זה התחיל כיום רגיל לחלוטין. שוקי חסיד (65), נשוי ואב לארבעה, גמלאי מהמושב נווה דורון, חולה סוכרת מגיל 28, החליט לברר אצל הרופא שלו מה פשר התופעות שבכפות רגליו. "לא דאגתי בכלל, והחלטתי לבדוק ליתר ביטחון. אבל הרופא דאג מאד ואמר שאני חייב להגיע לבית החולים. מסתבר שהיה לי זיהום קשה ובתוך ארבע שעות בלבד, קטעו לי את רגל ימין מהברך ומטה. כעבור יומיים, קטעו את רגלי השמאלית והרגשתי שעולמי חרב עליי. היה שם הלם גדול, צער עצום, אין לתאר זאת במילים, ואני, שכל חיי הייתי לוחם, בצבא ובחיים, מצאתי את עצמי בשבר שאי אפשר לקום ממנו".
2 צפייה בגלריה
מימין: הפיזיותרפיסט אורי קטנוב, שוקי חסיד ומרפאה בעיסוק נועה בחטיזיאן
(צילום: דוברות שמואל הרופא)
קראו עוד:
בשבועות הראשונים שלאחר הקטיעה, חסיד היה בעיקר מרוסק נפשית. "הגעתי לשיקום ב'שמואל הרופא', רציתי שהם יעזרו לי, אבל רגשית, לא הייתי פנוי לכל עזרה. אדם שלא מצליח להרים את הראש מהמיטה מדיכאון, לא יכול להילחם ולהתקדם ולא הייתי שם בכלל. הצוות, לעומת זאת, לא ויתר לי והחליט שהוא בונה אותי מחדש. לפני הכל,עבדו איתי על הנחישות, על המוטיבציה, על הקימה מהשבר. זה נבנה לאט לאט והרגשתי שאני מתרומם ומסוגל לזה.
"הכל נעשה בשיתוף פעולה מלא בין הצוות לבין המשפחה התומכת שלי. הרגשתי שאני עטוף ושכולם סביבי במטרה משותפת. היום, אני מתנהל עם שתי פרוטזות, ומי שלא יודע מה עברתי, לעולם לא ינחש. השיקום ארך כשלושה חודשים ומיד לאחר מכן, ליוויתי את בני לחופה".
אורי קטנוב, פיזותרפיסט, הוא מנהל מחלקת פיזיותרפיה ב"שמואל הרופא", שטיפל בשוקי, מספר: "קיבלנו אותו למחלקה כשהוא במצב של ויתור מוחלט. מדוכא, ממעיט לאכול, ממעט לדבר, מתקשה לקבל את המציאות הקשה שנכפתה עליו.
"הבנו שלפני הכל, צריך לעבוד איתו על המצב הרגשי ולטעת בו תקווה. הוא בכלל לא היה שם. חוסר המוטיבציה הביאה אותו למצב שהוא העדיף להרים ידיים ואני זוכר שאפילו אמר, שעדיף לו למות מאשר להמשיך כך ללא רגליים. שזה משפט מאוד קשה.
"התחלנו בעבודה מנטלית יסודית, ובמקביל, הוא קיבל טיפולים אינטנסיביים של ריפוי בעיסוק ורק אז עברנו לטיפולים הפונקציונליים".
"להעצים את המטופל"
קטנוב מסביר את חשיבות כוח הרצון אצל מטופל. "אי אפשר לעבוד עם מישהו שלא מגויס לכך. אפשר לומר שלקח כמעט חודש עד שגייסנו את שוקי להביא את עצמו למצב של התקדמות אבל ברגע שהוא נרתם, הוא היה לגמרי על זה. הוא האמין בעצמו ואפשר היה להשתמש בכל הכלים שברשותנו האנושיים והטכנולוגיים.
"מה שחשוב זה לשקף את ההצלחה למטופל ולהעצים אותו. הצלחה קטנה ועוד אחת קטנה מצטרפות להצלחה גדולה. כל צעד והתקדמות הכי קטנים הם מאד משמעותיים".
במשך שלושה חודשים, חסיד היה מאושפז במרכז השיקומי. "בעידודה וניהולה של ד"ר בתיה כגנסקי , מנהלת המרכז, השתמשנו בכל כלי שניתן לנו ובעזרים מיוחדים כמו מכשיר שמשקף למטפל את מה שהוא עושה, תרגול הליכה תוך כדי משחק, תיקון עמידה מול המצלמה וכדומה", מספר קטנוב.
"מה שהיה באמת קשה זו הפרידה בסיום התהליך. הצוות מאד נקשר אליו. ביום האחרון שלו פה, הוא נפרד מאיתנו ב'ס"ד' מה שנקרא סיבוב דאווין, עם הפרוטזות, בבגדיו שלו וזה היה השיא".
היום, כאמור, חסיד חי את חייו בלי להתפשר ובלי ויתורים. "אני מתעורר כל יום מוקדם בבוקר, עושה תרגילי כוח, פילאטיס, ריפוי בעיסוק, הליכות ומשקולות. אני קם עם חיוך שזה מעל הכל והיום – אני גם מעודד אנשים אחרים שעוברים דברים דומים וזה הכי משמח אותי".
