טארק מוראד זוכר היטב את הרגע שבו הבחין לראשונה שמשהו בגופו השתנה. זה היה ב-2022, בחניון של סניף הבנק שבו עבד. הוא יצא מהרכב עם תיק העבודה ביד, ביום שגרתי כמו רבים שקדמו לו, ובדרך פנימה הרגיש לפתע משהו לא מוכר ברגליים. "הרגשתי מעין התכווצויות ברגל ימין, ולפעמים גם ברגל שמאל, ממש למטה, באזור התאומים", הוא נזכר. "לא שמתי לב. חשבתי שזה בטח מהעבודה בגינה, מההליכה. הלכתי ממש טוב. אחר כך זה התחיל בצליעה".
מוראד, בן 56 מבית ג'אן, נשוי ואב לשלושה, עבד 32 שנה בבנק לאומי והשתחרר משירות המילואים בדרגת רב-סרן. איש חזק, שבעיות פיזיות מעולם לא היו חלק מהלקסיקון שלו. הוא לא העלה בדעתו שהצליעה הקלה היא תחילתו של מסע ארוך, שבסופו יאובחן כחולה ALS. "היום אני נכה ב-112%", הוא אומר בעצב, "חולה סיעודי. יושב בבית מול הטלוויזיה. אין לי מה לעשות בחיים".
הסימנים הצטברו, התשובה לא הגיעה
ALS אמנם נדירה יחסית, אבל שמה כבר מזמן אינו זר לציבור. בקיץ 2014 עמדה המחלה במרכזו של "אתגר דלי הקרח", תופעת רשת עולמית שבה מיליוני בני אדם, בהם ידוענים ומנהיגים, שפכו על עצמם מי קרח כדי להעלות מודעות ולגייס כסף למחקר. בישראל היא שבה לכותרות בחודשים האחרונים בעקבות מות העיתונאי אורן נהרי, שחשף במרץ שלקה ב-ALS והלך לעולמו בחודש שעבר, בגיל 70. ועם זאת, היכרות עם שם המחלה אינה הופכת אותה בהכרח לקלה לזיהוי. אצל מוראד חלפו חודשים ארוכים של בירורים, בדיקות וטיפולים עד שמישהו העלה לראשונה את האפשרות שמדובר ב-ALS, מסכת ייסורים סיזיפית שממחישה עד כמה מפותלת עלולה להיות הדרך לאבחנה.
הפרידה העצובה של אורן נהרי זל מהרדיו, חמישה ימים לפני מותו
"רופא המשפחה חשד בכלל בבעיה אורתופדית", הוא אומר. משם החל מסלול ארוך בין מומחים. במשך חודשים הכיוון נותר דומה, גם כשאחד האורתופדים כבר זיהה חולשה ברורה. "הוא אמר לי: 'תעמוד על קצות האצבעות', ואני לא יכול. 'תעמוד על העקבים', ואני לא יכול". למרות זאת, לדבריו, גם הפעם ההערכה הייתה שמדובר בדלקת.
הוא קיבל זריקות לגב התחתון, שלא הועילו, ועבר מיפוי עצמות שיצא תקין ובדיקות MRI של הצוואר ועמוד השדרה. הזמן חלף, והתשובות לא הגיעו. "אנחנו כבר מדברים על ארבעה-חמישה חודשים של בירורים", הוא אומר. אחרי אחת הבדיקות חזר לרופא, שגם הוא נותר בלי הסבר. "הוא הרים ידיים ואמר לי: 'טארק, אני לא יודע מה לעשות איתך. אני לא יודע מה יש לך, מצטער'".
במקביל, מצבו המשיך להידרדר, והחולשה הופיעה גם ביד ימין. כשהבדיקות לא סיפקו תשובה, החל לחפש פתרון בכל מקום אפשרי: הוא ניסה צמח מרפא מהרפואה העממית ועבר 24 טיפולי דיקור. "תראה עד איפה הגעתי", הוא אומר בייאוש. "כמו בן אדם ששוחה בים ומחפש משהו לתפוס כדי לא לטבוע".
"אמרתי לרופא שיש לי חולשה, שאני לא יכול להרים בקבוק מים, לא יכול לספור כסף". אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
גם בעבודה כבר אי אפשר היה להתעלם מהשינוי. "הגעתי למצב שאני לא יכול לספור כסף ביד ימין, בשתי האצבעות", הוא מספר. "אין לי כוח ללחוץ באצבע על העכבר של המחשב".
טארק מוראד: נכנסתי לגוגל. לא ידעתי מה זה. קראתי מה זה ALS וראיתי שכתוב שם שתוחלת החיים היא בין שנה לחמש שנים, והתחלתי לבכות. לא סיפרתי לאיש
בהמשך הגיע לבדיקה אצל מנהל מחלקה אורתופדית ברמב"ם. "הוא בדק אותי שעתיים ובסוף אמר לי: 'טארק, לפי הבדיקות שלך, אתה אריה'. כבר עמדתי לצאת, ואז נזכרתי לשאול אותו: מה עם היד שלי? אמרתי לו שיש לי חולשה, שאני לא יכול להרים בקבוק מים, לא יכול לספור כסף. הוא אמר לי: 'תעצור'. לקח שני דפים, שם אחד בין הבוהן לאצבע בכל יד ואמר לי להחזיק. ביד שמאל תפסתי, ביד ימין הדף נפל. הוא אמר לי: 'אתה צריך לעשות בדיקת EMG'".
הבדיקה, שמודדת את הפעילות החשמלית של השרירים והעצבים, לא נעשתה מיד. "עד שקבעתי תור לקח עוד חודש-חודשיים, והמצב רק החמיר", הוא מספר. "עשיתי את הבדיקה, למחרת קיבלתי את התוצאה, ופתאום כתוב שם: חשד ל-ALS".
איך קיבלת את זה?
"נכנסתי לגוגל. לא ידעתי מה זה. קראתי מה זה ALS וראיתי שכתוב שם שתוחלת החיים היא בין שנה לחמש שנים, והתחלתי לבכות. ממש. לא סיפרתי לאף אחד".
כשחשד הופך לאבחנה
הכאב ניכר אצל מוראד גם היום. יותר מארבע שנים חלפו מאז הופיעו הסימנים הראשונים, אבל כשהוא חוזר לרגע שבו קרא לראשונה מה פירושן של שלוש האותיות, קולו נשבר. גם אחרי תוצאת ה-EMG הוא עוד התקשה לקבל את מה שנכתב בה.
מכאן החל סבב של חוות דעת. נוירולוג שאליו פנה הגיע למסקנה דומה. "הוא אמר לי: 'תשמע, טארק, 95% שיש לך ALS, אני רוצה להיות איתך כן'. לא האמנתי לו. אמרתי: אני לא לוקח את התרופה". הוא לא הסתפק בכך ופנה לנוירולוג בכיר במרכז הרפואי בני ציון בחיפה. גם שם, אחרי בדיקה מקיפה, נאמר לו שהסבירות ל-ALS גבוהה, והוא הוזמן לאשפוז של שבוע לבירור מלא. בתום סדרת הבדיקות כמעט לא נותר מקום לספק.
"בסוף האשפוז, לפני שאני משתחרר, פתאום נכנסת אליי מנהלת המחלקה יחד עם פיזיותרפיסטית. הן סגרו את הדלת. היא אומרת לי: 'תשמע, לפי כל תוצאות הבדיקות אנחנו מאבחנים אותך כחולה ALS'".
מה שנאמר אחר כך הוא הרגע שמוראד מגדיר עד היום כאחד הקשים בחייו. "הפיזיותרפיסטית אמרה לי: 'אתה צריך ללכת עם הליכון'. ואז ממש פרצתי בבכי. בכי ענק. היא אמרה לי: 'בלי הליכון אסור לך ללכת'. ואני חשבתי שזה הליכון של בני 80, של בית החולים. יש לי עבודה, משפחה, איך זה ייראה? התחננתי אליה שתרשום לי מקל. ממש התחננתי".
מכה נוספת הגיעה מהמערכת. אחרי שאובחן, הופנה מוראד למרפאה המתמחה במחלה באיכילוב, וכשהתקשר לקבוע תור גילה שההמתנה עלולה להימשך כמעט שנה. "זה היה ביולי 2024. נתנו לי תור ליוני 2025".
בסופו של דבר הצליח להקדים את התור באמצעות קשרים. "הרופא אמר לי: 'קודם כול, אל תקרא בגוגל על המחלה, כי לא כל מה שכתוב שם נכון. יש אנשים שחיים שנה, יש אנשים שחיים חצי שנה ויש אנשים שחיים 14 שנה. אל תיכנס לגוגל'. אחר כך הוא כתב במכתב השחרור שהוא ממליץ שאפסיק לעבוד, והסביר לי על הזכויות שמגיעות לי. מאז אני מטופל באיכילוב, מגיע לשם כל שלושה חודשים".
המחיר היומיומי של ALS
בינתיים המחלה המשיכה להתקדם. פעולות יומיומיות קטנות, כאלה שרוב האנשים אינם מקדישים להן מחשבה, הפכו למשימה, ולצד אובדן הכוח והעצמאות הצטבר גם מחיר נפשי כבד. "היד הימנית כבר לא מתפקדת, במיוחד במוטוריקה עדינה. אני לא יכול לדפדף, לכפתר כפתור או לפתוח דלת עם מפתח. אפילו לא להרים כוס זכוכית עם מים. בזמן האחרון יש לי גם רעידות. רציתי להשתתף במלחמה האחרונה, אבל לא יכולתי להרים את הרגל עם הנעליים הצבאיות. הבן הבכור שלי קיבל דרגת סרן כשהוא עוד היה בסדיר. זה היה ממש תקדים. הייתי בטקס, עליתי לענוד לו את הדרגות יחד עם אלוף המשנה, ולא הצלחתי לענוד אותן באצבעות שלי. עד כדי כך".
היד הימנית כבר לא מתפקדת, במיוחד במוטוריקה עדינה. אני לא יכול לדפדף, לכפתר כפתור או לפתוח דלת עם מפתח. אפילו לא להרים כוס זכוכית עם מים. בזמן האחרון יש לי גם רעידות. רציתי להשתתף במלחמה האחרונה, אבל לא יכולתי להרים את הרגל עם הנעליים הצבאיות
וה-ALS לא הגיעה לבדה. "אחרי המחלה התווספה לי גם בעיה בדרכי הנשימה, ואני מקבל משאף. עוד לפני המחלה הייתי חולה באפילפסיה, אבל היא מאוזנת. התווספה לי גם חרדה, ועכשיו אני מטופל פסיכיאטרית. אני מקבל כדורים לשינה, וכדי, איך שאומרים, לא לחשוב על הדברים, שארגיש טוב. זה לא קל. יש לי מחשבות על הילדים, על המשפחה, על העתיד שלהם. אני אומר לפסיכיאטרית ולפסיכולוגית שלי בבית החולים שאם אני מרגיש שהדיכאון רוצה להיכנס באחד החלונות, אני סוגר את החלון. אני לא נותן לו להיכנס".
המטרה: לזהות יותר משפחות שבהן קיימת המוטציה. ד"ר תהאני שיח' סקר, אחראית מרפאת ALS במרכז הרפואי איכילוב
(צילום: באדיבות המצולמת)
במרץ 2025 הגיעה שיחת טלפון שלא ציפה לה. ד"ר תהאני שיח' סקר, הנוירולוגית שמלווה אותו באיכילוב, הודיעה לו שתוצאות בדיקה גנטית שעבר פותחות בפניו אפשרות טיפולית חדשה. "היא אמרה לי: 'תשמע, זכית בלוטו. מצאנו לך תרופה. לפי הבדיקה יש לך ALS גנטית, ויש לזה טיפול חדש'. באמת הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. ממש שמחתי. לא ידעתי בכלל על התרופה הזאת. חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא עליה. בהתחלה אפילו חשבתי שהיא תעזור לי להבריא, ואז הבנתי שהיא לא מרפאה את המחלה, אלא אמורה לעצור אותה".
במאי 2025 החל לקבל את הטיפול באיכילוב. בחודשים הראשונים, לדבריו, התקשה להרגיש שמשהו השתנה. "עברו חודש, חודשיים, שלושה, ואני לא מרגיש שום דבר. ד"ר תהאני אמרה לי שצריך זמן, שרק אחרי בערך 56 שבועות מתחילים לראות את ההשפעה. היום, יותר משנה אחרי שהתחלתי לקבל אותה, אני מרגיש שההידרדרות הואטה".
המוטציה ששינתה את מסלול הטיפול
"ALS (טרשת אמיוטרופית צידית) היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים, שפוגעת בקבוצה מסוימת מאוד של תאי עצב, הנוירונים המוטוריים", מסבירה ד"ר שיח' סקר, אחראית מרפאת ALS במרכז הרפואי איכילוב. "אלה התאים שמפעילים את השרירים הרצוניים שלנו. המחלה מתקדמת בהדרגה ויכולה לערב את שרירי הגפיים, הדיבור והבליעה, ובהמשך גם את שרירי הנשימה".
כ-90% ממקרי ה-ALS מוגדרים ספורדיים, כלומר מופיעים ללא היסטוריה משפחתית ידועה, והיתר הם מקרים משפחתיים. אבל הגבול בין שתי הקבוצות אינו חד: גם אצל אדם שהוא הראשון במשפחתו שחלה, אפשר לעיתים למצוא מוטציה גנטית הקשורה למחלה.
"אחד הגנים החשובים שאנחנו מכירים הוא SOD1", אומרת ד"ר שיח' סקר. "זה היה למעשה הגן הראשון שנקשר ל-ALS, בתחילת שנות ה-90. מוטציות בו אחראיות לחלק משמעותי מהמקרים המשפחתיים, אבל אנחנו מוצאים אותן גם אצל חולים בלי שום סיפור משפחתי. בסך הכול מדובר בכ-2% מכלל חולי ה-ALS".
לגילוי כזה יש משמעות גם לבני המשפחה. "זו מוטציה שיכולה לעבור בתורשה", היא מסבירה. "מספיק עותק אחד שלה, ואם אחד ההורים נשא, לכל אחד מילדיו יש סיכוי של 50% לרשת אותה". בשנים האחרונות קיבלה התוצאה הגנטית תפקיד חדש: אצל חלק מהחולים היא כבר לא רק מסבירה מדוע המחלה הופיעה, אלא גם יכולה לקבוע איזה טיפול יקבלו.
ד"ר תהאני שיח' סקר: בעולם הנוירולוגיה זו באמת מהפכה. אצל החולים האלה נוצר חלבון SOD1 פגום, שמצטבר בתאי העצב. הטיפול עוצר את השרשרת הרבה קודם ומפחית משמעותית את ייצור החלבון הפגום. התקווה היא שאם נוריד את הכמות שלו, נוכל להגן על הנוירון המוטורי ולמנוע חלק מהנזק
הטיפול שמוראד מקבל נקרא קלסודי (Qalsody), ובשמו הגנרי טופרסן (tofersen), והוא מיועד לחולי ALS הנושאים מוטציה ב-SOD1. התרופה ניתנת ישירות לנוזל השדרה באמצעות ניקור מותני. היא נקשרת ל-RNA השליח של SOD1, המולקולה שנושאת את הוראות הייצור של החלבון, ומביאה לפירוקו, וכך מפחיתה את כמות החלבון שמיוצר בתא.
"בעולם הנוירולוגיה זו באמת מהפכה", אומרת ד"ר שיח' סקר. "אצל החולים האלה נוצר חלבון SOD1 פגום, שמצטבר בתאי העצב ויוצר עבורם סביבה טוקסית. הטיפול עוצר את השרשרת הרבה קודם ומפחית משמעותית את ייצור החלבון הפגום. התקווה היא שאם נוריד את הכמות שלו, נוכל להגן על הנוירון המוטורי ולמנוע חלק מהנזק".
סימנים ראשונים של שיפור
הדרך להוכיח שהגישה עובדת לא הייתה פשוטה. במחקר VALOR, המחקר המרכזי שהוביל לאישור התרופה, השתתפו 108 חולים הנושאים מוטציה ב-SOD1 (ALS-SOD1). אחרי 28 שבועות לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בין טופרסן לפלצבו במדד העיקרי, שבחן את השינוי בתפקוד. עם זאת, אצל המטופלים בתרופה נרשמה ירידה ברמות חלבון SOD1 וגם ברמות הנוירופילמנט, סמן ביולוגי שמשקף פגיעה בתאי עצב. על בסיס הירידה בנוירופילמנט העניק ה-FDA לטופרסן ב-2023 אישור מואץ.
התרופה נקשרת ל-RNA השליח של SOD1, המולקולה שנושאת את הוראות הייצור של החלבון, ומביאה לפירוקו. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
הסיפור לא הסתיים שם. במעקב ארוך הטווח, שפורסם בכתב העת JAMA Neurology ונמשך כשלוש שנים, החולים שקיבלו טופרסן מתחילת המחקר איבדו פחות תפקוד, כוח שרירים ויכולת נשימתית לעומת אלה שהתחילו כחצי שנה אחריהם. הנתונים הצביעו גם על האטה בהתקדמות המחלה ועל הארכת הישרדות ביחס למהלך הטבעי הצפוי של ALS-SOD1. במעקב הזה כבר לא הייתה קבוצת פלצבו להשוואה, והוא לא תוכנן להוכיח את ההבדלים באופן מובהק, ועדיין, התמונה שהתקבלה מעודדת בהרבה מזו שנראתה בתחילת המחקר.
ומה שמסקרן במיוחד: אצל חלק מהמטופלים מופיעים לא רק סימני האטה, אלא גם תופעה שנחשבה במשך שנים חריגה מאוד ב-ALS, חזרה של תפקוד שאבד. "בשנתיים האחרונות יש לנו עדויות, גם מהמרכז שלנו וגם מהעולם, שהתרופה יכולה להביא אצל חלק מהחולים לשיפור בכוח ולחזרה של תפקודים מוטוריים", אומרת ד"ר שיח' סקר. "זה משהו שלא היינו רגילים לראות במחלה הזאת, וזה משמעותי מאוד".
באיכילוב מטופלים כיום בטופרסן שישה חולי ALS-SOD1, ולדבריה, "אצל כ-50% מהמטופלים שלנו אנחנו רואים שיפור בכוח וחזרה של תפקודים ויכולות שאבדו". אחד הביקורים זכור לה במיוחד. "נכנסה אליי מטופלת עם חיוך על הפנים, ואני אומרת לה: מה נשמע? בואי ספרי לי. והיא אומרת לי: 'ד"ר, אתמול הצלחתי להכניס כלים למדיח, לראשונה מזה שנה'. זה היה מאוד מאוד מרגש". הקבוצה אמנם זעירה, אבל גם במחקר ארוך הטווח נרשמו אצל חלק מהמשתתפים ייצוב ואף שיפור במדדי תפקוד וכוח.
העתיד: לזהות מוקדם, לטפל מוקדם
מבחינת ד"ר שיח' סקר, השאלה הגדולה הבאה כבר אינה רק מה קורה כשמטפלים בחולה שאובחן, אלא אם אפשר להתחיל לטפל לפני שהמחלה מתפרצת. מחקר חדש בשם ATLAS, שנמשך בימים אלה, בודק את טופרסן אצל נשאי מוטציה ב-SOD1 שעדיין אין להם תסמינים של ALS. המשתתפים נמצאים במעקב קבוע, בין השאר באמצעות בדיקות של רמות הנוירופילמנט, במטרה לברר אם טיפול בשלב שבו הנזק רק מתחיל להתפתח יוכל לדחות את הופעת המחלה.
"התרופה הזאת נתנה לי תקוו". טארק מוראד
(צילום: באדיבות המצולם)
"התקווה הגדולה היא שנוכל להגיע למטופלים שאנחנו יודעים שיש להם את המוטציה עוד לפני שהתסמינים מתחילים", היא אומרת. "אם נוכל להתערב עוד קודם ולמנוע או לדחות את הופעת החסר הנוירולוגי, זה באמת יהיה העתיד של הטיפול הגנטי". כדי שהעתיד הזה יגיע ליותר משפחות, היא מוסיפה, נדרשת גם נגישות רחבה יותר לבדיקות גנטיות. "ברגע שיש טיפול שמכוון למוטציה מסוימת, יש משמעות גדולה לאיתור שלה. אם הבדיקות יהיו נגישות ובמימון הקופות, נוכל לזהות יותר חולים, וגם יותר משפחות שבהן קיימת המוטציה".
אצל מוראד, לפחות לעת עתה, התרופה אינה מוחקת את המציאות של המחלה, וגם לא את הפחד מהעתיד. היא כן הכניסה לתוכה משהו שלא היה שם קודם. "אני לא אשקר לך, אני יודע שהסוף קרוב. מתי? אני לא יודע", הוא אומר. "אבל התרופה הזאת נתנה לי תקווה. מול אנשים אני בן אדם אחד, וכשאני לבד אני בן אדם אחר". למרות הקושי, הוא בחר להיחשף. "זה לא קל. אני מקווה שהכתבה לחולים אחרים".
