פרופ' אסנת ולפיש, מנהלת בית חולים לנשים ויולדות בבילינסון:
להכשיר עוזרי רופא
"הייתי רוצה לאמץ את המודל האמריקאי, שכבר הכיר בחשיבות המקצוע הזה, ולהכשיר עוזרי רופא", אומרת פרופ' ולפיש, שהמחלקה אותה היא מנהלת מורכבת מארבע יחידות פעילות ועמוסות, ומצבת כוח האדם שעליה היא אחראית מונה כ־90 רופאים ו־31 רופאים בהתמחות, "ולהם בעיקר אני רוצה לעזור, למתמחים, שעל כתפיהם נערם עומס בלתי נסבל של מטלות. חלקן מקצועיות, ענייניות ומלמדות, אך יש גם רבות מאוד ששם הקוד שלהן הוא 'טופסולגיה': עבודה משרדית זוללת זמן. ואותה, אחרי הכשרה קצרה, יוכלו לבצע גם עוזרי רופא", היא מסבירה.
הרופאים המתמחים, חשוב לדעת, הם כוח האדם העיקרי עליו נשענת העבודה השוטפת בכל מחלקות האשפוז של כל בתי החולים. "תמצאו אותם במיון נשים ויולדות, בחדרי בדיקה וטיפול, בחדרי ניתוח ולידה, בביקורים במחלקות, במרפאות החוץ. לצד הלימוד וקבלת ההכשרה לה הם באמת זקוקים, חלק ניכר מזמנם מתבזבז על משרדאות. כך, למשל, בזמן ביקור רופאים הם אמורים להיות במלוא הקשב להערות הטיפוליות שלנו, אך במקום זה הם עסוקים בתיעוד הביקור. וכאן זה רק מתחיל; בהמשך הם אלה שיסכמו מחלה של חולה משתחררת, ינפיקו מרשמים שזקוקים לחתימת רופא, ועוד פעולות פשוטות – אבל כאלה שגוזלות זמן יקר, שבא לא פעם על חשבון ההכשרה השוטפת שלהם", היא אומרת.
פרופ' ולפיש: "הרופאים המתמחים הם כוח האדם העיקרי עליו נשענת העבודה השוטפת בכל מחלקות האשפוז של כל בתי החולים. לצד הלימוד וקבלת ההכשרה לה הם באמת זקוקים, חלק ניכר מזמנם מתבזבז על משרדאות"
את עוזרי הרופא, כאמור, ניתן לדעתה להכשיר מקרב בנות השירות הלאומי. "כבר נחשפתי בהדסה ליישום חלקי של המודל הזה, כשהרחיבו סמכויות לבנות השירות הלאומי והכשירו אותן לבצע בדיקות דם. אבל אני רוצה להרחיב את היריעה מראש לכוון לשירות לאומי שמכשיר עוזרי רופא, בזמן קצר, על ידי כל מרכז רפואי, ללא צורך בקורסים חיצוניים יקרים. הן ילמדו כתיבה רפואית, יבצעו תיאומים בין מחלקות, ייקחו דם, יתלוו לכל ביקור ויתעדו אותו – וישחררו למתלמדים שעות יקרות של לימוד הכרחי". עלות הפרויקט הזה, לדבריה, נמוכה: "ההכשרה חינמית ועוזרי רופא שאינם מהשירות הלאומי יוכלו לקבל שכר מינימום".
קראו עוד על תחלואי מערכת הבריאות:
ד"ר קרין הלר, מנהלת המלר"ד במרכז הרפואי איכילוב:
פינות ישיבה לחולים
"לא אפתיע אף אחד מהקוראים כשאומר שחדרי המיון ברחבי הארץ מפוצצים במטופלים לאורך כל שעות היממה", אומרת ד"ר הלר, "רק אצלנו, באיכילוב, בכל רגע נתון רשומים 180-100 חולים, ולפחות מלווה אחד מגיע עם כל מטופל". התוצאה: עשרות חולים, כאובים, לחוצים ומפוחדים, ממתינים לתורם להיבדק במשך שעות – בעמידה. "אמנם הוכשרו מקומות ישיבה, אבל הם כל כך מצומצמים וממש לא עונים על הצרכים של החולים. לא פעם אנחנו, אנשי הצוות, גוררים עבורם כיסא מפה ומשם ומושיבים אותם בתוך המחלקה, אבל זה אקראי לחלוטין. החולה שממתין בחוסר נוחות לבדיקה הראשונית, החולה שכבר עבר אותה ומחכה לתוצאות הבדיקות וההדמיות, אנשים שממילא נתונים במתח וכנראה גם בכאב, פשוט אין להם איפה לשבת ולהירגע", היא מסבירה.
הצעת הייעול שלה לא כוללת שבירת קירות והרחבת נדל"ן יקרה, אלא תכנון ארכיטקטוני אחר של השטח הנתון. "בכל מסדרון אפשר להשמיש פינות ישיבה עם מתקן לשתייה ותקעים להטענת ניידים. זה לעולם לא יענה על כל הצרכים, אבל יפחית את מספרם של החולים העומדים. סביבת המתנה אוהדת תפחית מתחים. בעלות מינימלית של תקציב ותוך חשיבה יצירתית אפשר לשפר את רווחתו של החולה ולהקל עליו".
ד"ר עידית פסטרנק, המשנה למנהל מלר"ד ילדים ברמב"ם:
גז צחוק לילדים
"ההרשאה לשימוש בגז צחוק בילדים בשטח בתי החולים מוגבלת כיום לחדרי המיון בלבד. שם מיושם השימוש בגז לשורה של פעולות מגוונות כגון הרכבת עירוי, נטילת דם, החדרת קתטר, תפירה/חבישה, ניקוי עמוק של פצע ועוד", מסבירה ד"ר פסטרנק. את הרוגע שמציף את הילד אשר נחשף לגז, המאפשר לצוות לטפל בו בניחותא, היא רוצה ליישם בכל מחלקות אשפוז הילדים. "מדובר בהשקעה חד־פעמית עבור התקנה ראשונית של המכשור, בעלות זולה, מאות שקלים בלבד, לצד הדרכה קצרה לרופאים על תפעול הגז", היא אומרת. לדבריה, גם במהלך אשפוז במחלקות הילדים הם חשופים לבדיקות, חלקן פולשניות, ועלולים להגיב בבהלה ובחוסר שקט.
"כל רופא מכיר את התמונה הקשה של ילד צורח וחסר שקט שיושב על ברכי אחד מהוריו, וזה נאלץ לאחוז בו חזק ולרתק אותו כדי לאפשר לנו לתת לו טיפול חיוני. מדובר בחוויה לא פשוטה גם לצוות, שחש חוסר אונים ואשמה מול ילד קטן, שלא זו בלבד שאין לנו איך להרגיע אותו, אנחנו גם מכאיבים לו. נכון, חיבור לגז צחוק מאריך את הזמן שהרופא, העסוק ממילא, צריך להשקיע בכל מטופל, אבל מהי המגבלה הזו מול ילד נינוח, מחויך, אפילו קצת בהיי, שבמקום טיפול מכאיב וחוויה שעלולה להפוך טראומתית, חווה חוויה מדהימה, ורגע אחרי שתתפוגג השפעת הגז הוא כבר לא יזכור דבר", היא אומרת.
העובדה שעד היום לא הורחב השימוש בגז הצחוק לכל מחלקות הילדים נובעת לדבריה מחוסר מודעות ומקיבעון. "גז הצחוק לא רק מטשטש ומרחיק את המטופל הקטן מחוויית טיפול קשה, מפחידה וכואבת, הוא אף נוגד כאב. תחשבו למשל על ילדים אונקולוגיים, או כאלה שחולים במחלות כרוניות, ונאלצים פעמים רבות במהלך שנה אחת לחזור לבית החולים. כמה יועיל להם החיבור לגז צחוק לפני ביצוע פעולות כואבות". היא קובעת כי שנים רבות של שימוש הוכיחו מעל לכל ספק שמדובר בהליך בטוח, שהשפעתו קצרה, וכשהגז מתנדף הוא לא משאיר כל עקבות. ואת הטוב הזה היא מציעה ליישם בכל שרשרת הטיפול בילדים, החל ממחלקות האשפוז וכלה במרפאות הקהילה.
ד"ר אורלי ברק, מנהלת המערך הגריאטרי באיכילוב:
כוחות עזר גריאטריים
"חולה גריאטרי שמתאשפז לא נמצא רק במצב בריאותי לא טוב, אלא שמצבו התפקודי הולך ומתדרדר במהלך האשפוז. אותה מחלה, בקרב בני גילים שונים, נחווית אחרת לחלוטין", מסבירה ד"ר ברק, "כך, למשל, גבר בן 40 שאושפז בשל דלקת ריאות שומר לרוב על עצמאותו. הוא תפקודי, יורד מהמיטה, ומעבר לטיפול הרפואי בו הוא לא נזקק לאף שירות נוסף. אבל קשיש עם אותה מחלה, שבבית היה עצמאי, לפעמים בזמן אשפוז כל העצמאות שלו נעלמת והוא הופך לסיעודי. הוא צריך שיורידו אותו מהמיטה, שילוו אותו לשירותים, שיקלחו אותו, שיגישו לו כוס מים".
ד"ר ברק: "מי שמשלם את המחיר, כמו תמיד, הם החולים. בשעות הלילה נוצר לא פעם מצב מביש, שבו מאושפז גריאטרי מצלצל בפעמון ומבקש שיורידו אותו לשירותים - ואין מי שיעשה את זה. במקרה כזה ברירת המחדל המשפילה היא להרים את הסורגים של המיטה, מחשש שהוא ינסה לרדת ממנה ויסתכן בנפילה, ואם זה לא מספיק לבייש את הקשיש אז גם קושרים לו טיטול"
את השירותים האלה מספקים אנשי כוחות העזר, אלא שמספרם נמוך מדי. "על 34 מאושפזים אצלנו במחלקה יש רק שני אנשי עזר, וזה גם פחות או יותר הסטנדרט בכל בתי החולים", אומרת ד"ר ברק. בלילה מחריפה המצוקה, בהיעדר מוחלט של כוחות העזר. "מי שמשלם את המחיר, כמו תמיד, הם החולים. בשעות הלילה נוצר לא פעם מצב מביש, שבו מאושפז גריאטרי מצלצל בפעמון ומבקש שיורידו אותו לשירותים - ואין מי שיעשה את זה. במקרה כזה ברירת המחדל המשפילה היא להרים את הסורגים של המיטה, מחשש שהוא ינסה לרדת ממנה ויסתכן בנפילה, ואם זה לא מספיק לבייש את הקשיש אז גם קושרים לו טיטול", היא מודה.
על כוחות העזר, היא מספרת, מוטל עומס עצום. "הן מסורות ופעלתניות ואין להן רגע מנוחה במהלך המשמרת. לצד הניקיון הן גם צריכות להוריד מאושפזים קשישים מהמיטה, שלא תמיד משתפים פעולה ולכן משקלם נעשה כבד יותר", היא אומרת, "ומנגד, החולה הקשיש, המבויש, שאיבד את בריאותו ואת עצמאותו, שוקע, סופג חבטה נפשית, מוותר על המאבק במחלה ומתדרדר".
לטענתה, המחסור באנשי כוחות עזר שיסייעו לקשישים לשמר את עצמאותם היחסית ואת תפקודם הגופני, וימנעו מהם חוויות משפילות כמו לעשות את הצרכים במיטה ועל עצמם, מוריד את הסיכוי להחלמה לא פחות מהיעדר טיפול תרופתי מתאים. "לכן המלצתי היא לתגבר את מערך כוחות העזר גם כעבודה מומלצת אחרי צבא. במינימום השקעה, פינאטס במונחי תקציב הבריאות, יזכו החולים בהמון תועלת".
ד"ר אילן יהושע, רופא משפחה במכבי שירותי בריאות:
אולטרסאונד ידני לכל רופא משפחה
"ברחבי העולם רופאי המשפחה כבר מצוידים במכשירי אולטרסאונד ידניים, שיעילותם עצומה ועלותם זניחה, בעוד שבארץ הנושא הזה מדדה וכמותם מזערית", מספר ד"ר יהושע. לדבריו, אם כל רופאי המשפחה היו מצוידים בכלי ההדמיה הזה, הדבר היה חוסך המתנה ארוכה לתורים שונים ומקדם את מתן הטיפול. "מגיע אליי, לדוגמה, חולה עם תלונות על שיעול או קוצר נשימה. לצד בדיקה עם סטטוסקופ אני בודק אותו במקום עם האולטרסאונד הידני הזעיר שלי, ומאבחן דלקת באחת מריאותיו. ממני הוא כבר יוצא עם מרשם לאנטיביוטיקה. זאת בשעה שממרפאה אחת, בלי המכשיר, הוא נשלח לצילום, ממתין לתור, וכשהוא כבר מקבל את הפענוח הוא מתפלל שרופא המשפחה שלו עובד באותו יום", הוא מסביר. המכשיר עוזר לאתר מצבי חולי רבים. "האולטרסאונד הידני מגלה אבנים בכיס המרה, חסימות מעי, שברים, גידולים שונים במערכת השתן, בכליה בכבד, ועוד בעיות רבות. לכן השימוש בו כל כך חיוני", הוא אומר, "עם התפתחות הטכנולוגיה ומזעור המכשור הרפואי, גם האולטרסאונד הזה הוקטן, הפך מדויק, והשימוש בו בטוח כיוון שהוא לא יוצר קרינה".
לדברי ד"ר יהושע, הוא לא סתם מייעל הליכים אלא ממש מציל חיים. "השימוש במכשיר לא רק חוסך זמן יקר והמתנה ארוכה לתורים, אלא גם מונע תמותה. אם אני מאבחן באמצעותו דלקת חריפה בתוספתן, שעלולה חלילה לגרום להתפוצצותו ולסכן מיידית את חיי החולה, או זיהום ברמה גבוהה ומסכנת חיים, ואני מפנה מיידית את החולה לבית חולים, לא רק חסכתי זמן – בפירוש הצלתי חיים", הוא מתאר. עלות כל מכשיר היא כ־2,400 דולר, אך לדבריו "ככל שיתרחב השימוש ייצרו אותו יותר חברות, דבר שיוזיל את המחיר. מה גם שקופת חולים שרוכשת הרבה מכשירי הדמיה כאלה ממילא משלמת פחות".
ד"ר כלנית שפורן הרשקוביץ, סגנית מנהלת מחלקת יילודים בקפלן:
פסיכולוג למחלקת פגים
"לידת פג היא דרמה בחיי הורים טריים, שתיכננו מהלך לידה משמח, ובלי כל הכנה החיים יצרו עבורם מציאות מטלטלת ומפחידה. הם מגיעים עם התינוק שלהם לפגייה כשגג העולם נפל על ראשם. במקום לחזור הביתה עם ידיים מלאות ועם תינוק בריא הם מוצאים את עצמם חווים את החלום ושברו. היו להם ציפיות ללידה שתקרה במועדה ובמקומה, ובאופן פתאומי הם עלו על רכבת הרים רגשית סוערת, וניצבת בפניהם התמודדות מורכבת וקשה סביב הפג שנולד", היא מתארת. לדבריה, לאותם הורים צפוי מפגש רגשי מסובך מול מחלות הפג ומול הדילמות: האם יחיה? ואם כן, באיזה מצב גופני יהיה כשיגדל? כמה לקוי ונזקק יהיה התינוק הזה, שאותו כל כך רצינו? איזו אופציה עדיפה בשיקול קר – לתת לו למות או לחיות עם בעיות רפואיות קשות כל חייו? "מול החוויה ההורית הכל כך מורכבת הזו ניצב צוות שאמור להכיל את הרגשות האלה, ובעצמו מתמודד עם אובדן ועם מצבי בריאות מסובכים ומשתנים של תינוקות. לכן, גם אלה וגם אלה חייבים ונטילציה, דבר שיוכל לספק תקן של פסיכולוג שיהיה צמוד לפגייה", היא אומרת.
חשוב להבין שאשפוז בפגייה יכול להימשך חודשים ארוכים, שבמהלכם הסכנה לחיי הפג ומצבו הבריאותי עוברים עליות וירידות. "המצב הלא יציב הזה מעמיד את ההורים המותשים בפני דילמות: האם להיקשר אליו? ומה יהיה אם הוא ימות? ולכן חלק מההורים מפתחים רתיעת מגע ממנו. ואנחנו, הרופאים, צריכים לדעת איך לא מורידים מולם את העיניים לרצפה, גם במקרים שבהם נכשלנו במאבק שלנו להצלת חיים", היא אומרת.
את כל המטענים הרגשיים, היא טוענת, ההורים ואנשי הצוות חייבים לפרוק באופן מקצועי. לדבריה, לרופאים ולאחיות יש מפגשים עם עובדים סוציאליים. "זה המון, אבל זה טיפה בים. כולנו, כל המערך הטיפולי בפג, מהכי זוטר דרך האחיות ועד מנהל המחלקה, חייבים יד מקצועית מכוונת שתעזור לנו לעבד את האירועים הקשים שאנחנו חווים, גם כדי שנכיל אותם, גם כדי שנפרק אותם, גם כדי שנעמוד מחוזקים יותר מול ההורים, ולא פחות – כדי שלא נהפוך חלילה למטפלים אדישים. ועל מה אני מדברת? בסך הכל משכורת חודשית אחת בכל בית חולים להעסקת פסיכולוג".
