בבוקר 22 באוקטובר 1926 נח הארי הודיני על ספה בחדר ההלבשה שלו בתיאטרון פרינסס במונטריאול. הקוסם המפורסם בעולם היה מותש וסבל משבר בקרסול שנגרם באחד ממופעיו. בעודו קורא את הדואר שהצטבר אצלו, סטודנט בשם סמואל סמילוביץ צייר את דיוקנו, לאחר שהודיני התרשם מעבודה קודמת שלו. שניים מחבריו של הסטודנט נכנסו לחדר. אחד מהם, ג'וסלין גורדון ווייטהד, ביקש לבדוק שמועה: האם הודיני באמת מסוגל לספוג אגרוף חזק בבטן בלי לחוש כאב?
הודיני, שהתגאה בשרירי הבטן שלו, השיב בחיוב. ווייטהד הנחית עליו כמה אגרופים מהירים, לפני שהספיק להתכונן ולכווץ את השרירים. הקוסם התפתל מכאב וביקש שיפסיק. לפי אחד התיאורים, כשסיים סמילוביץ לצייר אותו, העיר הודיני שהציור גורם לו להיראות עייף, והודה שהוא אכן אינו חש בטוב.
הארי הודיני הפגין יכולות להשתחרר משלשלאות. כאן, בתמונה מ-1899
(צילום: AP Photo)
תשעה ימים אחר כך מת הודיני. במשך מאה שנה התקבע הסיפור שלפיו המכות גרמו לקרע בתוספתן (אפנדיקס) ולזיהום קטלני בחלל הבטן. ווייטהד הפך בעיני רבים לאיש שהרג את הקוסם הגדול בהיסטוריה. הוא מעולם לא הואשם בפלילים, בין היתר משום שקשה היה להוכיח שהמכות הן שגרמו למוות, אבל הכתם דבק בו עד מותו.
כעת מתייצבת מול הגרסה הזאת ד"ר לריאן גילספי, מנתחת אורולוגית בדימוס בת 77 מלוס אנג'לס, וטוענת שהעולם האשים את האדם הלא-נכון, ואולי אף ציין במשך מאה שנה את יום המוות הלא נכון. לדבריה, הודיני מת בעקבות חסימת מעיים שנגרמה ממנת צ'ופ סואי, תבשיל סיני-אמריקני של ירקות ובשר, שאכל בבית החולים. היא סבורה שרופאים ומקורבים שינו מסמכים כדי להסתיר את שהתרחש בימיו האחרונים.
הודיני ידע גם דבר או שניים ביחסי ציבור. הוא הפך את הסכנה לחלק מהמופע, טיפח את דמות האיש שאי אפשר לכלוא והקפיד לייצר תחושה שהוא מסכן את חייו ממש
בספרה "הודיני: האיש שמת פעמיים", שיצא ביולי האחרון, מציגה גילספי תחקיר רפואי והיסטורי המבוסס על תעודות פטירה, עדויות, מכתבים, ספרי רפואה משנות ה-20 ודיווחים בעיתונות. טענותיה מרחיקות לכת, ולא כולן מקובלות על חוקרי הודיני. כדי להבין מדוע מותו מעורר עניין גם כעבור מאה שנה, כדאי לחזור אל האיש שמאחורי האזיקים.
מילד יהודי עני לכוכב עולמי
הארי הודיני נולד בשם אריק וייס ב-24 במרץ 1874 בבודפשט שבהונגריה, למשפחה יהודית. אביו, מאיר שמואל וייס, היה רב, ואמו ססיליה שטיינר עקרת בית. כשהיה בן ארבע היגרה המשפחה לארצות הברית והתיישבה באפלטון, ויסקונסין, שם קיבל האב משרת רב.
החלום האמריקני לא חיכה למשפחה: הרב וייס התקשה להשתלב, בין היתר בגלל שליטתו המוגבלת באנגלית, ולבסוף איבד את משרתו. המשפחה עברה למילווקי ובהמשך לניו יורק וחיה במשך שנים בעוני. אריק עבד מילדות כדי לסייע בפרנסה, ולפי הביוגרפיות שלו, בגיל 12 אף ברח מהבית כדי למצוא עבודה. כבר בגיל תשע הופיע כאמן טרפז בשם "אריק, נסיך האוויר". הוא גילה כישרון לאקרובטיקה ואהב להציג את עצמו כמי שמסוגל לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים.
בהמשך הושפע מהקוסם הצרפתי ז'אן אז'ן רובר-אודן. הוא אימץ את שם משפחתו והוסיף לו את האות i, מתוך אמונה מוטעית שכך אומרים בצרפתית "כמו אודן". השם הארי התפתח מכינוי ילדותו, ארי. לימים התפכח מהערצתו לרובר-אודן ואף האשים אותו בספר בגניבת רעיונות.
ד"ר לריאן גילספי שחקרה את נסיבות מותו של הארי הודיני מנפצת אמונות של דורות שלמים
(צילום: Cipher House Books)
בתחילה הופיע עם חברו ג'ייקוב היימן ואחר כך עם אחיו תיאודור. ב-1894 הכיר בעולם מופעי הבידור את וילהלמינה ביאטריס ראנר, בס, ונישא לה כשלושה שבועות לאחר מכן. בס הייתה קתולית ולא התגיירה, אף שנישאו גם בטקס שערך רב. היא הפכה לשותפתו הקבועה על הבמה, והשניים נדדו בין קרקסים ותיאטראות זולים. לא פעם התקשו להתפרנס, והודיני אפילו שקל לוותר על הקסמים ולחפש עבודה רגילה.
בסופו של דבר מצא הודיני את ייחודו: לא העלמת קלפים, אלא היחלצות מכבלים. הוא הזמין שוטרים ופקידים לנעול אותו בתאי כלא ולכבול אותו בשלשלאות, השתחרר מאזיקים ומתיבות נעולות שהושלכו למים, ונחלץ מחליפות משוגעים כשהוא תלוי הפוך מעל רחובות עמוסים. ב"תא העינויים הסיני" הוכנס במהופך למכל מים, כשרגליו אזוקות מעליו, והקהל היה בטוח שיטבע. במופע אחר העלים פיל שלם על במה בניו יורק.
הודיני ידע גם דבר או שניים ביחסי ציבור. הוא הפך את הסכנה לחלק מהמופע, טיפח את דמות האיש שאי אפשר לכלוא והקפיד לייצר תחושה שהוא מסכן את חייו ממש. שמו נעשה מילה נרדפת לבריחה בלתי אפשרית, והוא היה לאחד מכוכבי הבידור הגדולים בעולם. מאחורי התדמית חסרת הפחד הסתתר גם מחיר גופני: הוא נפצע לא פעם במהלך הקריירה.
הבית בהארלם והזהות היהודית
ב-1904 רכש הודיני בית אבן חומה בן ארבע קומות בהארלם שבמנהטן, והתגורר בו עד מותו. הבית, שחזיתו מעוטרת ומדרגות מובילות לכניסתו, עומד על תלו גם היום. הודיני אגר בו ספרים נדירים, מזכרות מעולם הקסמים וחומרים על תופעות על-טבעיות. באותה תקופה הייתה הארלם מרכז יהודי גדול, עם בתי כנסת, מוסדות חינוך, עיתונים ביידיש ועסקים יהודיים. בסביבות מלחמת העולם הראשונה חיו בה כ-175 אלף יהודים, אך בשנות ה-20 השתנה בהדרגה אופייה של השכונה. עבור בנו של הרב העני היה הבית סמל להצלחה. לפי אחד מתיאורי חייו, יום החתימה על חוזה הרכישה היה מהמאושרים בחייו.
יחסו ליהדות היה מורכב. הודיני לא ניהל אורח חיים דתי, חגג גם חגים נוצריים עם אשתו, ואף טען שנולד בוויסקונסין ולא בבודפשט. ובכל זאת, לא התנכר למוצאו: ביקורו ברוסיה ב-1903, אחרי פרעות קישינב, חשף אותו לאנטישמיות, וב-1918 ייסד ארגון צדקה של אמנים בני רבנים שסייע גם למאמץ המלחמתי ולמוסדות יהודיים. לצדו פעלו בו הזמר והשחקן אל ג'ולסון והמלחין אירווינג ברלין, ולפי דיווח מהתקופה תרמו המשתתפים יחד משכורת שבועית בסך 8,000 דולר.
אבל הדמות המשמעותית ביותר בחייו לא הייתה אביו הרב ואפילו לא אשתו. אלא דווקא אמו.
הבית של הארי הודיני בהארלם בניו יורק
(צילום: דניאל אדלסון)
הודיני היה קשור לססיליה עד כדי אובססיה. אחרי מות אביו ראה בעצמו אחראי לרווחתה, דאג לפרנסתה והרעיף עליה מתנות ובגדים יקרים. הוא רצה להעניק לה את החיים שלא יכלה להרשות לעצמה כשילדיה היו קטנים. כשהלכה לעולמה ב-1913, בזמן שהופיע באירופה, נשבר. הוא התאבל עליה במשך שנים והשתוקק ליצור איתה קשר גם אחרי מותה.
באותן שנים פרחה באירופה ובארצות הברית תעשיית הסיאנסים, שבה מדיומים התיימרו לתקשר עם נשמות המתים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשמשפחות רבות איבדו את יקיריהן, הפכה התעשייה לעסק משגשג. הודיני, שהכיר היטב את שיטות האשליה, ראה ברבים מהם נוכלים המנצלים את כאבם של אנשים אבלים כדי להוציא מהם כסף.
אחד מידידיו המפתיעים היה הסופר הבריטי ארתור קונן דויל, יוצר שרלוק הולמס. אף שגיבורו הספרותי התבסס על חשיבה רציונלית, קונן דויל עצמו האמין בכל לבו בתקשור עם המתים. ב-1922 הציעה אשתו ג'ין לערוך סיאנס ולהעביר להודיני מסר מאמו. היא כתבה מסר שלטענתה הוכתב בידי רוחה של ססיליה, אלא שהמכתב נפתח בסימן צלב ונכתב באנגלית רהוטה. אמו של הודיני הייתה יהודייה, אשת רב, וכמעט שלא דיברה אנגלית. קשה היה לו להאמין שאחרי מותה בחרה דווקא בסמל נוצרי והחלה לכתוב בשפה שלא שלטה בה בחייה.
הסיאנס תרם לקרע בין שני הידידים. הודיני הקדיש בהמשך חלק ניכר מזמנו לחשיפת תרמיות של מדיומים, ואף העיד בפני הקונגרס האמריקני בניסיון לקדם חקיקה נגד גביית כסף תמורת חיזוי עתידות. המאבק הוליד גם תיאוריות קונספירציה שלפיהן מדיומים זועמים תכננו את מותו, ואולי אף שלחו את ווייטהד להכות אותו. לא נמצאו לכך ראיות משכנעות. היו גם גרסאות על הרעלה מכוונת, ואפילו סיפור על חבורת גמדים מקרקס שנשלחו להרעיל את תה הבוקר שלו.
גם חייו האישיים עוררו עניין. ביוגרפים מצאו ראיות לרומן קצר שניהל ב-1918 עם צ'רמיאן לונדון, אלמנתו של ג'ק לונדון, מחבר "פנג הלבן" ו"קול קדמון". ביומניה מופיעים תיאורים אינטימיים של יחסיהם, והיא כינתה אותו "מאהב הקסמים שלי". לפי הביוגרף קנת סילברמן, זה כנראה הרומן הבולט היחיד שניהל מחוץ לנישואיו. הקשר היה קצר, והודיני חזר לחיי הנישואים עם בס. לשניים לא היו ילדים.
ההופעה האחרונה והמוות
באוקטובר 1926 יצא הודיני, בן 52, לסיבוב הופעות למרות פציעותיו. אשתו סבלה מהרעלת מזון, והוא עצמו שבר עצם בקרסול במהלך תרגיל מסוכן. במקום לנוח, המשיך להופיע. אחרי האגרופים שספג במונטריאול החמירו כאבי הבטן שלו, אך הוא, שהיה רגיל להתעלם מכאב, לא מיהר לפנות לטיפול.
הוא נסע לדטרויט, וב-24 באוקטובר עלה לבמה למרות חום של כ-40 מעלות וכאבים עזים. רופאים הזהירו אותו, אבל הוא סירב לבטל. במהלך ההופעה התמוטט מאחורי הקלעים ובכל זאת שב לבמה. זו הייתה הופעתו האחרונה.
הארי הודיני ההשתחרר משלשלאות ומאזיקים מתחת לפני המים. התמונה צולמה ב-1923, שלוש שנים לפני מותו
(צילום: AP Photo)
למחרת נותח בבית החולים גרייס. לפי הדיווחים מאותה תקופה, הרופאים מצאו שהתוספתן שלו נקרע ושזיהום חיידקי התפשט בחלל הבטן. כיום דלקת בתוספתן מטופלת בדרך כלל בהצלחה, אבל ב-1926, לפני עידן האנטיביוטיקה, דלקת צפק מפושטת בעקבות קרע כזה הייתה מסכנת חיים. הזיהום עלול להוביל לאלח דם ולהלם ספטי, שבו תגובת הגוף לזיהום פוגעת במחזור הדם ובתפקוד האיברים. הרופאים ניסו להצילו, בין היתר בנסיוב ניסיוני, והוא עבר ניתוח נוסף. לפי הגרסה המקובלת, הודיני מת ב-31 באוקטובר 1926 בשעה 13:26.
אלא שהקשר בין האגרופים לדלקת בתוספתן מעולם לא הוכח. חבלה קהה בבטן עשויה במקרים נדירים להיות קשורה לדלקת כזאת, אך קשה לקבוע אם היא גרמה למחלה או רק קדמה לה. הביוגרף אדם בגלי, שפרסם ב-2020 ספר על הודיני בהוצאת אוניברסיטת ייל, סבור שהמחלה החלה כנראה באופן עצמאי. ייתכן שהמכות רק הפנו את תשומת לבו של הודיני לכאבים שכבר התפתחו, או דווקא הסיחו את דעתו מהמחלה האמיתית.
המנה הקטלנית
גילספי הולכת רחוק יותר. לטענתה, המפתח למוות אינו התוספתן אלא מנת צ'ופ סואי שאכל הודיני בבית החולים ב-28 באוקטובר. על פי השחזור שלה, סיבי מזון שלא התעכלו התגבשו לגוש שחסם את המעיים. חסימת מעיים מונעת מתוכן המעי להתקדם באופן תקין ועלולה לגרום להצטברות נוזלים וגזים, לפגיעה באספקת הדם למעי, לנמק, לנקב ולזיהום מסכן חיים. גושי מזון וסיבים שלא התעכלו מסוגלים לגרום לחסימה, אם כי אין זה סיבוך שכיח של ארוחה רגילה.
לדבריה, הודיני נזקק ב-29 באוקטובר לניתוח חירום שבו פתחו הרופאים את המעי ופינו את תוכנו. מצבו הידרדר, חומו עלה לכ-40.5 מעלות והוא פיתח הלם ספטי ואיבד את הכרתו. היא טוענת שנותח שוב ב-30 באוקטובר ומת באותו יום ב-13:26, יממה לפני התאריך הרשמי.
נולד בשם אריק וייס ב-24 במרץ 1874 בבודפשט שבהונגריה, התפרסם כהארי הודיני
(צילום: AP Photo)
אלא שדיווחי עיתונות מהתקופה סותרים חלקים מרכזיים בלוח הזמנים הזה. כבר ב-25 באוקטובר דיווח ה"ניו יורק טיימס" שהודיני עבר ניתוח להסרת התוספתן, ופרסם הודעה של ארבעה מרופאיו על תוספתן שהתפוצץ וזיהום בחלל הבטן. ב-29 באוקטובר דווח על ניתוח שני לטיפול בשיתוק מעיים שהתפתח בעקבות הזיהום.
גילספי טוענת שהדיווחים והמסמכים אינם משקפים את מה שקרה באמת. היא החלה לחקור את המקרה כמעט במקרה, כשסייעה להקים אתר לקורס על הודיני באוניברסיטת נבדה. גילספי למדה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ועבדה 15 שנה בבוורלי הילס, אבל לא עסקה קודם לכן במחקר על הודיני ולדבריה גם לא גילתה עניין מיוחד בקסמים. דווקא תעודת הפטירה עוררה את סקרנותה המקצועית: היא הבחינה בה במחיקות, בשמות שגויים ובחתימה של רופא שלדבריה לא נכח ברגע המוות.
בהמשך איתרה, לטענתה, שלוש תעודות פטירה שונות, ובהן מסמך שהוגש לחברת הביטוח. היא טוענת שאחד המסמכים נמצא בלתי תקין בגלל סימני שינוי, ושמצאה סתירות בגרסאות. לדבריה, יותר מתריסר אנשים ממעגל מקורביו של הודיני, בהם בני משפחה ועובדים, היו מעורבים בשרשרת של פעולות שנועדה להסתיר את הנסיבות האמיתיות.
שמו של הארי הודיני הונצח גם בשדרת הכוכבים בהוליווד
(צילום: AP Photo / Chris Pizzello)
מדוע שמישהו ינסה להסתיר את נסיבות מותו? גילספי מעלה שלושה מניעים. הראשון הוא חשש מחשיפת רשלנות רפואית, אם חסימת המעיים נגרמה ממזון שניתן להודיני בבית החולים ולא אובחנה בזמן. מבחינתה, היעדר אזכור של הניתוח השני במסמכי הפטירה שבחנה הוא אחד הסימנים לכך שמשהו הוסתר. השני הוא כסף: פוליסת ביטוח החיים שלו הבטיחה פיצוי מוגדל במקרה של מוות מתאונה, והיא סבורה שתיאור המוות אפשר לבס לקבל פיצוי כפול.
המניע השלישי מוזר מכולם: ליל כל הקדושים. לטענתה, המעורבים רצו לקבע את תאריך המוות ל-31 באוקטובר, חג המזוהה עם רוחות ועולם המתים, ולחזק כך את המיתוס סביב הקוסם שנלחם במדיומים. קשה לחשוב על תאריך סמלי יותר לאדם שהקדיש שנים למאבק במי שטענו שהם מסוגלים ליצור קשר עם המתים.
הוכחות לעומת השערות
למרות התיאוריה המסקרנת, חשוב להבחין בין ממצאים לפרשנות. ספרה של גילספי אינו מחקר רפואי שעבר ביקורת עמיתים, אלא תחקיר היסטורי עצמאי שפורסם בהוצאה שבבעלותה. לא נערכה נתיחה לאחר המוות, ולכן אין ראיה פתולוגית ישירה שתכריע מה התרחש בגופו. גם מחיקות ושגיאות בתעודות אינן מוכיחות כשלעצמן ניסיון להסתיר רשלנות, הונאת ביטוח או שינוי של תאריך המוות.
חוקרי הודיני חלוקים בדעותיהם. פטריק קוליטון, שסייע לגילספי במחקר, סבור שיש ראיות טובות התומכות במסקנותיה, במיוחד בניקוי שמו של ווייטהד. ג'ון קוקס, המפעיל את האתר ההיסטורי "Wild About Harry" ("משוגעים על הארי") וסייע גם הוא למחברת, התרשם מהמידע החדש אך נותר ספקן. בסקירתו תיאר את הספר כסיפור בלשי מרתק ובו השערות מסקרנות, אך הדגיש שאינו מספק ראיה מכרעת לאף אחת מהן. מבחינתו, התעלומה עדיין לא נפתרה. גם ג'ורג' הארדין, אחיינו מדרגה שנייה של הודיני, אמר ל"ניו יורק טיימס" שהתיאוריה משכנעת אותו, אך העריך שיהיה קשה לשכנע היסטוריונים, קוסמים ומעריצים לוותר על הסיפור שהכירו במשך דורות.
הארי הודיני לפני שהורד בארגז סגור אל מתחת למעטה הקרח בנהר דטרויט, פברואר 1907
(צילום: AP Photo)
מי ששילם מחיר אישי על הסיפור ההיסטורי הוא ג'וסלין גורדון ווייטהד. למרות שלא הועמד לדין, האשמה הציבורית ליוותה אותו כל חייו. לפי התחקיר החדש, הוא הסתגר, התרחק מאנשים כדי להימנע מהבושה, ומת מתת-תזונה ב-1954, בן 57. הוא נקבר במונטריאול ללא מצבה.
גילספי החליטה לתקן את העוול שלדעתה נעשה לו. היא איתרה קרוב משפחה, הזמינה מצבת גרניט ונסעה למונטריאול לטקס הצבתה. על האבן נחרתו פרטיו והמשפט "לא עוד מואשם לשווא". בטקס נכחו קרוב משפחתו של ווייטהד וג'ורג' הארדין, בן משפחתו של הודיני.
הסיאנס הפך למסורת
גופתו של הודיני הובאה מדטרויט לניו יורק בארון ברונזה מיוחד, שבו השתמש זמן קצר לפני כן כדי להדגים כיצד אפשר לשהות בחלל אטום בלי להיכנע לפחד. בהלווייתו ב-4 בנובמבר 1926 השתתפו כ-2,000 בני אדם, ובהם גם שני רבנים. לבקשתו נקבר בבית עלמין יהודי בקווינס, לצד אמו. הוא אף הותיר הוראות מפורטות בנוגע לרב שינהל את ההלוויה, וביקש שמתחת לראשו בארון תונח חבילת מכתבים שכתבה לו במשך השנים, כדי שינוח עליהם לנצח.
בס, שהייתה שותפתו במשך 32 שנות נישואים, לא נקברה לצדו. אף ששמה מופיע על מצבתו, היא נטמנה בבית קברות קתולי במדינת ניו יורק, משום שבית העלמין היהודי לא התיר לקבור אותה בתחומו.
ג'וסלין גורדון וייטהד, שנטען שהוא הרג באגרופים את הארי הודיני
(צילום: Scranton's Houdini Museum)
לפני מותו הסכימו השניים על מבחן אחרון: אם אפשר לתקשר עם המתים, הודיני יעביר לבס מסר סודי שרק שניהם הכירו. הם קבעו צופן המבוסס על המילה "Rosabelle", שם שיר הקשור להיכרותם, ועל רצף מילים שקודד את המסר "Believe" - "האמיני".
בס ניסתה במשך שנים ליצור עמו קשר באמצעות מדיומים. ב-1929 טען המדיום ארתור פורד שהצליח להעביר את המסר, אך בהמשך התברר שהצופן כבר פורסם קודם לכן, ובס חזרה בה מאמונתה בתקשור. ב-31 באוקטובר 1936, עשור למותו הרשמי, נערך על גג מלון בהוליווד סיאנס מתוקשר בנוכחות מאות צופים ואנשי תקשורת. כולם המתינו לסימן מהאיש שהצליח להשתחרר מכל מקום שאליו הוכנס. הודיני לא הופיע. בס כיבתה את האור שהודלק לזכרו והודיעה שהיא מפסיקה לחכות. לימים הסבירה שעשר שנים הן זמן ארוך מספיק לחכות לכל גבר.
המעריצים, לעומתה, לא הפסיקו. הסיאנסים הפכו למסורת שנתית, וב-31 באוקטובר הקרוב, במלאת מאה שנה למותו הרשמי, מתוכננים טקסים נוספים, ובהם גם מפגשים בביתו הישן בהארלם, ברחוב 113.
אם גילספי צודקת, המשתתפים בהאלווין ינסו לתקשר עם אדם שמת למעשה יממה קודם. ובמונטריאול, על מצבתו החדשה של האיש שנחשב לאחראי למותו, כבר מופיעה גרסה אחרת של הסיפור. אחרי מאה שנה, דווקא הסטודנט האלמוני הוא שעשוי להשתחרר סוף סוף מהודיני.
