לפני שלוש שנים הבנתי שהבת שלי (אז בת תשע וחצי) נמצאת במקום הלא-נכון. זה היה בית ספר אנתרופוסופי קטן ונחמד. שכונה טובה בעיר הארלם, לא רחוק מאמסטרדם. ולמרות שהכל היה בסדר, הבנתי שאין לה מה לחפש שם. המורה לא הבינה ולא ראתה אותה.
היה שם משהו כל-כך נפוץ ומוכר, כל-כך בנאלי ביחסי מחנכים ותלמידים, שכאילו לא היה בכלל על מה להתלונן. אבל יום אחד היא אמרה לי, "אמא, אני לא מרגישה אהובה בבית הספר, ואני חייבת את זה, כי אני נובלת". במילים אלו ממש. אמרתי לה מיד, "תודה שאמרת לי את זה, ואין שום סיבה בעולם להישאר במקום שאת נובלת בו".
הושבתי אותה מול המחשב לחיפוש בתי ספר אחרים, שיטות עבודה שונות ממה שהכירה. היא קראה וחיפשה, ובסופו של דבר הגיעה לרשימה של שלושה בתי ספר. שני ממלכתיים, לא רחוק מהבית, ואחד מונטסורי בקצה השני של העיר, בשכונה בעייתית מאוד. קבעתי פגישות ויצאנו לדרך.
משפחת שלומשפחת שלו
אין סיבה להישאר במקום לא מתאים
(צילום: אלבום פרטי)
בית הספר הראשון היה המונטסורי. קיבל את פנינו המנהל שלא התייחס אלינו כמעט ופשוט ניהל שיחה עם מאירה, כאילו אנחנו בכלל לא בחדר. הוא סיפר על מריה מונטסורי, על הכללים, על הילדים המיוחדים שלומדים בבית הספר, על המחנכים המאוד מסורים ועל האווירה.
היא לחשה לי שזה מוצא חן בעיניה, ואז יצאנו לסיבוב בכיתות. כשעלינו במדרגות לקומת החטיבה הבוגרת הקיפו את המנהל חמישה ילדים ושאלו אותו - "מה קרה לך בעין?" למנהל הייתה עין פצועה.
הם עצרו והקשיבו למה שסיפר. שאלו איך זה קרה ואם זה כואב, ואמרו לו, "בפעם הבאה תיזהר!" הרגשתי שעולות לי דמעות. אחרי רבע שעה של סיבוב בין הכיתות היא אמרה לו - "ככה אני רוצה לחיות את חיי".

להיות מי שהיא

בתוך שבוע היא הייתה רשומה לבית הספר ואת יתר הפגישות היא ביקשה לבטל. כך התחלנו את המסע. מאירה ילדה עצמאית עם דרישות גבוהות מהעולם ופה גדול ואסרטיבי. לא באמת זכורים לי הרבה רגעים שבהם היא חוותה סמכותיות חינוכית ממקום שבונה ומחזק אותה, אלא בעיקר מחליש, מכבה ולפעמים גם משפיל אותה.
קראו עוד:
תקופת ההסתגלות הייתה מורכבת, ובכל זאת הרגשתי שהיא מרגישה שגם אם קשה, היא לא נרתעת להיות עצמה. ואז הגיע רגע קשה. היא חזרה וסיפרה על ילדים שהתנכלו לה, עם הערות אנטישמיות. לא ידעתי את נפשי מרוב תסכול.
טלפון אחד למנהל שהתנצל שהוא בחופשה, ויומיים אחרי אנחנו יושבים לשיחה. ניסחתי לו את מה שחשוב לי לייצר בכיתה: שיח גלוי, על רגשות, על זהות מורכבת, פגיעות. וזה מה שקרה.
משפחת שלומשפחת שלו
להסתכל גם על הילדים הפוגעים כבני אדם
(צילום: אלבום פרטי)
ליכולת של הצוות להקשיב הייתה השפעה גדולה על התהליך שעברתי עם מאירה. ממקום מבוהל, קורבני, חסר ביטחון, התחיל תהליך של יכולת להתבונן בילדים הפוגעים כבני אדם. לראות בורות, לראות חשש, מבוכה, אלימות - ובכל זאת לא לאבד אמון, לא לסגור את הלב, לא לפחד.
בתוך המסגרת המורכבת הזאת של חיים מאתגרים, הגירה, עוני, חיים בני אדם אמיתיים, ואליהם צריך להישאר פתוחים. זאת הייתה גדולתו של בית הספר, היכולת לשקף לאורך כל התהליך את האנושיות כערך .

מסיימים שנה בדרך מקורית

בסיומה של השנה, אחרי משבר הקורונה והמעבר ללימודים מרחוק, למרבה האכזבה היה צורך לבטל את הטיול ואת מסיבת הסיום. מה עוד אפשר לעשות בזמן קצר כל-כך?
לקראת סיום כיתה ו׳, כשהילדים עוברים לחטיבות ביניים (משולבות בתיכון), עולות כמובן המחשבות על עתיד מקצועי, על הכוון, וגם על הסללה, על כל המשתמע.
קיבלנו הודעה שהילדים יקבלו כתב חידה שמותר להם לפתוח בדיוק בשעה 17:00. ההורים התבקשו לצאת לדרך עם הילדים על פי התמונות שקיבלו במעטפה. בכל תחנה חיכה מישהו אחר מהצוות. המורים היו מחופשים לבעלי מקצוע שונים. הם אתגרו את הילדים במשימות הקשורות למקצועות שונים ולתכנים שלמדו במשך השנה.
שוטרת, רופאה, דייג, ציירת, כך עברו מתחנה לתחנה, כשבסוף המסלול חיכה להם המנהל, לבוש בסרבל מוסכים ופנים מלוכלכות. הוא נתן לכל הילדים להריץ סיבוב על האוטו המפונצ'ר שלו ובסוף נתן לכל ילדה וילד תעודת סיום.
משפחת שלומשפחת שלו
מנהל בית הספר ומאירה
(צילום: אלבום פרטי)
לכל אחת ואחד הייתה למנהל הקדשה מיוחדת. ומה אמר למאירה? "אני מכבד אותך כי יש לך מה לומר, כי את חצופה ונועזת, לא פוחדת מוויכוח, לא מתביישת להיות בעמדת מיעוט. את משמיעה את קולך באומץ וכאלה כמוך אנחנו צריכים עכשיו בדחיפות. לא עשית לי חיים קלים, אבל אני מבקש ממך לזכור כמה חשוב הקול שלך, ולא להקטין או להחליש או להסתיר אותו לעולם".
אמרתי לעצמי, שזה בדיוק מה שחלמתי שיאמרו לי כתלמידה. זה מה שכולנו חלמנו לשמוע. אז לצד הצניעות, הפשטות, הכבוד לכל מקצוע, הבת שלי זכתה למה שמגיע לה. לא רק שזכתה להתעורר מאותה תחושת נבילה שחשה שנתיים קודם לכן, אלא זכתה להרגיש עד כמה הפריחה שלה היא דבר יקר מפז, שהמחנכים שלה מעריכים ומוקירים, ובעיקר מייחלים לו.
אני מאמינה שאלה התנאים האמיתיים לעשייה חינוכית ומבינה שכל זה מעשה ידי אדם, ואת זה כולנו יכולים לייצר, בכל מסגרת חינוכית.
הכותבת היא אמא לשתי בנות, מתגוררת בהארלם בהולנד כ-20 שנה, עוסקת בהכשרת צוותים חינוכיים ומלווה הורים וילדים באתגרים משפחתיים. מחברת הספרים "בטן" ו"מעשה אהבה".