כבר מעל לחודש (ובינינו, זה עוד סלחני) שתאריכי היעד הכי ברורים שיש לנו בחיים, ובעיקר לילדים שלנו, הפכו להיות סימן שאלה אחד גדול. תחילה ביקשו למשוך את שנת הלימודים, אחר כך ויתרו, שוב התכווננו להחזיר ימים, ואז בחטף - הודיעו שהסתיימו הלימודים.
בני השכבות הנמוכות המשיכו לשמור על איזושהי שגרה עם פתיחת בית הספר של החופש הגדול - המרחב מוכר, החברים אהובים והצוות מבין ומכיל. הצלחנו לייצר כאן מסגרת כלשהי, טיפה של יציבות בימים המבלבלים האלה, שבהם, כל יום נראה כמו הדבר היחיד שנוכל לתכנן כראוי.
והנה, אתמול, שוב מטלטלים את כולנו: כן נסגור את בית הספר של החופש הגדול ביום ראשון, לא נסגור אותו, כן ביום שלישי, לא נאפשר קייטנות, כן צריך להתחלק לקבוצות, כן נפצל את הימים, ומישהו שם למעלה שכח לגמרי שמדובר בילדים קטנים.
כמבוגרים, אנחנו בקושי משתלטים על ההנחיות המשתנות, החלוקה לקפסולות בארגון, על פיצול הימים, על הישיבות בזום ועל העבודה מרחוק - אז באיזו אווירה גדלים הילדים שלנו בחופש הגדול המשונה ביותר שידע הדור שלנו?
הילדים שלנו זקוקים למסגרת, ליציבות, להרגשה שהעולמות אליהם הם משתייכים - בית, לימודים, חברים - נמצאים שם עבורם ולא נעלמים.
קראו עוד:
הילדים זקוקים לוודאות ולסדר יום מאורגן כדי לדעת מה בא אחרי מה, להרגיש שיש להם סוג של שליטה, להשקיט את ה"אני הפנימי" שלהם ולא להתמלא בחרדה.
זה מפחיד ומאתגר כשאין לך שליטה, שאין בידיך את כל המידע, את יכולת ההבנה המלאה ונדרשת ממך פתאום, בלי הכנה, כשרגל אחת עוד באוויר להניח את הרגל השנייה על המדרגה הדמיונית הבאה. מעברים, שינויים ופרידות לוקחים זמן ומצריכים מאיתנו להתכונן אליהם.
מה בכל זאת אפשר לעשות?
• חסנו אותם רגשית: תעודדו אותם, תאירו את היכולות והחוזקות שלהם, העצימו את היכולת שלהם להסתגל לשינוי ותנו דוגמה למקרים אחרונים שחוויתם יחד.
• שמרו על סדר יום ועל יציבות בתוך הבית: הקפידו יותר מתמיד על אווירה ביתית ברורה (ארוחות, מקלחות, מפגשים עם חברים, זמן פנאי לבד, זמן משפחה, בילוי בגינה וכדומה). ה"קירות הרגשיים" של הבית הם הכי משמעותיים.
• שמרו על תקשורת פתוחה: גם כשהדברים לא ממש ברורים, עדכנו אותם בהתאם לגיל שלמרות שהקייטנה/בית הספר של החופש הגדול אמור להסתיים בעוד X זמן, ייתכן שכדי להתמודד נכון עם הנגיף יהיו שינויים. תזכירו להם שאתם "על זה" ותעדכנו שוב ברגע שתדעו.
• תנו תחושה שיש על מי לסמוך: למרות שלא כולנו סומכים על ההחלטות שמתקבלות כאן חדשות לבקרים, הדברים האלו לא חייבים לעבור הלאה ולשבת על הלב הצעיר. ספרו להם שיש מי ששוקל ומקבל החלטות ועושה מה שאפשר כדי לדאוג לבריאות שלנו. להם יש את הנתונים ואת המומחים, ואחרי איסוף כל המידע – מתקבלות החלטות.
• תנו מודלינג: הרבה מעבר למילים, הילדים הם צופים סקרניים וחכמים. הם עדים למעשים ולהתנהגויות שלנו, למה שאנחנו אומרים לשכנה שפגשנו או לבן/בת הזוג מעבר לראשם. אם תצליחו לגייס גמישות וסתגלתנות, גם בימים האלה – תעבירו אותה הלאה.
• תשמשו להם כתובת: ערכו בדיקה יזומה ושאלו איך הם מרגישים. עודדו אותם לדבר על התחושות שלהם, אמרו שאתם כתובת לכל עניין ואמרו בביטחון שיחד תוכלו להתגבר גם על הימים המשוגעים האלה. תבלו את היומיום שלכם באופטימיות, אמונה והומור.
• ערכו פרידה משלכם: גם אם הקייטנה פתאום נסגרה ולא הספקתם לומר שלום, אל תוותרו על האקט החשוב הזה, על סגירת המעגל. התקשרו למדריך או למורה, ציירו יחד ציור או כתבו ברכה ושלחו להם בווטסאפ. עשו סיבוב ערב רגלי ועברו ליד בית הספר, תעצרו להיפרד מהמקום שהוא סוג של בית ותקוו יחד שתראו אותו באחד בספטמבר.
הכותבת היא מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר
