דרך כורכר כפרית. המיני-ואן שלנו, עם אֶנְדְרִי, נהג-על, על ההגה. רכב פרטי מגיע ממול. שתי המכוניות חולפות זו על פני זו ו... קלאק – מכה חזקה במראה שלנו. שני הנהגים עוצרים ונוסעים לאחור. הם יוצאים החוצה לאט ומתקרבים זה לזה. שניהם מחייכים. מושיטים ידיים ללחיצה כמו מכרים ותיקים, וניגשים להביט בדלת של ההוא. אחר כך במראה שלנו. אנדרי מניד בראשו בביטול. לא קרה כלום. הם אומרים עוד משהו, נכנסים לרכביהם וממשיכים בדרך. ארבעה ימים אחר כך מישהו יחתוך את אנדרי בכביש בטירנה והוא יגיב בעצבים, כלומר במנוד ראש ומלמול חרישי.
אם אפשר לדבר בהכללה אחרי תשעה ימי טיול בארצם, האלבנים הם עם רגוע, מנומס, שבשלב זה בתולדותיו לא זקוק לרלב"ד ומצטיין במיוחד בהכנסת אורחים. ודווקא יש להם את כל הסיבות להיות עם עצבני, שלא לומר פוסט-טראומטי. 400 שנות כיבוש (עות'מאני), 47 שנות דיקטטורה קומוניסטית עם דיקטטור פרנואידי, שפיזר להם ברחבי המדינה מאות אלפי בונקרים מאימת המערב, עם משטרה חשאית, עינויים, רציחות וכל השאר. רבים מהבונקרים עדיין שם. שלושה היו נטועים בשדה מול חלון המלון שלנו ב-Shkodra. וכשהאלבנים כבר יצאו מעשרות שנות דיכוי אל קפיטליזם משחרר, הייתה להם התרסקות מפוארת עם משבר הונאות הפירמידה של 1997, שהוביל לקריסה כלכלית של המדינה, לנפילת הממשלה וכמעט למלחמת אזרחים.
מאז אלבניה רצה קדימה. אמנם באזורים הכפריים שלה, לצד מספר לא סביר של מכוניות מרצדס ומדרחובים מפונפנים, ניכר עוני כפרי מהמאה שעברה, ותשתיות מאתגרות מובילות אל האטרקציות הנופיות המתוירות ביותר. אבל יש לה לא מעט נכסים, והם שהובילו אותנו אליה.
מורשת הדיקטטור: בונקר מתקופת השלטון הקומוניסטי
(צילום: Kateryna Mashkevych / shutterstock)
עם זוראן אל השקיעה
אלבניה היא מדינה הררית, שופעת אגמים ונהרות, וחופי הים האדריאטי והים היוני מספקים לה גם ריביירה נאה. קבענו את מושבנו הראשון בשקודרה, השער לאלפים האלבניים, לארבעה ימים של טיולי כוכב. למי שמחפש את האטרקציות הרשמיות של שקודרה, אלה המובילות: מצודת Rozafa העתיקה, החולשת על העיר ועל אגם סקאדר; מפעל המסכות הוונציאניות של אמן אלבני בשם אדמונד אנגוני, שחי בוונציה וחזר למולדת עם תשוקה למסכות וכיום הוא אחד מספקי המסכות הגדולים של קרנבל ונציה; המדרחוב המצועצע של שקודרה מעוצב בסגנון ונציאני (קפה טוב אפשר למצוא בקפה MULLIRI) ובו נמצא גם מוזיאון הצילום הלאומי Marubi, עם ארכיון ענק שמציג את החיים בבלקן מאמצע המאה ה-19.
אבל אנחנו הגענו לחוות כאן בעיקר את הטבע. חברתנו אפרת שביט, חובבת טבע מושבעת שתכננה את הטיול הזה, מובילה אותנו לשיט בפארק הלאומי אגם סקאדר, על גבול אלבניה-מונטנגרו. האגם, שהוא הגדול בבלקן ורובו בשטחה של מונטנגרו, הוא תחנה מרכזית ל-270 מיני עופות, רבים מהם נודדים, ובו מרבדים נרחבים של נופרים וצמחי מים. אנחנו חוצים למונטנגרו, לכפר Virpazar ואל זוראן, איש גדול עם חיוך גדול וקול רועם והבעלים של סירת עץ המשמשת לטיולי שיט. הוא מוביל אותנו לשעתיים של שיט שקיעה פרטי בנופי קסם, מלווה בחיבה מתפרצת לישראלים.
שיט שקיעה באגם סקאדר
(צילום: רוני ערן)
פריחת שושני המים כבר הסתיימה אי שם באוגוסט, אבל פה ושם הן עוד מכתימות בצהוב ולבן את מרבדי הנופרים. על הענפים המזדקרים מתוך המים ניצבים קורמורנים ושחפים. כמה יפים האגם הזה וערוצי הנהר שלו. וכמה שקטים. כשזוראן לא נמצא שם. יש לו משהו דחוף לומר לקבוצת אנשים בכיסאות נוח על גדת הנהר. הוא צועק אליהם ומצביע עלינו, ואפשר לזהות את המילה ישראל. משוויץ בתיירים הישראלים שלו. מי אמר ששונאים אותנו בעולם?! "רוב התיירים שלי רוצים לראות סאנרייז", הוא אומר. "כי אז הנהרות שקטים, בלי סירות, ויש המון ציפורים". גם הסאנסט נהדר. הוא עובד מאפריל עד נובמבר. "בנובמבר אני נוסע לאיטליה או לאלבניה, מטעין את הבטריות וחוזר". יש לו גם גסטהאוס שמשקיף על מעגן הסירות. הוא מתגורר בקומת הקרקע ומשכיר לתיירים את הקומה העליונה. אם אתם מעדיפים שיט סאנרייז, זו אופציה.
50 גוונים של כחול
הרבה מים יש באלבניה, באגמים, בנהרות, במאגרים מלאכותיים, כולם ממוסגרים בירוק עמוק. אגם קומאן ונהר שאלה (Shala) המתחבר אליו לוקחים אותנו לשיט אחר, נהדר לא פחות.
פלטת הצבעים של מימיו מתחלפת מכחול לירוק, לטורקיז, לתכלת חיוור, ועד לשקוף קריסטל בקצה המסלול. הצוקים המתנשאים על גדותיו שופעים צמחייה עבותה, והם שהעניקו לו את התואר "הפיורדים של אלבניה"
האגם נוצר בשנות ה-80 בעקבות הקמת סכר על נהר דרין. השאלה זורם בקניון עמוק וצר, ופלטת הצבעים של מימיו מתחלפת מכחול לירוק, לטורקיז, לתכלת חיוור, ועד לשקוף קריסטל בקצה המסלול. הצוקים המתנשאים על גדותיו שופעים צמחייה עבותה, והם שהעניקו לו את התואר "הפיורדים של אלבניה". קצת נסחפו עם "הפיורדים" אבל הוא יפהפה, והסקיפר הקשיש והמסוקס שלנו יודע לחתוך מהערוץ המרכזי אל נקיקים רומנטיים שלווים שופעי קסם. מפרץ Blini Park בשפך הנהר הוא התחנה האחרונה. מכאן אפשר לטפס לטרק קצר ותלול בסבך יער ירוק, אל התצפית שעל המצוק. לא מעטים משתרעים בבגדי ים על גדת הנהר הרדוד ומשכשכים במים השקופים, ואפשר גם לאכול צהריים במסעדת בליני (בתקווה שלא ייגמרו להם הדגים. הבשר לא משהו). אנחנו טיפסנו 215 מדרגות אל מרפסת התצפית, שמציגה את המקטע האחרון של השאלה בשיא תפארתו הטורקיזית.
חוף נהר שאלה
(צילום: Rimgaudas Budrys / shutterstock)
העלייה לתצפית על נהר שאלה
(צילום: רוני ערן)
נהר שאלה מתצפית מפרץ בליני
(צילום: רוני ערן)
רוני ערן נהנית מהשיט
מבט מהאוויר על מעבורת באגם קומאן
(צילום: Vaidotas Grybauskas / shutterstock)
שעות אחה"צ הן ה-Rush Hour על ה-Shala. הסקיפר שלנו לא הוציא עדיין אף מילה מתחילת השיט, אבל יש לו משרוקית. שובל האדוות שיוצרות הסירות הגדולות מאיים להפוך את סירתנו, והוא שורק אל הסקיפר של סירת התיירים הגדולה. פירוש השריקה: "תן לעבור, אחי". ואחי נותן. גם בנהר הם סמל האדיבות.
עיירה קטנה עם גיבור
לקרוייה (Kruja), עיירה קטנה עם מבצר גדול, יש מקום של כבוד בגיבוש הזהות הלאומית האלבנית. במאה ה-15, לאחר שנכבשה בידי האימפריה העות'מאנית, הצליח גיירגי קסטריוטי, בן למשפחה אריסטוקרטית עם מסורת צבאית, לכבוש מחדש את העיר מידי הטורקים ולאחד את השבטים האלבניים. הוא נודע בכינוי סקנדרבג והפך לגיבור לאומי. מבצר סקנדרבג, עם המוזיאון האתנוגרפי שבו, הוא האטרקציה של קרוייה, אבל מה שלא פחות מעניין הוא הבאזאר שמוביל אל המבצר: כלי נחושת וכסף, פריטי רקמה, צ'יפטלי – כלי הפריטה האלבני המסורתי בעל שני המיתרים, מזכרות, שטיחים ופריטי וינטג', וגם חנותו של רפיק וסלי, חסיד אומות העולם, שהציל משפחה יהודית במלחמת העולם השנייה.
מלון דירות מומלץ בקרוייה: Kruja Luxury Suites. מאובזר, מתוקתק, במרחק הליכה מהבזאר, בניהולה של סינדי – מקסימה עם אנגלית מצוינת.
בדרך למבצר - הבזאר של קרוייה
(צילום: רוני ערן)
אימא תרזה, מזכרת בבזאר של קרוייה
(צילום: רוני ערן)
וינטג' מקומי ומזכרות בבזאר של קרוייה
(צילום: רוני ערן)
צמרמורת בת'ת'
שנים רבות היה הכפר ת'ת' (Theth) שבלב האלפים האלבניים מבודד לחלוטין, ולא רק גיאוגרפית. לחיים בו היו חוקים משלהם. עד השנים האחרונות עוד שלט כאן "קנון ההרים", שיש אומרים שהוא עדיין נהוג בחלקו בקרב האוכלוסייה המקומית.
"אפריל שבור", הרומן של הסופר האלבני איסמעיל קאדרה, שפורסם ב-1978 ויצא לאור גם בעברית, חשף את אחד ההיבטים המרתקים והמצמררים של החיים על פי "קנון ההרים" – גאולת הדם. וכך, לפני הטיול בשבילים הנופיים של ת'ת', הלכנו לחפש את "מגדל ההסתגרות" של ת'ת' – האתר המצמרר שבו הסתתרו גברים מאימת נקמת דם.
מגדל ההסתגרות
(צילום: רוני ערן)
חדר המגורים במגדל
(צילום: רוני ערן)
דמויות הרומן של קאדרה שקועות עד צוואר בגאולת דם. לאחר שגאל את דמו של אחיו, ברור לגיבור הרומן, הרוצח, שימיו שלו ספורים. במקביל סופר מטירנה, שיוצא לירח דבש עם אשתו, נכבש בחקר גאולת הדם, מה שגורם להתרחקותה ממנו. שני הסיפורים שזורים זה בזה. על פי הקנון האלבני, אדם שבן משפחתו נרצח חייב לנקום את דמו. לאחר ביצוע הרצח, הוא עשוי לזכות בהפוגה של 24 שעות, פרק זמן שניתן להאריך ל-30 יום בהסכמת משפחת הנרצח. בתום 30 יום, אחת הדרכים להגן על עצמו היא להסתגר ב"מגדל ההסתגרות", מעין עיר מקלט מבוצרת זעירה. הוא יחיה שם חודשים ולעיתים שנים, כשנשים וילדים מביאים לו אוכל ומים. יש מקומות שבהם "מגדל ההסתגרות" הפך ל"מגדל פיוס" – מקום ניטרלי לתהליכי גישור ולסולחה.
התכולה נזירית. שטיח, כמה שרפרפים, דלי ואפלה כמעט מוחלטת. המקום הזה מעורר אינספור שאלות, בעיקר – האם יש מישהו שיצא מכאן? האם יש מישהו שיצא מכאן שפוי?
מגדל ההסתגרות/הפיוס של ת'ת' הוא כיום מוזיאון פרטי קטן והוא מעביר צמרמורת. בקירות העבים קרועים כמה חרכים צרים וחלון קטן. סולם עץ מוביל לקומה השנייה. התכולה נזירית. שטיח, כמה שרפרפים, דלי ואפלה כמעט מוחלטת. המקום הזה מעורר אינספור שאלות, בעיקר – האם יש מישהו שיצא מכאן? האם יש מישהו שיצא מכאן שפוי?
האלבנים חזקים בקודים מוסריים. יש להם את ה-Besa – קוד עתיק שפירושו "מילת כבוד" או "קיום הבטחה". על פיו, ברגע שאדם מבקש מקלט בביתך, אתה מחויב להגן עליו, גם במחיר חייך וחיי משפחתך. בזמן הכיבוש הנאצי סירבו אלבנים רבים להסגיר יהודים לידי הגרמנים. רשויות שונות במדינה אף סיפקו ליהודים מסמכים מזויפים וסייעו להם להיטמע בקרב האוכלוסייה. כשהסתיימה המלחמה הייתה אלבניה המדינה היחידה באירופה שנכבשה בידי הנאצים ומספר היהודים בה היה גדול יותר מאשר לפני המלחמה. לפי חלק מההערכות, מספרם גדל מכ-200 לפני המלחמה לכ-2,000 בסופה.
הפארק הלאומי ת'ת' שופע מגוון עשיר של חי וצומח, מינים רבים במיוחד של פרפרים, ומסלולי טיול. היעד הפופולרי הוא "העין הכחולה" – בריכת טורקיז למרגלות מפל, שהדרך אליה מאתגרת. צהריים אכלנו ב-Bjeshka, גסטהאוס מקסים, 20 דקות הליכה מת'ת'. 40–50 יורו לחדר. האוכל בסיסי. מרק ירקות, סלט, ירקות בגריל, גבינות, לחם קלוי. השירות מאיר פנים כרגיל.
הפארק הלאומי ת'ת'
(צילום: רוני ערן)
אלף חלונות ועמליה אחת
העיר בראט Berat מכונה "עיר אלף החלונות", ורואים מיד למה. בתיה הלבנים פרושים על מדרונות שתי גבעות משני צידי הנהר אוסומי, כשבחזיתותיהם חלונות גדולים הפונים אל הנהר. האדריכלות המיוחדת שלה זיכתה אותה במעמד אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, והסיבה אינה רק אסתטית. מה שמייחד אותה הוא "אדריכלות ללא אדריכלים" (ורנקולרית) – סגנון בנייה שמבוסס על הצרכים המקומיים, חומרי גלם מקומיים, התאמה אקלימית, פונקציונליות ופשטות, ומסורות בנייה שעוברות מדור לדור.
מזה מאות שנים מבטאת בראט גם דו-קיום של קהילות דתיות ותרבותיות שונות. המוסלמים של התקופה העות'מאנית כיבדו את המסורות הנוצריות-אורתודוקסיות שהתפתחו בה, ויש בה מסגדים וכנסיות רבות. יש הסבורים ששבתאי צבי, משיח השקר, קבור ב-Tekke, מתחת למבנה של מסדר מיסטי מוסלמי בחלק התחתון של העיר. אחד האוצרות הנוצריים שלה הוא אוסף האיקונות המיוחד של האמן האלבני אונופרי, מהמאה ה-16, Onufri National Iconographic Museum, שנמצא בכנסייה במרומי מבצר בראט. שווה לטפס אליה בשביל האבנים התלול של המבצר.
בראט - עיר אלף החלונות
(צילום: רוני ערן)
בראט - סמטאות רובע מאנגלם
(צילום: רוני ערן)
אז עלינו למבצר, טיילנו במדרחוב שדרות הרפובליקה הנאה, חצינו את הגשר כדי לראות את המוני החלונות נדלקים עם רדת החשיכה, וכמעט שפספסנו את הדובדבן שבקצפת. הצצה אל תוך סמטה ברובע מאנגלם פתחה לפנינו את סבך הסמטאות הציורי של בראט. כך הגענו גם ל"עמליה", מסעדונת עם תפריט טעימות מוצלח, קבב מצוין וראקי תוצרת בית.
מלון בוטיק מומלץ בבראט: Apartaments Mimani. חדרים מצוינים, ויש ארוחת בוקר.
בובה של אגם Bovila
חמי, מהטיילות המנוסות בחבורה שלנו, אמרה אחר כך שבסולם קבוצת הג'יפאים שלה דרגת הקושי של הדרך לאגם בובילה הייתה מקסימום שלוש. אז אמרה. מבחינתנו זה היה שמונה. המיני-ואן שלנו מטפס בדרך כורכר משובשת, מלאה מהמורות. משמאל הצוק, מימין התהום, מלפנים רכבי מטיילים שחוזרים לעמק, מאחור טרקטורונים שאצה להם הדרך, ומול כולם בשלווה סטואית – אנדרי אחד.
בובילה הוא מאגר מים מלאכותי בשטח של 4.6 קמ"ר, המספק כמחצית ממי השתייה של הבירה טירנה. הוא מוקף צוקים טרשיים ועל חופיו – אפס אטרקציות! כלום. רק אגם נהדר מוקף חמוקי גדות ירוקות. מה עושים כשמגיעים למעלה? יושבים במסעדת Bovilla Restorant, הפתוחה אל הנוף (מי שחייב יש וויי-פיי). המון צעירים, נשנושים, טבע נהדר ואוויר פסגות. המהדרים עולים במעלה הר Gamti עד ל-Bovilla Balcony – מרפסת תצפית פנורמית בשמיים (דמי כניסה: 100 לק, כאירו אחד).
בדרך לאגם בובילה
(צילום: רוני ערן)
אגם בובילה
(צילום: רוני ערן)
טירנה
טירנה, בירת אלבניה, נוסדה במאה ה-17 בידי העות'מאנים, אבל הייתה במשך שנים עיר קטנה חסרת חשיבות. היא הפכה לבירה רק ב-1920. אל המסגדים והכנסיות שלה נוסף ערב רב של מבנים מודרניים, שנדמה שלא ניתנה לאדריכלים שלהם שום הנחיה מגבילה לגבי צבע, צורה, חומרים או מידות, והם התפרעו לגמרי. אחרי כמה שעות שוטטות בעיר האוסף הצבעוני המשונה הזה הופך פתאום לסגנון שלה, ויש בו משהו שמח ומרענן.
נעים לשוטט בטירנה. הרבה צעירים, אופנה מעודכנת יחסית, בתי הקפה והמסעדות מלאים. גם המחירים נוחים מאוד: חדר במלון ארבעה כוכבים יעלה 45–80 אירו, ובמסעדה על גדות אגם שקודר שילמנו 400 שקל על ארוחה לשישה אנשים
הכול מתנקז אל כיכר סקנדרבג, הלב של טירנה. ממדיה עצומים, כראוי לכיכר ששימשה למצעדי ראווה של המשטר הקומוניסטי. לא הרחק ממנה ניצבת הפירמידה של טירנה – מבנה מוזר שתוכנן בידי צוות אדריכלים, ובהם בתו וחתנו של הדיקטטור אנוור הוג'ה, ונחנך ב-1988 כמוזיאון להנצחתו. כיום הוא משמש מרכז טכנולוגי לנוער. בכיכר סקנדרבג נמצאת גם הכניסה לבונקארט 2, אחד משני בונקרים תת-קרקעיים של המשטר הקומוניסטי, שכיום הם מוזיאונים. בונקארט 2 הוא בונקר גרעיני שנבנה בשנות ה-80 עבור משרד הפנים האלבני. מסדרונות בטון צרים מובילים אל 24 חדרים עם תצוגות של חפצים, תצלומים וקטעי וידאו של מנגנון המעקב של המשטרה החשאית, תיעוד של החקירות, העינויים וקיר זיכרון לקורבנות המשטר.
כיכר סקנדרבג, טירנה
(צילום: רוני ערן)
אחד מגרמי המדרגות של הפירמידה בטירנה
(צילום: רוני ערן)
הפירמידה של טירנה מבפנים
(צילום: רוני ערן)
אמנות רחוב בטירנה
(צילום: רוני ערן)
בונקארט 2 - מעיל מרופד לאימון כלבי תקיפה ששימשו ללכוד אזרחים שניסו לברוח ולחצות את הגבול
(צילום: רוני ערן)
נעים לשוטט בטירנה. הרבה צעירים, אופנה מעודכנת יחסית, בתי הקפה והמסעדות מלאים, בפרט ב-Shëtitorja Murat Toptani – מדרחוב הומה של מסעדות וחנויות מזכרות על שמו של מוראט טופטאני, בן לאחת ממשפחות האצולה המשפיעות ביותר בהיסטוריה של אלבניה. אומרים שעד מלחמת העולם השנייה החזיקה המשפחה בחצי מיליון דונם במרכז המדינה. כיום אתרים רבים בטירנה, מהמבצר ועד לקניון אלגנטי, קרויים על שמה.
לינה, אוכל, שופינג
האוכל והלינה באלבניה זולים מאוד. מחיר חדר במלון ארבעה כוכבים (בסטנדרט אלבני): 45–80 אירו. למשל, במסעדת "סאנסט" בטיילת של כפר הדייגים שירוקה, על גדות אגם שקודר, מחיר ארוחה לשישה אנשים הוא 400 שקל. חובבי פירות ים ימצאו בכל מקום דגים, שרימפס, קלמארי ומולים במחירים מצחיקים, אבל בסגנון מקומי לא תמיד מוצלח. מומלץ לאכול אצל משפחה מקומית (יש משפחות רבות שמציעות ארוחות) ובחמארות של מקומיים.
קניון TEG (Tirana East Gate) הגדול בשולי העיר, וקניון טופטאני היפה במרכז העיר, יספקו את חובבי השופינג.
בערב האחרון באלבניה, כשעייפנו משרימפס, גבינת עיזים יבשה וסלט קיסר עם תועפות מיונז, הורינו ל-AI למצוא לנו "מסעדה יוקרתית מומלצת עם אופציות לצמחוניות במרכז העיר". מסעדת מלון הבוטיק קראון עם הרוף-טופ, אמרה הבינה. ואכן, גג מלון קראון היה כל מה שצריך לפרידה חגיגית מאלבניה. שעשועי חיך טובים, מרק אפונה עדין, סטייק נאה של 300 גרם, סיגניצ'ר קוקטיילס של השף ועוד. שמי טירנה, עם מגדל משרדים ירוק, מסגד ושני בנייני מגורים בכתום ובצהוב חרדל, נצבעו בצבעי השקיעה. השירות והאווירה היו מושלמים. המחיר לסועד – 180 שקל.
