צהריים בקישינב. זהו יום שטוף שמש, אביב בחוץ, ניחוח של עצים פורחים מורגש באוויר. שום דבר לא מזכיר את המלחמה. רק חדשות שמגיעות מאוקראינה ואוטובוסים עם פליטים יהודים המגיעים לעיר מחזירים אותי למציאות האכזרית. אחד האוטובוסים חנה זה עתה באחד ממרכזי הקליטה והמיון של הקהילה היהודית. המנוע העייף של הרכב השמיע צליל הדומה לנשיפה חזקה. לאט-לאט החלו אנשים לרדת ממנו: תחילה גברים, ואחריהם נשים, ילדים ובעלי חיים. כולם מהעיר צ'רניהיב, שנהרסה כמעט כליל בשבועות האחרונים. הפליטים היו נבוכים מהמראה הלא מסודר שלהם, תוצאה של כחודש ימים שעברו בתנאים בלתי סניטריים.
קראו עוד:
אחרונים ירדו מהאוטובוס אנשים שמרותקים לכיסאות גלגלים ולהליכונים. בפנים חיכו להם רופאים שבדקו, אבחנו, רשמו וחילקו תרופות. רופאים מומחים אומרים שלשרוד את מה שקורה בצ'רניהיב עם מחלות, זה מבחן כפול. "זו הסיבה שעלה רעיון להקים את בית החולים הנייד", אומר ל-ynet גאורגי לוגבינסקי, פעיל ציבור אוקראיני שעמד בראש מבצע החילוץ, בו השתתפו גם משרד החוץ הישראלי ורשויות הביטחון האוקראיניות.
האנשים הגיעו במצב קשה. "שמתי לב שגם אם אנחנו מחלצים אנשים במשאיות, הם אף פעם לא מתלוננים, כי הם מוכנים לצאת מהגיהינום בכל מחיר", אומר לוגבינסקי. "רבים מהמפונים נראו ממש ללא רוח חיים ונזקקו לטיפול רפואי דחוף. אנשים כאלה לא ניתן להסיע בנפרד באמבולנסים, ולכן עלה לי הרעיון לייצר בית חולים נייד או רכב החייאה גדול".
"ביום אחד נפלו 11 רקטות על הכפר שלנו. למחרת נפלו 17. הבית שלי נשרף כליל, יחד עם החיות. החיילים הרוסים הוציאו הכול מהבתים שלנו: מקררים, טלוויזיות, אפילו מזלגות וכפיות"
הרכבים שנבחרו היו אוטובוסי קומתיים. הקומה הראשונה שלהם צוידה בשבע מיטות, בדפיברילטורים ובמכשירי א.ק.ג, ובקומה השנייה הורכבו 41 מקומות ישיבה לאנשים הזקוקים להשגחה רפואית. "ייצרנו 12 אוטובוסים כאלה תוך זמן קצר במפעלים מיוחדים בקישינב", אומר לוגבינסקי. "באוקראינה אין אוטובוסים מהסוג הזה. ככל הידוע לי, הם לא קיימים בכל אירופה".
6 צפייה בגלריה
האוטובוס שהוסב לבית חולים שדה. "ייצרנו 12 אוטובוסים כאלה בתוך זמן קצר במפעלים מיוחדים בקישינב"
(צילום: אדוארד דוקס)
"הבית שלי נשרף כליל"
כמעט כל הראיונות עם פליטי צ'רניהיב הבוערת התחילו בדמעות ובמילים "זה מפחיד". אנשים שהצליחו לצאת מהעיר, שעד לאחרונה הייתה תחת הפגזות, מספרים על הזוועות שלהן היו עדים. "12 ימים ישבנו במרתף", מספרת נדז'דה, גמלאית מהכפר נובוסלובקה הסמוך לצ'רניהיב. "ביום אחד נפלו 11 רקטות על הכפר שלנו. למחרת נפלו 17. הבית שלי נשרף כליל, יחד עם החיות. החיילים הרוסים הוציאו הכול מהבתים שלנו: מקררים, טלוויזיות, אפילו מזלגות וכפיות".
תושבי צ'רניהיב העבירו חודש שלם ללא מים, אור וחימום. בחלק מהבתים נשאר רק גז; באחרים גם זה לא היה. לעתים הגיעה הטמפרטורה לשלוש מעלות צלזיוס. אנשים נאלצו לבשל אוכל ברחוב. "אנחנו מודים מאוד לארגון 'שבי ישראל' ולמנהלו מיכאל פרוינד, שבזכותם התאפשר החילוץ שלנו", אמרה נדז'דה.
"הפציצו אותנו ממטוסים, הפגיזו מטנקים, כמעט כל העיר נהרסה. הכפרים מסביב לעיר נמחקו לחלוטין. ממש כואב הלב, כי בשנים האחרונות צ'רניהיב פרחה. העיר עברה מתיחת פנים של ממש. אנשים באו אלינו כדי לנוח, ועכשיו הכול נהרס"
פליטה נוספת, אליסה (18), אומרת שעכשיו כנראה ייקח לה זמן רב להשתחרר מההרגל להתעורר מדי יום בארבע לפנות בוקר. "לרוסים היה נוהג לתקוף אותנו תמיד בשעה הזאת", היא מספרת. "מאז תחילת המלחמה היינו בלי מים ואור. טלפונים נטענו מסוללות שמש. מים לצרכים מילאנו מהנהר, ומי שתייה היו מביאים לנו מדי פעם. אף אחד לא ידע באיזו שעה בדיוק הם יגיעו".
6 צפייה בגלריה
מיכאל פרוינד. "החילוץ מאוקראינה לקישינב התאפשר בזכות תרומתו"
(צילום: באדיבות מיכאל פרוינד)
מפונה אחר, מיכאיל (45), הסובל משיתוק מוחין, מתכוון לעלות לישראל ולהשתקע אצל קרובי משפחה בחיפה. הוא כבר מחכה ליום שבו יוכל להסתובב בעיר הישראלית שטופת השמש. פליט נוסף שנעזר בכיסא גלגלים, ולדימיר, מספר כי צ'רניהיב הופגזה באמצעות סוגים רבים של נשק. "הפציצו אותנו ממטוסים, הפגיזו מטנקים, כמעט כל העיר נהרסה", הוא אומר. "הכפרים מסביב לעיר נמחקו לחלוטין. ממש כואב הלב, כי בשנים האחרונות צ'רניהיב פרחה. העיר עברה מתיחת פנים של ממש. אנשים באו אלינו כדי לנוח, ועכשיו הכול נהרס".
גם לאשתו של ולדימיר יש בעיות ברגליים, והיא נעזרת בהליכון. לפני כחודש הייתה אמורה להוציא תעודת נכות, אך לא הספיקה, כי פרצה המלחמה.
6 צפייה בגלריה
אחת הפליטות באוטובוס. "החיילים הרוסים הוציאו הכול מהבתים שלנו: מקררים, טלוויזיות, אפילו מזלגות וכפיות"
(צילום: אדוארד דוקס)
גם הכלבים בטראומה
לא הרחק מהם יושב זוג גמלאים, ולנטינה ו-ולדימיר. השניים נשואים 45 שנה, היו להם חיים רגועים ושקטים, והם לא תיארו לעצמם שלעת זקנה יצטרכו להתמודד עם זוועה כזו. במשך חודש ישבו במרתף, שם ישנו על שמיכות רטובות ושאבו מים מבאר מקומית בכדי לשרוד.
"לקחנו מהבית רק תיק קטן עם מסמכים", הם אומרים. "לא חשבנו שנצא מהבית למשך כל כך הרבה זמן. מכיוון שהכלב נשאר בדירה, חזרנו לחלץ אותו. נאלצנו לזחול כל הדרך בגלל הפגזות בלתי פוסקות. הבית שלנו לא מתאים למגורים עכשיו, אבל אם הוא ישוקם, והכול יהיה בסדר. כמובן שנחזור אליו”.
עכשיו כולם נחים וצוברים כוח לפני שהם ממשיכים הלאה. כלב קטן רץ מסביב, מביט בחשדנות במתרחש. זהו הכלב שחולץ על ידי בני הזוג, והוא נמצא עכשיו איתם בקישינב. כל קול חריג גורם לו לקפוץ כמה מטרים אחורנית. גם לבעלי חיים, כך נראה, יש טראומות מהמלחמה.
