בחדרה הוורוד של מיקה אופיר-בכר ז"ל, הזמן כאילו עצר מלכת. בכניסה עדיין תלויה חגורת הקרטה הכחולה-ירוקה שלה, עשרות בובות מסודרות על המדפים, ספרי עיון על אוטיזם והפרעת אישיות גבולית מונחים לצד ספרי הקריאה, ועל השידה מונחת תעודת הרישיון הישנה של אחיה הגדול, עומר. "היה לה אוסף של כרטיסים", מספרת אמה, קרן. "לפני שבועיים עומר קיבל תעודה חדשה, אז הוא בא להשאיר לה את זו בחדר".
קרן, אמא של מיקה, מספרת על מסע חייה של בתה שנגמר מוקדם מדי
(צילום: עידו ארז)
קצת יותר מחצי שנה חלפה מאז שמה מיקה קץ לחייה - צעירה חכמה, יצירתית, מצחיקה ומלאת חלומות, שבמשך שנים נאבקה יום-יום בסערה גדולה שהתחוללה בנפשה. ביום שישי, 26 בדצמבר, היה זה אחיה הגדול עומר שמצא אותה במרתף הבית. במשך 11 דקות ארוכות ביצע בה החייאה. מיקה פונתה לבית החולים מאיר במצב אנוש, כשהיא סובלת מבצקת מוחית קשה, וב-31 בדצמבר נקבע מותה. כעת מבקשים הוריה להפנות את הזרקור לא רק אל האובדן הפרטי שלהם, אלא גם אל מה שהם מגדירים ככשל עמוק של מערכת בריאות הנפש בטיפול בילדים, בבני נוער ובצעירים המתמודדים עם אוטיזם לצד בעיות התנהגות.
"אחד יש לו ילד חס ושלום עם סרטן, השני צריך לב, השלישי כליה - ולנו נולדה ילדה כזאת", אומר האב ירון. "העניין הוא שבכל המחלות האלה אפשר לטפל. במקרה שלנו הרגשנו שהמציאו מחלה שאף אחד לא יודע מה לעשות איתה, מגרדים בראש. ואני חושב שיש מה לעשות. אולי צריך להקים מסגרת אחרת - לא בית חולים פסיכיאטרי או בית מאזן, אלא מקום בגישה אחרת, שונה".
התחלה מתעתעת
כבר מגיל צעיר הבחינו הוריה של מיקה בהתנהגות שונה. "בשנים הראשונות לחייה אנשים אמרו לי שאני בטח משווה בינה לבין הבן הבכור שלי, שיש לו יכולות סופר-גבוהות, אבל זה לא היה זה. היו פעמים שאמרתי 'איזו ילדה גאונה יש לי', ורגעים שאמרתי 'אולי יש לה פיגור?'", נזכרת האם. עם זאת, היא מציינת כי בשלב זה לא עלתה המחשבה שהיא על הרצף האוטיסטי. "הרופאים שללו את זה. הלכתי איתה לנוירולוגית, לפסיכולוגית, לפסיכיאטר, עשיתי לה אבחונים שונים. גם בהתפתחות הילד אמרו שהכול תקין, למעט בעיות תקשורת קלות". אלא שעם השנים הקשיים הפכו משמעותיים יותר. "היו סיטואציות שאמרנו 'רגע, למה היא לא מצליחה להפנים את האירוע?'", מספר ירון. לאלה הצטרפו גם ביטויים התנהגותיים של עקשנות ועצבנות.
"אחד יש לו ילד חס ושלום עם סרטן, השני צריך לב, השלישי כליה - ולנו נולדה ילדה כזאת". הוריה של מיקה ז"ל
(צילום: עידו ארז)
כשעלתה לכיתה י' הבחינו הוריה של מיקה בשינוי חד במצבה הנפשי. "פתאום ראינו שהיא עצובה", נזכר האב ירון. "הופיעו שריטות עדינות על הידיים". במקביל הופיעו לראשונה גם התקפי חרדה קשים שלוו בעילפון ובאובדן אוריינטציה. באחד המקרים היא אף פונתה לבית החולים. בעקבות זאת החלה מיקה לקבל טיפול פסיכיאטרי תרופתי.
באותה תקופה התפתחה גם הפרעת אכילה. "מישהו זרק לה הערה בטיול שנתי, 'איזו שמנה', וזו הייתה תוספת לדברים שסחבה איתה", מספר ירון. כשהגיעה מיובשת לבית החולים, אושפזה מיקה והוזנה באמצעות זונדה.
"שייגמר הסיוט הזה"
זמן קצר לאחר מכן הייתה המשפחה אמורה לצאת לטיול בארצות הברית לרגל יום הולדתו של הסב. אלא שככל שהתקרב מועד הנסיעה, התקפי החרדה וההתעלפויות רק הלכו והתגברו. "חשבנו שיש קשר להתרגשות מהטיול", אומר ירון. למרות החשש, התייעצו ההורים עם הרופאים והפסיכיאטרים, שטענו כי אין מניעה לטוס.
ואולם הטיול הפך לסרט של ממש, כשבני המשפחה מצאו עצמם עוברים בין בתי חולים בארצות הברית, מתמודדים עם התקפי חרדה והתעלפויות חוזרות ונשנות. "התעלפויות בניו יורק, בטיימס סקוור, ערות במצב של חצי-ערות, חוסר זיהוי - היא לא ידעה פתאום מי אני ומי זו קרן, ראתה אותה פתאום בצורה של אישה זקנה, מפחידה", משחזר ירון.
ההתמוטטות במיאמי: "מיקה הייתה רעבה אז ירדנו ללובי, ובום - היא נפלה בלובי. הקב"ט עזר לי לקחת אותה לחדר, ופה התחיל אירוע מפחיד - התעלפות וערות ברמה של שלוש שניות, נופלת, קמה, נופלת על הרצפה, קמה. היא ניסתה לפתוח את החלונות, רצתה לקפוץ מהחלון ולברוח, ואחרי זה הסתגרה בארון, עד שנתנו לה זריקות הרגעה ושוב הבהילו לבית החולים"
ככל שהטיול התקדם, המצב רק החריף. במהלך שיט בקרוז חוותה מיקה התעלפות נוספת והתגלגלה במדרגות. כשהתעוררה, מספרים ההורים, משהו בה השתנה. "היא הייתה בסדר פיזית, אבל היה לה משהו בראש שהיא רוצה לברוח, היא לא דיברה, לא תקשרה, הייתה בעולם שלה", מספרת קרן. "ההתקף 'השתדרג' מהתעלפות, ונהיה אקטיבי", מסביר עומר אחיה. כשבני המשפחה ניסו לאחוז אותה, ובניסיון להשתחרר מהם, החלו גם התנהגויות אלימות. "היא הייתה חזקה, כאילו נכנס בה שד. תפסו אותה מאבטחים והם אמרו, 'כולנו מזיעים והיא ממשיכה להילחם בנו'", מספרת קרן.
"אני זוכר שעצרתי אותה לפני שעפה מקומה 12 לרציף למטה - פשוט רצה למרפסת, רצתה להתעופף מהחלון", אומר ירון. בעקבות האירועים אושפזה מיקה בבית החולים שעל סיפון הרויאל קריביאן. "אם התופעות החמורות האלה היו קורות בארץ, אף אחד לא היה חושב לטוס לחו"ל, היינו מבטלים את הכול. זה היה תהליך שהחמיר בטירוף מהרגע שהגענו, שבסופו של דבר אמרנו 'רק שייגמר הסיוט הזה'".
"התיישבה מולה ילדה שפוצעת את עצמה, וזמן קצר אחר כך גם מיקה התחילה לעשות את זה". מיקה אופיר בכר עברה מסע ארוך של אשפוזים
(צילום: באדיבות המשפחה)
התמוטטות נוספת שאירעה במיאמי, רגע לפני חזרתם ארצה, אילצה את המשפחה להתפצל. עומר וקרן שבו לישראל, וירון נשאר עם מיקה מספר ימים נוספים. "אי אפשר היה להכניס אותה למונית לשדה, היא הייתה בחוסר אוריינטציה לחלוטין. אתה רואה מישהו בפאניקה, בפחד - לא פחד שתהיה רעידת אדמה, משהו פנימי והרבה יותר עמוק, היא הייתה מבועתת", הוא מספר.
מיקה פונתה פעם נוספת לבית החולים. "היא קיבלה כדורים, וחזרנו למלון סמוך לשדה התעופה. רק הייתי בלחץ שלא תתעלף לי שוב. אמרנו 'אין שום פעילות, לא זזים', אבל היא הייתה רעבה אז ירדנו ללובי, ובום - היא נפלה בלובי. הקב"ט עזר לי לקחת אותה לחדר, ופה התחיל אירוע מאוד מפחיד - התעלפות וערות ברמה של שלוש שניות, נופלת על הרצפה, קמה, נופלת על הרצפה, קמה. התחלתי לפזר את כל הכריות על הרצפה בחדר. היא ניסתה לפתוח את החלונות, פשוט רצתה לקפוץ מהחלון ולברוח, ואחרי זה הסתגרה בארון, אפס תקשורת, עד שנתנו לה זריקות הרגעה ושוב הבהילו אותה לבית החולים".
"הייתה קשורה המון שעות"
לאחר כמעט ארבעה שבועות בארצות הברית, ויותר מ-500 אלף שקלים בגין אשפוזים וטיפולים, שבו גם מיקה ואביה לישראל. בנמל התעופה בן גוריון כבר המתין אמבולנס שפינה את מיקה ישירות לבית החולים שניידר, ומשם למחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי שלוותה - בדיוק ביום הולדתה ה-15.
אותו אירוע סימן את תחילתו של מסע ארוך, רצוף אשפוזים חוזרים וחיפושים אחר טיפול שיסייע לה. בשלוותה שהתה מיקה במשך חודש, ובבית החולים הפסיכיאטרי גהה במשך שמונה חודשים נוספים, אך לדברי ההורים מצבה כלל לא השתפר, ואף הורע. "בית חולים פסיכיאטרי זה מקום להידבקות בהתנהגויות רעות", אומר ירון. "איך שהגענו התיישבה מולה ילדה שפוצעת את עצמה, וזמן קצר אחר כך גם מיקה התחילה לעשות את זה", מוסיפה קרן.
בשלב זה כמעט ולא היו התעלפויות, אלא שבמקומן הופיעו בעיות התנהגות קשות, שהתבטאו בעיקר בניסיון לפגיעה עצמית, ולעיתים גם באלימות כלפי מי שניסו למנוע ממנה להזיק לעצמה.
האם קרן: "מיקה הייתה קשורה המון שעות. זה נובע חלקית מכך שאין כוח אדם, שאין טיפול. אם מישהו משתולל פשוט קושרים אותו והולכים, זה הפתרון הכי קל שיש"
לטענת הוריה של מיקה, מערכת האשפוז הפסיכיאטרי לילדים סובלת ממחסור חמור בכוח אדם ובמשאבים, ואינה ערוכה לטפל במקרים מורכבים כמו של מיקה. "מיקה הייתה קשורה המון שעות", מספרת קרן. "זה נובע חלקית מזה שאין כוח אדם, שאין טיפול. אם מישהו משתולל פשוט קושרים אותו והולכים, זה הפתרון הכי קל שיש".
חדר הגבלה בבית חולים פסיכיאטרי. ארכיון
(צילום: נחום סגל)
"הילדים צריכים פעילויות ללא הפסקה, צריך להעסיק אותם, להבין אותם, לא רק לתת תרופות - אבל בפועל יש להם שם איזה שלושה משחקי קופסה, ובכלל כל העניין ההתנהגותי לא מקבל יחס. יש נגיד חדר ריפוי בעיסוק שפתוח איזה שעתיים, אבל זה צריך להיות פתוח 24 שעות ביממה, או חדר ג'ימבורי שהדלת אליו נעולה. יש מערכת חינוך מינימליסטית, אבל בסופו של דבר לא עושים הרבה", היא מוסיפה. לדבריה, האחים והאחיות מדהימים וחומלים, אך בשל העומס אין להם באמת הרבה זמן להקדיש למטופלים.
לדברי ירון, הטיפול מתמקד אך ורק בשינוי תרופות, ללא טיפול פסיכולוגי-התנהגותי במקביל. "היה פסיכולוג, אבל זה לא טיפול עמוק. דרך הטיפול במיקה מבחינתם הייתה שאין דרך טיפול. יש התפרצות, ומיד אזעקה של בית החולים וקשירה. האירוע של קשירת ילד הוא אירוע מאוד קשה - עשרה אנשים שמחזיקים אותה חזק, עם מכשיר ראצ'ט שסוגר את הברגים", הוא מתאר.
"היא הייתה דופקת את הראש בקיר או שוברת את החלון, וכשאתה מנסה לעצור אז גם אתה חוטף", מוסיף ירון. בידו השמאלית נותרו עד היום צלקות - שריטות עמוקות ונשיכה שספג באחד האירועים. "אם היא הייתה ממשיכה להטיח את הראש בקיר, היא הייתה עלולה לגרום לעצמה לנזק מוחי, אי אפשר היה לעבור על זה. היו פעמים שהייתי צריך ממש להשכיב אותה על הרצפה ולהחזיק אותה עד שתירגע, לפעמים גם חצי שעה. גם מטפלת עצמאית שלקחנו בשלבים מאוחרים יותר, חזרה עם פנס בעין".
באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהיעדר אבחנה אחרת, נאמר להורים כי מיקה סובלת מהפרעת אישיות גבולית. "אותו מומחה גם אמר לנו שבית חולים לא יעזור לה, שהיא צריכה פנימייה התנהגותית", מספר ירון.
"מהשאלות הבנתי שהיא אוטיסטית"
ואכן, כעבור תשעה חודשים של אשפוזים חוזרים, הועברה מיקה לפנימיית "בני ארזים", שנועדה לספק מענה לבני נוער עם בעיות פסיכיאטריות מורכבות המשולבות בהפרעות התנהגות קשות, ולמנוע אשפוזים פסיכיאטריים לילדים. "זו הייתה פנימייה קשה, אבל היא הצליחה לפרוח שם. זו הפנימייה היחידה בארץ שיכולה לקחת על עצמה את המקרים הכי קשים, אבל במשרדי הבריאות והרווחה לא חשבו לתת תקציבים ולהעתיק אותה. היה להם לוח זמנים מאוד קפדני, הם הלכו לבית ספר, והיו פעילויות. אם יש התקף כלשהו, יש חדר עם מזרנים, וחבר'ה שמחזיקים אותך עד שהגל יעבור, והוא עובר".
האם קרן על אבחון האוטיזם: "איך לא עלו על זה קודם? איך מחלקות שלמות של רופאים ומטפלים לא ראו את זה? יכול להיות שהיינו יכולים להתאים את הטיפולים כבר מגיל צעיר"
לתקופה נראה כי בעיות ההתנהגות השתפרו, אך זה לא החזיק זמן רב. בניגוד ליתר הילדים, כפי שמעידים ההורים, מיקה הייתה היחידה שלאחר שנתיים בפנימייה, כשהייתה בת 18, חזרה לאשפוז שוב - הפעם בבית החולים הפסיכיאטרי לב השרון.
במקביל, אחרי שנים של פניות לפסיכיאטרים ושלל אבחונים שלא סיפקו תשובות, עברה מיקה אבחון נוסף, שבסיומו - לראשונה בחייה, ורק בגיל 18.5 - אובחנה על הרצף האוטיסטי. "מה שמרגיז אותי זה שמהשאלות כבר הבנתי שהיא אוטיסטית", מספרת קרן. "במסגרת האבחון הייתי אצל פסיכיאטר שכבר טיפל בה בעבר, והוא אמר לי, 'ואו קרן, היא כל כך אוטיסטית, תשמרי עליה', ואמרתי לעזאזל, הוא קיבל בזמנו את כל המסמכים - איך הוא לא עלה על זה קודם? איך מחלקות שלמות של רופאים ומטפלים לא ראו את זה? יכול להיות שהיינו יכולים להתאים לה את הטיפולים כבר מגיל צעיר".
החיילת שקסמה לכולם
לאחר אשפוז קצר בלב השרון, החליטו בני המשפחה לנסות לשלב את מיקה מחדש בשגרת החיים, בין השאר כדי שאולי תצליח בהמשך להגשים את חלומה הגדול להתנדב לצה"ל. "התחלנו בצעדים קטנים - לקחתי אותה איתי לעבודה, נסענו בדרך ודיברנו. היא הייתה מתחברת לעובדים כל כך בקלות, עוזרת להם בעבודה, ועושה איתם סרטוני טיקטוק", נזכר ירון. "המטרה שלנו הייתה כל הזמן 'לשבור' את האווירה, זו הייתה עבודה, וראיתי שאני מצליח לרגעים - הייתי לוקח אותה למרינה, היא הייתה הולכת לחוג קרטה, התנדבה במרפאה וטרינרית, ניגנה בפסנתר".
ואכן, בגיל 19.5 עלתה מיקה על מדי הצבא, התנדבה במכללה לביטחון לאומי בגלילות, ואף קיבלה תעודת הצטיינות. "היא הייתה יושבת עם תתי-אלופים. אחת מהן, מהשב"ס, באה אלינו הביתה וסיפרה לנו כמה היא מדהימה. מיקה הייתה יכולה להגיע לכל בן אדם, היה בה קסם שאי אפשר היה לעמוד בו", אומר ירון.
"מיקה הייתה יכולה להגיע לכל בן אדם, היה בה קסם שאי אפשר היה לעמוד בו"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אלא שגם בתקופה הזו חיה המשפחה בדריכות מתמדת. "היו מקרים בעבודה שהייתי צריך להכניס אותה לאוטו ולטוס מיד הביתה. בסוף אתה חי בהיסטריה, יש לך מישהו עם לבנת חבלה עליו שעוד שנייה מתפוצצת", מתאר ירון. "אתה לא יכול לתכנן כלום - אין נסיעות לחו"ל, אין חופשים, כי מישהו צריך להיות איתה כל הזמן".
אחת התופעות הקשות שאיתה התמודדה המשפחה הייתה בריחה מהבית. "היא הייתה נכנסת למצוקה, וידעה שאנחנו לא רוצים שתחזור לבית החולים, אז היא הייתה פשוט יוצאת מהבית, מתקשרת למשטרה ואומרת שהיא רוצה למות", מתאר ירון. "המשטרה הייתה קופצת, רצים, מחפשים אותה, טירוף מוחלט. הייתי פותח את הדלת ושני שוטרי יס"מ היו מולי. זו הייתה מלחמה אמיתית להחזיק אותה, למנוע ממנה למות".
"כבר לא מצאתי אותה"
למרות שההורים ניסו לייצר לה שגרה כלשהי, לעיתים הם - ואפילו מיקה עצמה - סברו כי הדרך היחידה למנוע ממנה למות היא לאשפז אותה בבית חולים פסיכיאטרי. אלא שאט-אט גם המערכת עצמה החלה להתייאש ממנה, וההורים מצאו עצמם חסרי אונים. אחד הרגעים הקשים, הם מספרים, אירע ביום שישי, 13 ביוני בשנה שעברה, עם תחילתו של מבצע "עם כלביא" באיראן.
"אתה חושב שהגעת לקצה, אבל מתברר שיש עוד יותר גרוע", אומר האב ירון. באותו היום התנדבה מיקה אצל הווטרינר המתגורר בסמוך לבית המשפחה בקדימה-צורן. "היא התקשרה כשסיימה, ושאלתי אם היא רוצה שאני אבוא לקראתה, אבל היא אמרה שזה בסדר, וניתקה את הטלפון. הבנתי שהיא לא בטוב ומיד רצתי לקראתה, אבל כבר לא מצאתי אותה", נזכרת קרן.
האב ירון מספר על הפינוי לבית החולים לב השרון: "הם פשוט אמרו, 'אנחנו לא מקבלים אותה', שהיא לא פסיכוטית, שאין לה מחלת נפש. בית החולים התקשר למשטרה שתגיע ניידת להוציא אותנו, אבל אפילו הם לא הבינו למה לא מאשפזים את הבת שלי"
דקות ספורות לאחר מכן עודכנו ההורים מהמשטרה כי קיבלו שיחה ממיקה, שנמצאה לבסוף במחסן בהמשך הרחוב כשהיא משתוללת וצועקת שהיא רוצה למות. לאחר שקיבלה זריקת הרגעה, פונתה מיקה באמבולנס לבית החולים הפסיכיאטרי לב השרון, אלא שבית החולים סירב לקבלה. "הם פשוט אמרו, 'אנחנו לא מקבלים אותה', שהיא לא פסיכוטית, שאין לה מחלת נפש", מספר האב.
"הביטחון פשוט הוציא אותה החוצה", אומרת קרן. "הם הוציאו מטופלת עם רצון עז מאוד למות מחוץ לגבולות בית החולים. האבסורד הוא ששאלו אותה גם מה תעשה כשתלך, והיא ענתה שהיא תתאבד. מבחינתם, כל בן אדם שרוצה למות - יכול, והם לא יכולים לעזור לו. היא התפרעה שם לחלוטין, רצה לכביש, כמעט נפגעה מרכב".
"הם מנסים להימנע מלטפל במקרים הכי קשים". האם אפשר היה להציל את מיקה?
(צילום: באדיבות המשפחה)
"לא הייתה להם אפילו חמלה - לתת לה להישאר בינתיים בזמן טילים, להגן עליה, על ההורים, שום דבר. אטימות מוחלטת, בעצם שלחו אותה למותה", אומר האח עומר.
במשך שלושה ימים, כשמעליהם שריקות טילים ואזעקות, טולטלו ההורים בין בתי החולים הכלליים לבתי החולים הפסיכיאטריים, כשבכל פעם מחדש נענו בסירוב. על סף ייאוש, וכשמיקה עדיין במצב פגיע, הציע באחד הלילות מפקד המשטרה של האזור לשים אותה במעצר עם שוטר שישמור עליה כדי שלא תפגע בעצמה, וכדי שההורים יוכלו לישון מעט.
בשעות הבוקר הגיעו ההורים לאסוף אותה מתחנת המשטרה, וניסו פעם נוספת לאשפזה בבית החולים לב השרון, אך גם הפעם סורבו. "בית החולים התקשר למשטרה שתגיע ניידת להוציא אותנו, אבל אפילו במשטרה לא הבינו למה לא מאשפזים את הבת שלי", מספר ירון. רק לאחר שערבו עורכת דין בכירה בתחום בריאות הנפש, הסכימו בבית החולים לאשפז אותה למספר ימים מוגבל. "הם מנסים להימנע מלטפל במקרים הכי קשים. בסופו של דבר יש מצוקת כוח אדם, והבת שלי לא הייתה טיפוס קל - היא הייתה אחד המקרים הקשים".
הטרדה מינית החריפה את המצב
בהמשך ניסו ההורים גם בית מאזן - חלופת אשפוז פסיכיאטרי - אך גם שם טענו כי אינם יכולים לעזור. בנובמבר האחרון הועברה מיקה להוסטל, מוסד של משרד הרווחה המותאם למטופלים על הרצף האוטיסטי, חלקם לא באותה רמת תפקוד גבוהה כמוה - דבר שהקשה על מיקה, שכבר ביומה הראשון במקום ניסתה לשים קץ לחייה. "היא ראתה את הדיירים האחרים והרגישה לא שייכת", אומרת קרן. בעקבות האירוע ניסתה בעלת ההוסטל להעביר אותה למקום אחר. "היא לא רצתה שמישהו חלילה ימות אצלה וזה יהיה ברזומה שלה".
האח עומר: "לא הייתה להם אפילו חמלה - לתת לה להישאר בינתיים בזמן טילים, להגן עליה, על ההורים, שום דבר. אטימות מוחלטת, בעצם שלחו אותה למותה"
הטרדה מינית מילולית שעברה מיקה מצד אחד המטופלים האחרים - ובעקבותיה הגישה תלונה במשטרה - רק החמירה את המצב, בייחוד משום שבהוסטל ביקשו להעביר דווקא אותה למסגרת מגורים אחרת. "מיקה נלחמה להישאר. היא דיברה עם מנהלת ההוסטל ואמרה לה, 'למה שאני אשלם את המחיר על זה שהוא היה לא בסדר?'", אומרת קרן.
"לא יכול להיות שבמשך שנים אני מנסה לחפש מקום מתאים. וגם אומרים לי לחפש בעצמי - את לבד"
(צילום: באדיבות המשפחה)
עבור המשפחה זו הייתה רק דוגמה נוספת למחסור במענים. "בשנתיים האחרונות אמרו במשרד הבריאות שהם שמים את בריאות הנפש בראש סדר העדיפויות, אבל מה הם עשו? כלום לא קורה. בבתי החולים הפסיכיאטריים, כל האומללות - הילדים מסתובבים בלי לעשות שום דבר. חלק מהם יכולים להיות בחברה, וצריכים סיוע, אבל לא יכול להיות שבמשך שנים אני מנסה לחפש מקום מתאים. וגם אומרים לי לחפש בעצמי - את לבד". ירון מוסיף: "כל כך הרבה ילדים נופלים בין המשרדים, בין הכיסאות, בין ההוסטלים, בין הבתים המאזנים".
בעקבות האירועים חזרה מיקה לבית הוריה. לטענת ירון וקרן, בשלב זה הרצון של מיקה למות היה "רק עניין של זמן". "חודש לפני שהיא שמה קץ לחייה התחלתי להדליק נרות בבית, לא יודע למה, והעציצים נבלו", מספר ירון.
11 דקות ארוכות כנצח
את יום שישי, 26 בדצמבר 2025, זוכרים בני המשפחה היטב. מיקה הייתה אז בבית עם אחיה הגדול עומר, שלמד בחדרו. "היא באה אליי ואמרה לי שהיא עצובה, שהיא מאוד מתוסכלת שהיא מקשה על ההורים, שהיא מרגישה שקשה לה להיות עצמאית, שהיא רוצה אבל היא לא מסוגלת", נזכר עומר.
לאחר ששוחחו, הציע עומר למיקה לשבת לצידו בחדר, אך היא אמרה שהיא הולכת לסלון. כשירד זמן קצר לאחר מכן לקומת הכניסה, לא מצא אותה. כעבור רגעים אחדים שמע רחש מכיוון המרתף, שם מצא אותה לאחר ששמה קץ לחייה.
"כל כך הרבה ילדים נופלים בין המשרדים, בין הכיסאות, בין ההוסטלים, בין הבתים המאזנים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
במשך 11 דקות ארוכות כנצח, בעודו ממתין לאמבולנס, ביצע עומר החייאה במיקה. הדופק של מיקה שב, אך מצבה היה חמור. "הוא התקשר אלינו בוכה, טסנו מהוד השרון חזרה הביתה. בשלב הזה הבנתי מיד מה קרה", נזכר ירון. "כשהגענו צעקתי אם היא חיה או מתה. אמרו לי שהיא חיה, אבל ידעתי ש-11 דקות זה יותר מדי".
עומר התקשר אלינו רק כשהאמבולנס היה שם, כי רק אז הוא היה יכול לעזוב אותה - כל הזמן הוא עשה לה החייאה, ובזכותו חזר לה הדופק. המרתף היה כמו שדה קרב כשהגענו. הבן שלי הוא לא יוצא סיירת מטכ"ל, אבל בהספד למיקה אני הצדעתי לו שהוא תפקד כמו אחד כזה. הוא היה נחוש להציל את אחותו
"עומר התקשר אלינו רק כשהאמבולנס טיפול נמרץ כבר היה שם, כי רק אז הוא היה יכול לעזוב אותה - כל הזמן הוא עשה לה החייאה, ובזכותו חזר לה הדופק. המרתף היה כמו שדה קרב כשהגענו. הבן שלי הוא לא יוצא סיירת מטכ"ל, אבל בהספד למיקה אני הצדעתי לו שהוא תפקד כמו אחד כזה. הוא היה חדור מטרה להציל את אחותו", הוא מוסיף.
מיקה פונתה לבית החולים מאיר, כשהיא סובלת מבצקת חריפה במוח. כעבור שישה ימים, ב-31 בדצמבר, נקבע מותה. בת 21 הייתה במותה. "הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שהבת שלך תישאר צמח, אז הייתה איזושהי הקלה שלפחות היא לא סובלת, אבל זה לא מקל על התחושה שהבת שלך עשתה מעשה שלא צריך לעשות אותו, ונמצאת בסיטואציה שבה הדרך היחידה שלה לא לסבול היא למות", אומר ירון בדמעות. "יש לי כעס עליה".
"לא יכולה לחיות יותר"
"בהספד למיקה אמרתי שאני מרגישה שפיטרו אותי מהיום למחר", מוסיפה קרן. "יש געגועים בלתי פוסקים, תחושה של 'די, נחתי, תחזרי כבר', אני בשלה שוב לרוץ בין בתי חולים, לרוץ ברחובות בלילה, רק תהיי פה. מן העבר השני, אני יודעת שהיה לה כל כך רע. באחד הימים בבית החולים היא בכתה בכי של 'די'. לא מגיע לאף אדם לחיות בחולי כל כך הרבה שנים".
התחושה הזו, הם אומרים, ליוותה את מיקה לאורך התקופות הארוכות באשפוזים. חצי שנה לפני שנפטרה החלה לכתוב שירים, שניסו לתאר ולו במקצת את שעל ליבה. "קשה לי מאוד, ימים עוברים ובחושך לא רואים. המנגינה שבתוכי זה השקט שלי. רק אני יכולה להרגיע את עצמי. אני רואה שחור או לבן, ולאפור אין זמן. בשנייה אני מתהפכת מדיכאון לשמחה", כתבה.
"לא מגיע לאף אדם לחיות בחולי כל כך הרבה שנים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"אני זוכר שבלב השרון, כשבודדו אותה, היינו איתה כל הזמן, ובאחת הפעמים היא אמרה לי, 'אבא, קח את האקדח שלך ותירה בי. אני לא יכולה לחיות יותר. לא יקרה לך כלום, זה אני ביקשתי ממך, קח את האקדח ותרצח אותי'", אומר ירון בדמעות.
האב ירון משחזר בדמעות: אני זוכר שבלב השרון, כשבודדו אותה, היינו איתה כל הזמן, ובאחת הפעמים היא אמרה לי, 'אבא, קח את האקדח שלך ותירה בי. אני לא יכולה לחיות יותר. לא יקרה לך כלום, זה אני ביקשתי ממך, קח את האקדח ותרצח אותי'
ההורים מדגישים כי בשום שלב המענים שקיבלה לא היו מספקים. "אי אפשר להשאיר את הילדים האלה לחסדיו של מערך בריאות הנפש של משרד הבריאות, כי הם לא יכולים לטפל. מחלקה פסיכיאטרית לצערי לא יכולה לטפל. צריך לעשות שינוי באופן ההסתכלות על המקרים - יש חולים שצריכים תרופות לאיזון, ויש אחרים שצריכים עזרה מסוג אחר. במערכת הבריאות לא יודעים להתמודד עם אוטיזם שמשולב עם אלימות. המערכת מפחדת מאלימות - מבחינתם מי שאלים צריך להיות קשור בבית חולים פסיכיאטרי".
אחיה מוסיף: "במשך שש שנים החיים של ההורים שלי היו מיקה. הם נלחמו בשיניים, והם היו לבד, הם לא קיבלו מענה כמו שצריך. הם עשו הכול בשביל לעזור לה, וראיתי שהיה להם מאוד קשה, זה להפסיק את החיים בצורה כזו או אחרת. יש מקום לשינוי, כדי שהורים אחרים שאולי מתמודדים עם אותה סיטואציה לא יצטרכו לעבור את מה שההורים שלי עברו".
"הלב הזה שחי - הוא של הבת שלי"
מיד לאחר מותה החליטו ההורים לתרום את איבריה. "זה היה ברור שזה מה שמיקה הייתה רוצה", אומרת קרן. 98% מהרקמות, בהן גידים ועור למושתלים, נתרמו לחיילים ששבו מהקרב. לב, כבד וכליות הושתלו אצל יהודי, נוצרי ומוסלמי. ליבה הושתל בחזהו של גבר כבן 62, ולפני כשבועיים הגיעו ההורים למסיבה שנערכה לכבודו. "נגעתי לו בלב, ואת אומרת לעצמך, 'הלב הזה שחי בתוכו הוא של הבת שלי'. זה משאיר חלקים ממנה עוד חיים", אומרת קרן.
"זה מלווה אותך בכל מקום יותר ויותר, ומצער אותך". ירון וקרן מספרים בגילוי לב על בתם ונחושים למנוע את המקרה הנורא הבא
(צילום: עידו ארז)
כבד וכליה הושתלו בגופו של בחור כבן 50 שהתמודד עם מחלה תורשתית. "הוא ישב אצלנו בבית ולא הפסיק לבכות. הוא אמר שהצלנו לא רק את החיים שלו, אלא גם את החיים של הילדים שלו", מספר ירון. כליה נוספת קיבל ילד בן 10 מקפריסין, שבמשך כל שנות חייו היה נתון לדיאליזה.
עבור המשפחה, תרומת האיברים היא טיפה של נחמה בים הכאב והאבל. "יש משהו מאוד מנחם בכך שטיפה מוציא אותך מהאבל, שארבעה אנשים זרים לחלוטין זכו לחיים במותה של הבת שלי", אומר ירון.
מיקה כתבה שירים לפני מותה: "קשה לי מאוד, ימים עוברים ובחושך לא רואים. המנגינה שבתוכי זה השקט שלי. רק אני יכולה להרגיע את עצמי. אני רואה שחור או לבן, ולאפור אין זמן. בשנייה אני מתהפכת מדיכאון לשמחה"
"מישהו חכם, או לא חכם, אמר ש'הזמן מרפא'. הזמן לא מרפא - נהפוך הוא, אתה זוכר יותר. ראיתי אתמול משחק כדורגל, ונזכרתי שלקחתי אותה למשחק כדורגל בנתניה באצטדיון. אתה הולך למסעדה, אתה זורק מבט לאחור באוטו והיא לא יושבת כבר בכיסא האחורי. זה מלווה אותך בכל מקום יותר ויותר, ומצער אותך".
"מיקה, למרות מה שהיא עשתה, ולמרות החיים שעברה, הייתה ילדה שמחה", מסכמת קרן. "היא הייתה מאוד מוכשרת, ניגנה על פסנתר, כתבה שירים. היא הייתה טובת לב ואחד מהאנשים הכי יצירתיים שהכרתי בחיים". "הכי יצירתיים והכי מצחיקים", מוסיף ירון.
תגובת בית החולים לב השרון: "אנו כואבים את האובדן ומשתתפים בצערה העמוק של המשפחה. הטענה בדבר הימנעות בית החולים מטיפול אינה נכונה, ולא ברור על מה היא מתבססת. המטופלת טופלה בבית החולים במשך שנים ואף אושפזה בו פעמים רבות, כאשר התקבלה לבית החולים בכל פעם שהתאים קלינית לקבלה. המטופלת זכתה לטיפול מקיף ורציף, שכלל מענים טיפוליים בהיקף רחב ואף מעבר למקובל במקרים דומים, לרבות ליווי והמשך טיפול גם לאחר שחרורה מהאשפוז. בית החולים ימשיך להעניק טיפול ומענה רפואי לכל אדם הזקוק לכך, בהתאם לשיקול דעת מקצועי וללא משוא פנים".
תגובת משרד הבריאות: "משרד הבריאות משתתף בצערה העמוק של המשפחה. מפאת חיסיון רפואי וצנעת הפרט לא נוכל להתייחס לפרטי המקרה. מערך בריאות הנפש מתמודד עם אתגרים מורכבים, ונדרש לאזן בין הרצון לסייע למטופלים לבין הצורך לפעול בהתאם למצבם הקליני ולהוראות החוק. הצוותים המקצועיים פועלים מדי יום במסירות ובמקצועיות כדי להעניק את הטיפול המיטבי. משרד הבריאות ממשיך לפעול לחיזוק שירותי בריאות הנפש ולהרחבת המענים, תוך שיח מתמשך עם מתמודדים, בני משפחותיהם ואנשי המקצוע".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות הפנייה. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר של סה"ר או www.headspace.org.il
