גם בעיצומם של ימים של תקווה בישראל, לאחר סיום המלחמה הארוכה בתולדותיה, הזמן עצר מלכת בחייה של ענבל נחמד, שסועדת את בנה הפצוע עידו בן ה-22. כבר כמעט שנתיים היא יושבת לצד מיטתו מאז נורה בראשו במהלך פעילות מבצעית בעזה. בעוד מחוץ לחלון החדר חוגגים בבניין סמוך את השיבה לחיים, אצלה השגרה נותרה בעינה. רק התקווה לנס, סיכוי מזערי שבנה יתעורר – עדיין לא כבתה. וענבל, כאמא לוחמת, לא מוותרת. התקווה היא כל מה שיש לה להיאחז בו. ורק בקשה אחת יש לה: "אל תשכחו אותנו".
עידו נחמד התגייס לנח"ל בדצמבר 2022, שנה לפני שנפצע. בבוקר 7 באוקטובר קם יחד עם מדינה שלמה ליום ששינה את חייו. "הבת הגדולה שלנו שהיא גם קצינה בצה"ל הייתה בתאילנד והיא זו שהעירה אותנו", משחזרת ענבל (51), אם לשלושה ממבשרת ציון בעת פגישתנו בבית החולים שיבא. "עידו כמובן ראה בטלפון שהוא מוקפץ. הוא היה נראה מאוד נרגש, ראה שגם כל החברים הקרובים שלו הוקפצו, וגם נראה חושש שהוא לא יודע לקראת מה הוא הולך. הוא היה קצת מבולבל כמו כולנו, ואני חושבת שהוא גם ראה עלינו שאנחנו חוששים מהיציאה שלו".
7 צפייה בגלריה
"כל עוד הוא נלחם - אנחנו נלחמים איתו במלוא הכוח". ענבל נחמד לצד בנה עידו במסע שנמשך בבית החולים
(צילום: מוטי קמחי)
בתוך זמן קצר היה כבר עידו בדרך לנקודת הכינוס בירושלים. "אריאל בעלי לקח אותו. רצנו אחריו עם המדים והגרביים הרטובים – תלינו אותם על השמשות של האוטו כדי שהם יתייבשו עד שהם יגיעו. משם הם נסעו לגוש עציון והוצאו ישר לגזרה הצפונית. עוד לא היה ברור מה קורה".
עשרה ימים היה עידו באימונים בצפון. משם ירד הגדוד שלו לדרום ונכנס לעזה בכניסה הקרקעית הראשונה, שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה. עידו כמעט שלא הספיק לבקר את משפחתו עד הפציעה. "הוא יצא להתרעננות של 24 שעות בנר שמיני של חנוכה ועוד פעם אחת להתרעננות בבא"ח נח"ל בערד, שם נסענו לראות אותו. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו לפני הפציעה", נזכרת ענבל.
"רגע שלא שוכחים"
ב-3 בינואר 2024, לאחר תקופה של חרדה שקטה, צלצול טלפון אחד קטע הכול ברגע. "זה רגע שלא שוכחים", משחזרת ענבל, "בדיוק יצאתי מהבית של אחותי, נסעתי באיילון, וכשעברתי ליד עזריאלי היה טלפון. חיכיתי לשיחה שתודיע שעידו יצא, כי באותו ערב הוא היה אמור לצאת מעזה. אבל בטלפון שמעתי קול אחר. שאלו אותי, 'את ענבל? את אמא של עידו?'. ואז הבנתי שעולמנו עומד להשתנות. כבר לא שמעתי כלום, רק שעידו נפצע מאוד קשה בעזה, שהוא מוטס לסורוקה, ושאני אעמוד איפה שאני נמצאת ויבואו לקחת אותי. אני באמת לא זוכרת הרבה, רק הרבה צרחות ויבבות, כאלה שאתה לא יודע מאיפה הן יוצאות. אני חושבת שרק כשאישה יולדת יוצאים מהגוף קולות כאלה".
כשהגיעה המשפחה לבית החולים, עידו כבר היה בחדר הניתוח. "ישבנו מחוץ לחדר", משחזרת ענבל. "הם לא ידעו איך עידו ייצא ממנו, רק אמרו שהם מנסים להציל את חייו". רק כעבור כמה ימים נודעו הפרטים. המג"ד וקצינים נוספים הגיעו לבית החולים והציגו בפני המשפחה את התחקיר. עידו, כך סיפרו להם, אבטח כוח שירד לחפש חטופים במנהרות.
"בשלב מסוים הוא רכן מעל פיר של מנהרה בשכונה בעזה", מתארת ענבל, "ואז צלף ירה בו, בחלק של המפגש בין הקסדה לאפוד. ירייה אחת בלבד. רק הוא נפצע באירוע. בקשר כבר הודיעו שיש 'הרדוף' (שם קוד לחלל), כינסו את הפלוגה והודיעו להם שהוא נהרג. אף אחד לא האמין שהוא ישרוד את הפציעה האנושה הזאת".
"קראתי שבתי החולים ממש נאבקים על הזכות לקבל אליהם את החטופים ולטפל בהם ומעמידים להם את מיטב המומחים, ואני יכולה להגיד שעל עידו אף אחד לא נלחם. זה צורם, זה כואב, זה כאב אז וזה כואב היום. גם לעידו מגיע בזכות ולא בחסד שיעמידו לו את מיטב המומחים ומיטב המחקרים ויעשו כל מה שיכולים"
בנס, כך היא מספרת, כוחות חילוץ היו סמוכים למקום. "בתוך 24 דקות הוא כבר היה בסורוקה. הפינוי המהיר, זה מה שהציל את חייו. הרופא סיפר לנו שכל רסיסי העצם של הגולגולת תקועים בגזע המוח. הם לא ידעו אם הוא ייצא מזה בכלל. מאז, עידו שוהה במצב של הכרה מינימלית. "המצב שלו די סטטי", אומרת ענבל, "אבל הוא נלחם על חייו כל יום מחדש בצורה הרואית ואנחנו נלחמים איתו. משם התחיל המסע הארוך שלנו. שנה ועשרה חודשים אחרי, אנחנו עדיין בתוך המסע הזה".
"רגעים קטנים של חסד"
בחודשים שאחרי הפציעה, בין ניתוח לניתוח, למדו בני המשפחה להיאחז ברגעים קטנים של תקווה. "באיזשהו שלב הוא עבר ממצב של 'צמח', למצב של הכרה מינימלית לא עקבית", מתארת ענבל. "הוא כבר התחיל לעקוב עם האישונים, הוא רואה, מגיב במבט, והיו גם פעמים, לא עקביות, שבהן הוא כן הגיב להוראות פשוטות. אלה רגעים קטנים של חסד, שאנחנו מאמינים שהוא איתנו".
"מבחינה פיזית זה באמת נס שהוא עדיין כאן. הוא עבר עשרה ניתוחי ראש ועוד שבעה ניתוחים באיברים אחרים בגוף, ובכל פעם הצליח לצאת מזה בגבורה. כל עוד הוא נלחם - אנחנו נלחמים איתו במלוא הכוח ומנסים להגיע לכל מחקר, חוקר, פיתוח חדש. הפגיעה שלו כל כך יוצאת דופן וקיצונית, שהיא מאתגרת את כל מערכת הרפואה", היא מוסיפה. "יחד עם הרופאים אנחנו מנסים למצוא דרך להגיע לתקשורת מינימלית איתו".
7 צפייה בגלריה
"הפגיעה שלו כל כך יוצאת דופן וקיצונית, שהיא מאתגרת את כל מערכת הרפואה"
(צילום: מוטי קמחי)
וכעת, המלחמה אמנם הסתיימה, אך בשביל ענבל כאמור היא רק החליפה זירה - משדה הקרב לשדות הבירוקרטיה. בכל יום היא נדרשת להזכיר למערכת שהבן שלה עדיין כאן, נאבק, ושאסור לשכוח אותו ואת החיילים הפצועים הקשים כמוהו. בין קירות בית החולים למכתבים ששלחה לכנסת, היא למדה על בשרה אמת אחת: גם אחרי שמצילים חיים - צריך להמשיך להילחם עליהם. בינואר האחרון בשיחה עם אולפן ynet בתחילת השנה סיפרה על מאבקה. עשרה חודשים אחרי, מעט, אם בכלל, השתנה. צפו בריאיון:
משדר אולפן 08.01.25 - המכתב של האמא של הלוחם, ראיון עם ענבל נחמד אימו של עידו נחמד שנפצע אנושות בקרבות בעזה
(צילום: מיקי שמידט)
"הפחד שישכחו את הפצועים עדיין קיים", היא אומרת, "והוא בעיקר נוגע לפצועים הקשים ביותר של המלחמה, במיוחד על רקע המעמד המשמח והמרגש שאנחנו נמצאים בו של החזרת החטופים החיים. קראתי שבתי החולים ממש נאבקים על הזכות לקבל אליהם את החטופים ולטפל בהם ומעמידים להם את מיטב המומחים, ואני יכולה להגיד שעל עידו אף אחד לא נלחם.
"שיבא לא רצו לקבל אותו. היו תנאים לקבלה שלו, גם בבית לוינשטיין הערימו קשיים, ואני שואלת את עצמי כחברה ישראלית, כאזרחית, כאמא שהבן שלה הוא הפצוע הכי קשה של המלחמה - איך זה שבתי החולים לא נאבקים על הזכות לטפל במי שהקריב למענם ובזכותו הם חיים כאן. וזה צורם, זה כואב, זה כאב אז וזה כואב היום. גם לעידו מגיע בזכות ולא בחסד שיעמידו לו את מיטב המומחים ומיטב המחקרים ויעשו כל מה שהם יכולים, כי בסוף הצילו אותו - והוא עדיין פה איתנו".
7 צפייה בגלריה
כל אחד מבני המשפחה מתמודד בדרכו. משפחת נחמד לפני הפציעה של עידו
(צילום: באדיבות המשפחה)
אבל היא לא מרימה ידיים. מאותו הרגע שבו הבינה שאם היא לא תילחם איש לא יעשה זאת במקומה, היא גייסה את כל כוחותיה. נחישותה של אם אחת הפכה למנוע של שינוי. "מערימים קשיים וזה כרוך במלחמות", היא אומרת. "גם המחלקה שאנחנו נמצאים בה לא הייתה קיימת כשעידו נפצע. היא הוקמה במיוחד אחרי פנייה לשר הביטחון דאז, יואב גלנט, שעזר לפתוח, ועוד אנשים טובים ומסורים שעזרו לנו מאחורי הקלעים - פילנתרופ שתרם כסף לפתיחת המחלקה. זה לא היה משהו בסיסי שהמדינה נתנה.
"אני תמיד אומרת לאנשי הצבא שאני מודה להם שהם הצילו את עידו, והפינויים המהירים הם באמת משהו שנלמד בכל צבאות העולם. אבל יש השלכה לפציעות האלה, שבעבר לא היו מצליחים להציל והיום מצילים. מערכת הבריאות צריכה לכוון את כל המערך שלה כדי לטפל בחיילים האלה, והם צריכים להתייחס אליהם בכבוד הראוי. ניגשתי גם לכנסת. פניתי במכתבים, ובבפלטפורמות תקשורתיות, ואני אגיע לכל מקום שצריך".
על ביקור הוריו של הירש גולדברג-פולין: "עידו אוהד הפועל, כמו הירש, והמוטיבציה הכי גדולה שלו להיכנס לעזה הייתה למצוא אותו. לצערי הרב הירש ועידו סיימו את המלחמה כל אחד עם טרגדיה אחרת, אבל היה לנו מאוד חשוב לפגוש את ההורים. רייצ'ל אמרה לי: 'אמנם מבחינתנו הסיפור נגמר, אך גם אם לעידו יש עוד חצי אחוז סיכוי להתעורר ולחזור לעצמו, הסיכוי הזה עדיין קיים'. זה היה מאוד מחזק"
עם זאת, בתוך כל הקושי, היא מבקשת להזכיר גם את הצד האחר: את האנשים שבוחרים להגיע, לשמוע ולעזור. "חילי טרופר הוא איש של חסד וטוב. הבת שלי פנתה אליו כשנה בערך אחרי שעידו נפצע. ביקשה ממנו לבוא אלינו, ויום למחרת הוא הגיע אלינו ומאז, כל שבוע, בלי לפספס, הוא מגיע אלינו לבקר אותנו ואת עידו.
"נשיא המדינה, שגם עליו אני אגיד שהוא מדהים, נתן לנו את הטלפון הפרטי שלו כדי לנסות לעזור לנו להגיע לכל מיני אנשים בעולם שיכולים לעזור במצבו של עידו. אלעזר שטרן מגיע לבקר כאן באופן קבוע. אז יש לנו אנשים טובים גם בהנהגה שהם התקווה להמשך שלנו. אמנם הם המיעוט, אבל זה המיעוט שמגיע לכאן בלי מצלמות, בלי תקשורת, ובלי להעלות לפייסבוק או לאינסטגרם".
הביקור המרגש של הורי החטוף שנרצח
ובינתיים, החיים ממשיכים. הם חייבים להמשיך. גם במציאות לא-נורמלית. "לפני הפציעה של עידו ניהלתי בית ספר בכפר הנוער קריית יערים והפסקתי לעבוד. זאת העבודה החדשה שלי, ואני נחושה להצליח בה", היא אומרת וקשה שלא לשאוב השראה מדמותה האיתנה של האם שלא מוכנה לוותר. על אף תעצומות הנפש, היא לא מסתירה את הקשיים.
"הקושי הגדול להחזיק את המשפחה בסיטואציה הזאת, לשמור על איזושהי שפיות", היא מודה. "אנחנו מאפשרים לכל אחד במשפחה להתמודד בדרכו ומכבדים כל אחד. הקמנו לפני שמונה חודשים סיירת שנקראת סיירת 'מר נחמד' לרפואתו של עידו. אנחנו מאמינים במעשים טובים ובלתת תקווה, בטח אחרי הטראומה שהעם הזה עבר. הסיירת מתנדבת ביישובי העוטף ובצפון המדינה, ביישובים שנפגעו מהמלחמה. זה התחיל מקבוצה מאוד-מאוד קטנה של חברי משפחה ועכשיו כבר יש למעלה מאלף מתנדבים. שם אני מוצאת את הכוחות שלי: במפגשים עם האנשים שחוו טראומה כמונו".
מבין כל אלה, היא גילתה שיש שפה שרק מי שחווה את אותם דברים יכול להבין. "אנחנו תת-קהילה של הפצועים הכי קשה שלא יכולים לדבר, להביע את עצמם או לתקשר: אימהות, חברות, אחיות. אני מעריכה שיש בערך שישה כאלה, חלק כאן וחלק בלוינשטיין או במוסדות אחרים. יצרנו איזושהי משפחה קטנה של אנשים שהם קבוצת התמיכה שלנו, אלה שאנחנו מרגישים איתם הכי בנוח, שהם היחידים שמבינים מה אנחנו עוברים".
7 צפייה בגלריה
"עידו אוהד הפועל, כמו הירש. המוטיבציה הכי גדולה של עידו להיכנס לעזה הייתה למצוא את הירש"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מעבר לכך, היא מספרת כי המקור הגדול לאופטימיות הוא העם שבו היא חיה. זה שסובב ועוטף אותה. "יש לנו עם נפלא", היא אומרת ועיניה בורקות, "הלוואי שלא הייתי מכירה את כולם ועידו לא היה נפצע, אבל מאחר שזה כבר קרה, אנחנו במסע שמצטרפים אליו לאורך הדרך מאות אזרחים. אזרחים שבאים לכאן או עוטפים אותנו מחוץ לבית החולים, בין אם אלה קבוצת מבשלות שמבשלות לנו הביתה ומקילה עלינו מאוד את היום-יום, וחברים טובים שלא עוזבים אותנו על אף התקופה הקשה והארוכה מאוד".
רק בשבוע שעבר זכו לביקור מרגש מהוריו של הירש גולדברג-פולין, שנחטף ונרצח בשבי חמאס, רייצ'ל וג'ון. "עידו אוהד הפועל, כמו הירש, הם נפגשו בבריגדה, ובאמת המוטיבציה הכי גדולה של עידו להיכנס לעזה הייתה למצוא את הירש. הוא התראיין לעיתון 'במחנה' שבועיים לפני שהוא נפצע והוא כתב שהחלום שלו זה לשבת איתו שוב ביציע ולצפות במשחק של הפועל. הוא גם השאיר לו מסר על קיר בג'בליה עם הסמל של הפועל וכתב לו 'הירש, אנחנו בדרך'. לצערי הרב הירש ועידו סיימו את המלחמה, כל אחד עם טרגדיה אחרת, אבל היה לנו מאוד-מאוד חשוב לפגוש את ההורים.
"רייצ'ל אמרה לי בסוף: 'אמנם מבחינתנו הסיפור נגמר, אך גם אם לעידו יש עוד חצי אחוז סיכוי להתעורר ולחזור לעצמו, הסיכוי הזה עדיין קיים. עידו עדיין פה והוא איתכם'. זה היה מאוד מחזק לשמוע. גם סשה טרופנוב, שורד השבי, ביקר פה ואמר לנו 'כולם אומרים שאני גיבור, אך אני לא גיבור. אני לא בחרתי להיחטף. עידו בחר להיכנס לעזה ולחפש אותנו ולכן הוא זה שצריך להצדיע לו ולהוקיר אותו'. בסוף אלה האזרחים, כל אחד עם הטרגדיה שלו, שמוצאים את הכבוד הראוי וההוקרה של ההקרבה שלנו ושל עידו, וזה מה שהייתי מצפה גם מהמדינה: שגם הרופאים המקצועיים והמומחים ובתי החולים יילחמו עליו כמו האזרח הקטן. ולכן, הערבות ההדדית הזו היא האופטימיות והתקווה הכי גדולה שיש".
וכעת, הפנים קדימה. היא אמנם לא יודעת אם עידו ישוב לדבר, לחייך, או להביט בעיניה שוב. אבל היא יודעת דבר אחד - בנה חי, והיא תמשיך להילחם עליו. "אני באמת מאמינה שיגיעו ימים טובים, אבל עד אז - אמנם שם המשפחה שלנו מאוד מחייב, ודורש מאיתנו להיות אנשים טובים ונחמדים, אבל חשוב לי להגיד שאם עידו לא יקבל מה שהוא צריך, אנחנו נהפוך לרוטוויילר ונילחם עד שהוא יקבל את הטיפול שמגיע לו. אני מקווה שכשעידו עכשיו ראה שתמה משימתו שלשמה הוא יצא אל הקרב וחזרו החטופים החיים, הוא יואיל בטובו לחזור אלינו, ויחזיר גם אותנו לחיים טובים יותר".
