יש מושג מאנתרופולוגיה שהפסיכיאטר פרופ' יורם יובל חוזר אליו שוב ושוב: מצב לימינלי. לא כאן ולא שם. לא לפני ולא אחרי. "אנחנו יודעים איך להיות בזמן חירום, ואנחנו יודעים איך להיות בזמני רגיעה", הוא אומר בריאיון שישודר היום (ב') בוועידת "מדינה בפוסט טראומה" של ynet ו-"ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות. "מה שיש לנו עכשיו זה לא חירום ולא רגיעה. אתה לא יודע אף פעם אם זה נגמר".
זו, בתמצית, האבחנה של פרופ' יובל למצב הנפשי הלאומי, כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר. לא חברה שקרסה. לא חברה שהחלימה. חברה שתקועה בתווך - ולתווך הזה, הוא מזהיר, יש מחיר כבד.
הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל משרטט את מצבה הנפשי של ישראל
פרופ' יובל לא מהסס כשנשאל אם תגובת החברה הישראלית היא פתולוגית או טבעית. "תגובה טבעית לאירוע כזה", הוא קובע. "יש בינינו לא מעטים שסוחבים תסמונות פוסט-טראומטיות אמיתיות, וצריך לטפל בזה - אבל לצד הקשיים, יש גם חוסן מאוד גדול שהתגלה פה. האתגר הוא לשמור עליו".
צפו בשידור החי מוועידת "מדינה בפוסט טראומה" של ynet ו-"ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות:
האירוע עצמו, הוא אומר, לא ייעלם מהתודעה הלאומית. "זה היום שבו נרצחו הכי הרבה יהודים מאז השואה. זה לא הולך לשום מקום. זה ילווה אותנו עוד הרבה הרבה שנים".
אבל לצד הכאב, פרופ' יובל מצביע על נכס ישראלי ייחודי שמעטים מודעים לו: בתחום הטיפול בטראומה, ישראל היא מעצמה עולמית. "לצד מדינות כמו אנגליה וארצות הברית, שפיתחו ושכללו את הטיפול בטראומה הנפשית, יש לנו פה מהאנשים הטובים בעולם". הוא מזכיר את פרופ' עדנה פואה קאהן שנפטרה לאחרונה, אם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בטראומה, ואת פרופ' יובל נריה, שמנהל את תוכנית הטראומה של אוניברסיטת קולומביה - שניהם מתוצרת ישראל. "השאלה היא איך לגרום לכך שכל המשאבים האדירים האלה באמת יגיעו למי שצריך אותם".
מ"לא גברי" ל"גיבורים"
שינוי תרבותי עמוק מתרחש לנגד עיניו, הוא אומר. בדור לוחמי יום הכיפורים, הודאה במצוקה נפשית ("אני מתעורר בלילה בצעקות") נחשבה לפחיתות כבוד. כיום, ההפך הוא הנכון. "להגיד 'קשה לי ואני צריך שתעזרו לי' זה הרבה יותר לגיטימי. אנחנו מבינים שהאנשים האלה הם לא חלשים, הם לא פחדנים - הם גיבורים שהיו בנסיבות קשות".
הסיכון, הוא מדגיש, אינו שמור רק למי שהיה בשדה הקרב. "כולנו בסיכון, כי כולנו היינו חשופים למה שקורה פה" - ועם זאת, יש שני סימנים שכל אחד צריך להכיר אצל עצמו ואצל הסובבים אותו. הראשון, ירידה תפקודית גלויה: "בן אדם שאומר 'אני לא יכול יותר להתמודד עם העומסים בעבודה', או שבן הזוג אומר 'הוא לא אותו בן אדם שהיה קודם' - זו נורה אדומה".
השני, עדין יותר, מסתתר מאחורי תפקוד תקין: אובדן שמחת החיים. "בן אדם שמקיים את כל החובות שלו אבל בפנים מרגיש שהוא לא נוגע במציאות - קהות, אדישות, חרדות, נדודי שינה. כל פגיעה משמעותית באיכות החיים הסובייקטיבית צריכה להיות טריגר להתייעצות".
אבל כשהשיחה עוברת מהאישי לציבורי, הטון של יובל מתחדד. הוא מדבר על פער בין הידע המקצועי העצום שיש לישראל לבין המשאבים שמופנים אליו בפועל - ומאשים את הממשלה. "מדינת ישראל צריכה להחליט, ונכון להיום הממשלה לא החליטה, שהיא מפנה את כל המשאבים כדי לאפשר לסקטור המקצועי לעשות את מה שהוא יודע לעשות". במקום זאת, לדבריו, המדינה לקחה צעד אחורה והשאירה את העבודה לארגוני המגזר השלישי - "נפש בנפש", "ער"ן", הקואליציה לטראומה. האחריות האמיתית, הוא טוען, צריכה להיות על קופות החולים והממשלה.
"מדינת ישראל עברה אירועים קשים מאוד - לא הייתה ברירה. אבל זה באחריות המדינה לתת משאבים לסקטור הציבורי, והוא לא מקבל אותם. זה לא ייתכן שבמגזר הציבורי, אם אתה לא הולך להתאבד ואינך במצב של אשפוז, יתנו לך תור לעוד חצי שנה - לא כי הם לא רוצים, אלא כי כל התורים תפוסים. זה ניתן לשינוי, וזה חייב להשתנות"
"בחנויות צ'צ'קעס (חפצי נוי) יש שלט 'שברת שילמת'", הוא אומר. "מדינת ישראל עברה אירועים קשים מאוד - לא הייתה ברירה. אבל זה באחריות המדינה לתת משאבים לסקטור הציבורי, והוא לא מקבל אותם. זה לא ייתכן שבמגזר הציבורי, אם אתה לא הולך להתאבד ואינך במצב של אשפוז, יתנו לך תור לעוד חצי שנה - לא כי הם לא רוצים, אלא כי כל התורים תפוסים. זה ניתן לשינוי, וזה חייב להשתנות".
4 צפייה בגלריה
זירת הטבח באזור מסיבת הטבע. מתי מגיע הרגע שמחייב התייעצות?
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
הוא מצביע על רפורמת "נפש בנפש" במשרד הביטחון כדוגמה למה שאפשר לעשות כשמקצים תקציב נכון, וקורא ליישם מודל דומה ברחבי החברה האזרחית. גם המשטרה, הוא מציין, שילמה מחיר נפשי כבד בשביעי באוקטובר, ולאחרונה חלה קפיצה במודעות גם שם. "הבעיה היא מה יעשה הישראלי שהוא לא חייל מילואים, לא עולה חדש ולא שוטר - אבל הדבר הזה קורה לו. ופה המדינה חייבת להפנות את המשאבים".
האזהרה מפני "מכונת הרעל"
ברמה האישית, פרופק יובל מציע מצפן פשוט להתמודדות: "הזמן יכול להיות רופא גדול. השאלה היא לקחת רגע צעד אחורה ולשאול - לאורך זמן, אני רואה קו של שיפור? אם כן, הזמן באמת רופא גדול". לצידו, הגורם המסייע השני: קשר אנושי. "צריך להיעזר באנשים שאוהבים אותך".
4 צפייה בגלריה
"קהילתיות היא זו שתבנה את החוסן האמיתי שלנו". מקלט בתל אביב בשעת אזעקה במהלך ימי שאגת הארי
(צילום: AP Photo / Oded Balilty)
אבל דווקא כאן, על סף מערכת בחירות, פרופ' יובל נשמע מודאג במיוחד. "כל הפנייה המגזרית הזאת, לשסות מגזר במגזר - זה רע מאוד. אני קורא לזה 'מכונת הרעל'". הוא חוזר לחוויה המאחדת של 7 באוקטובר כתזכורת: "המחבלים לא הבדילו בין דם לדם, בין יהודי לערבי. היו ערבים שסיכנו את חייהם, ולפעמים איבדו אותם, בניסיון להציל כאנשי צוותי חירום. כולנו פה ביחד - וכמה שיותר מהר נבין את זה, ככה נחלים יותר".
ולמרות הכול - או דווקא בגללו - פרופ' יובל מצביע על נתון שממשיך להפתיע רבים: נכון ל-2026 ישראל מדורגת במקום השמיני במדד האושר העולמי, מאחורי חמש מדינות סקנדינביה, הולנד, קוסטה ריקה ושווייץ בלבד. "ההישג הזה מטורף, ואני מאמין לו". ההסבר, לדבריו, טמון בלכידות החברתית שנבדקת באמצעות שאלות פשוטות: "אם אני אפול ברחוב, האם מישהו ייגש אליי? בישראל התשובה היא כן. ושואלים אם יש לך מישהו בחיים שיעשה הכול בשבילך - הישראלים במקום הראשון בעולם באחוז שעונה כן. הקהילתיות היא זו שתבנה את החוסן האמיתי שלנו", הוא מסכם. "וזה יציל אותנו".
