולהתחשב בצורכיהם.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מחברת ספר ההורות "על חיבוק וגבולות"