סתיו בן דוד הייתה בדרכה הביתה מפסטיבל נובה - ואז הכול השתבש, והיא בקושי רב נחלצה בחיים. "בכלל לא הבנתי מה קרה. כבר יצאתי לדרך לכיוון הבית, והווייז פשוט בלבל אותנו, אז אני חזרתי לכיוון המסיבה בחזרה, ובלי להבין בדיוק מה קורה, פשוט נתקלנו ברכב במחבלים. שיירה של עשרה מחבלים שירו בנו עם אופנועים לכיוון האוטו", שחזרה היום (ד') בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו-"ידיעות אחרונות". מתנדבי "איחוד הצלה" קיבלו באירוע אותות הוקרה.
צפו בראיון של סתיו יחד עם משה ויצמן, חובש ב"איחוד הצלה", רס"ל ראובן בן פרש, לוחם ביחידת יואב, סמל רון בן עזרא, מפקדת בסיס זיקים של פיקוד העורף וסרן במיל' אלון הינדי, לוחם בעורב צנחנים, על בימת הוועידה עם הדר גיל-עד, כתבת הרווחה של ynet ו"ידיעות אחרונות":
ועידת האנשים של המדינה 2024 - ליפול ולקום מחדש
(צילום: סנטרל הפקות)
"אחרי שעברנו אותם בנס, חזרנו ממש לשטח של הפסטיבל, ואני כבר הייתי בבועה משל עצמי, אז אני לא זוכרת יותר מדי דברים שראיתי, רק מה שחוויתי על עצמי. כבר באוטו חטפתי כדור ברגל ימין, ואז המשכתי לרוץ איתו, בגלל האדרנלין כל הכאב נעלם. המשכתי לרוץ איתו במשך כמה שעות, ואז התחבאתי בתוך תעלה".
רצת במשך כמה שעות עם כדור ברגל?
"לא מרגישים כלום באותו רגע. הגעתי לכביש, שהוא ממש צמוד למסיבה, לא התרחקתי יותר מדי. שם התחבאתי מתחת לכביש בתוך תעלת ניקוז. שם תפס אותי מחבל, וירה בי עוד 11 כדורים נוספים. שכבתי עוד שעתיים עם כל הפצע, בלי סוללה בטלפון ובלי שום דבר. לא ראיתי יותר מדי, אבל הרגשתי המון".
סתיו בן דודצילום: יריב כץמה עבר לך בראש באותן שעות שאת שוכבת לבד?
"בהתחלה הייתי בקשר עם ההורים שלי, לפני שהטלפון כבה, והם אמרו לי שקרוב משפחה שלנו בדרך אליי עם צוות. כשכבה לי הטלפון פשוט ישבתי וחיכיתי שמישהו יגיע למיקום שלי. אחרי שעתיים התחלתי לשמוע קולות בעברית, שמעתי מלא חיילים רצים שם, ופשוט צעקתי להם "הצילו", והם הגיעו אליי. רק כשהגעתי לבית חולים, התחלתי להרגיש כאב ואת הריחות. הריח של אבק השריפה, הדם שנוזל ממני".
"150 אנשים מתים בשטח, מספר לא נתפס"
משה ויצמן, חובש ב"איחוד הצלה", היה באמבולנס הראשון שהגיע גם לשדרות וגם למסיבת הנובה ב-7 באוקטובר ונפצע בעצמו מרסיס של קסאם שנפל מטרים ממנו בשדרות. הוא תיאר את המראות הקשים: "הוקפצתי עם האמבולנס לכיוון שדרות. הפצוע הראשון שהיה אצלי זה תא"ל גורפמן, שמונה כבר למזכיר הצבאי של ראש הממשלה. פיניתי אותו לבית החולים, ואז כשנכנסתי לשדרות ראיתי את המראות, עם כמעט עשרים הרוגים במיניבוס בכניסה.
2 צפייה בגלריה
מימין: סתיו בן דוד, סרן במיל' אלון הינדי, סמל רון בן עזרא, רס"ל ראובן בן פרש, משה ויצמן, הדר גיל-עד
(צילום: יריב כץ)
"התחלתי להוציא פצועים מתוך שדרות לכיוון צומת נתיבות. בדקות הראשונות היה אצלי מצבים גם של שישה פצועים באמבולנס בזמן שאני לבד. פיניתי אותם לכיוון צומת נתיבות לבתי החולים. ובשלב הזה דיברתי עם מוקד "איחוד הצלה" ואמרתי להם תביאו את כל האמבולנסים שאפשר לכיוון צומת חלץ. רכב אזרחי עם פצועים הגיע וסיפר על המסיבה, וישר נסעתי לשם".
ובכל הזמן הזה אתם גם לא לגמרי מבינים שהקרב עדיין מתנהל, כלומר יש מחבלים בשטח.
"אני מגיע למסיבת הנובה באזור השעה שתיים בצהריים, והמראות שראיתי זה מראות שקשה מאוד לתאר אותם. ראיתי שם אנשים שרופים, קשורים, בחורות ערומות. יכול להגיד לך שעברתי שם מעל 150 הרוגים. זה מספר שהוא לא נתפס. אני מתנדב ב"איחוד הצלה" כבר 14 שנה. זה מספרים שלא נתפסים.
משה ויצמןצילום: יריב כץ"משם המשכתי לבארי, והייתי שם עד יום ראשון בערב, כשבכל 24 השעות שם עברו לי כמעט 80 חיילים פצועים. פתחתי שם עמדת טיפול ביחד עם הקרפ"ר הצבאי של האוגדה. חיילים שנכנסו להילחם בפנים, וחמש דקות אחר כך אנחנו מקבלים אותם במצבים של פצועים והכול. היה לי 12 אמבולנסים של "איחוד הצלה" שניהלתי אותם, העמסנו את הפצועים לפינוי לבתי חולים, חלק ישירות לבתי חולים, חלק למסוקים של 669, חלק למסוק של "איחוד הצלה". וככה זה נמשך, כשטיפלנו בפצועים, עד שאני נפצעתי ב-12 באוקטובר".
איך נפצעת?
"היה צבע אדום בתוך שדרות, באותן שניות נשכבתי על הרצפה. בשדרות יש בין 8 ל-12 שניות, חלק אומרים 15, אבל בפעם האחרונה שבדקנו זה היה בין 8 ל-12. נשכבתי על הרצפה, וטיל נפל כמטר וחצי ממני. רסיסים בכף רגל שמאל, יש לי רסיס בברך ימין, ירידה בשמיעה. עברתי שלושה ניתוחים, הייתי מאושפז עכשיו עד ערב חג פסח בבית החולים השיקומי 'רעות', שהטיפול שם משמעותי. אבל זו התמודדות, התמודדות קשה עם הכול. יש גם הנפשי, גם בריאותי. צריך, איך אומרים, להתחיל ללמוד ללכת מחדש, וזה קשה".
המ"כית שלא הפסיקה להילחם גם כשנפצעה
סמל רון בן עזרא, מפקדת בבסיס זיקים של פיקוד העורף, הייתה באותן השעות בבסיס זיקים וסיפרה איך זה היה נראה מהזירה שלה: "אני מ"כית טירונים, על מחזור אוגוסט 2023, זה אומר שהם חודשיים בתוך המערכת. כמו כולם, אזעקות, חושבים שזה רק ארטילריה, שומעים אחרי איזה רבע שעה יריות. המ"פ שלי אדיר עבודי ז"ל נותן פקודה שמצילה פה עשרות טירונים להחליף את הטירונים בעמדות. אני רצה לאחת העמדות, פוגשת שם עוד שני אנשי סגל, ופשוט מחכים, מחכים לאויב. בשלב מסוים אני מזהה שני מחבלים, אנחנו פותחים עליהם באש, נזרקים אלינו רימונים. ברימון השני שאני באה להשיב באש אני מוציאה את הראש, ואני חוטפת כדור לקסדה. בגלל הטווח הקצר, הכדור חודר את הקסדה, פוצע אותי בראש. אני ישר אומרת 'פגעו בי, פגעו בי'.
"המ"מ שלי, ינאי קמינקא ז"ל, מגיע ומחליף אותי בעמדה. אני יורדת לאחור ומקבלת מענה רפואי ראשוני, ואז אני פשוט מתדרכת את הבנות, את הטירוניות שבמיגונית, שיש מחבלים על הגדר, אנחנו בתוך מלחמה, יש פצועים. הראיתי להן את הקסדה, את הפציעה שלי, ושזה הרגע, לזה התגייסנו. אני ממשיכה בקרב, ובשלב מסוים מדברת גם עם אבא שלי. הוא רס"ר צנחנים. הוא מגיע, רואה את הבת שלו פצועה, נראה לי שבשלב הזה זה דווקא הייתה אתנחתא בשבילי שיש בן אדם שאני סומכת עליו ושהוא יודע מה הוא עושה ונמצא איתי. ממשיכה ככה בקרב עוד שלוש שעות. בסופו של דבר מפונה לבית חולים, מקבלת טיפול רפואי".
סמל רון בן עזראצילום: יריב כץבאותו קרב נהרגו שישה אנשי סגל וטירון, שנלחמו בכל הכוח, אך למרות הטראומה והכאב, סמל בן עזרא המשיכה לקצונה. "בקרב הזה לא רק המפקדים לקחו חלק, גם הטירונים סייעו בפינוי הפצועים, ויש לנו גם טירון שנהרג, נריה אהרון נגארי ז"ל. בהתחלה אין ספק שאת רק רוצה לברוח. אני רציתי לצאת, לא רק לא להמשיך פיקוד, אלא גם לצאת מהצבא. לחוות את זה בגיל עשרים, לא יודעת, אצלי זה לא משהו טריוויאלי. עם כמה שמכינים אותך ללוחמה, מלחמה, קרב, בסוף אני מעדיפה לחלץ אנשים ולהציל חיים ולא לקחת. אבל אבא שלי היה איתי, טיפולים רפואיים, פסיכולוגיים, כל הדבר שנלווה אל זה שזה מאוד חשוב. אני עד היום עושה שיחות. ועם הזמן חזרתי לתוך המערכת, יצאתי לקצונה. עכשיו אני בהשלמה חילית, עתידה עוד חודש לקבל 30 חיילים, מחלקה, ולהמשיך את המפקדים ואת מי שנפל והקריב את חייו".
למרות שנפצע המשיך בנסיעה כדי לפגוע במחבלים
רס"ל ראובן בן פרש, לוחם ביחידת יואב קיבל קריאה מהמפכ"ל באותו בוקר שיש חדירה לשטח ישראל וקפץ במיידי להגן על אזרחים: "אתה לוקח אקדח, כשאני רק עם 15 כדורים, וטס לאזור לצוות שלי כדי להתחמש בנשק ארוך וכל הציוד שלנו. כבר בדרך אני פוגש אזרח בצומת זיקים בשעה 7 בבוקר כבר שמדמם וכנראה קיבל יריות, ואומר לי שיש עוד מחבלים בהמשך. אני משאיר אותו פצוע שם וממשיך בנסיעה מאוד מהירה לצומת שער הנגב. זו הנקודה שבה אני אמור לפגוש גם את הכוח שלי, וכשאני מגיע כבר לצומת שדרות אני מזהה מספר לא מבוטל של גופות מרוטשות על הרצפה, ואני ממשיך בנסיעה. מנסיעה מאוד מהירה אני מתחיל נסיעה מאוד איטית כדי לא לעלות על גופות, כי היו גם גופות של מחבלים שם.
"אני נוסע נסיעה מאוד איטית, וקצת לפני צומת שער הנגב אני מותקל מטווח מאוד קצר, טווח של שישה, שבעה מטרים, על ידי עשרה מחבלים. אני פותח באש ראשון מהחלון של הרכב עליהם. הראשון נופל. הם פותחים כמובן באש מאוד קטלנית עליי. אני מקבל כדור ראשון ביד, שמוציא לי את היכולת להמשיך בירי עם האקדח. אני מנסה להוריד את הראש ומקבל עוד כדור ביד. ואז אני מקבל כדור מאוד משמעותי שמפוצץ לי ממש את הטיביה של הרגל, ואני מבין שאין לי יכולת עוד להמשיך להילחם. כמובן תוך כדי מטווח מאוד קצר הם ממשיכים לירות עליי. אני לוחץ גז על האוטו, והרבה אמונה והרכב ממשיך לנסוע".
רס"ל ראובן בן-פרשצילום: יריב כץלמרות שהרכב בו נהג מקבל עשרות כדורים, ובן פרש בעצמו נורה שלוש פעמים, הוא ממשיך בנסיעה, עד שהרכב נעצר: "אני נעצר אחרי חמישה קילומטרים באזור שבו אני רואה מספר אזרחים שמנסים לעזור לגופות על הרצפה, גופות, אזרחים, ואני צועק להם שיבואו לעזור לי. אני מנסה לצאת מהאוטו, והטנדר שהיה לי קרב איתו כנראה רדף אחריי. מהאטרף המשכתי לנסוע, והוא רדף אחריי כמה קילומטרים, ואז התחיל את הטבח שלו במושב יכיני. משם אני מבין שהם מנסים להרוג אותי, סגרתי את הדלת מחדש, והמשכתי בנסיעה של עוד כמה קילומטרים עד שנעצרתי, כי הייתי כבר ממש במצב קריטי, ואז שני חבר'ה מהנובה ועוד מספר אזרחים שם עזרו לי, והכניסו אותי לאחת מהסוואנות כשאני בהכרה מלאה. הכניסו אותי לסוואנה ולקחו אותי עד לסורוקה, ומאז אני נמצא בשיקום וניתוחים".
כמעט איבד את הרגל ורץ במרתון תל אביב
סרן במיל' אלון הינדי, לוחם צנחנים, נפצע באחת הקרבות מול מחבלים בחאן יונס: "אחרי עשרה ימים של מלחמה, שגם נפצעו לנו מספר לוחמים בגדוד, וגם נהרגו לנו כמה, ב-16 בדצמבר בעצם זה היום שאני נפצעתי. היה מטען גדול שהתפוצץ עלינו. הרגשתי את היד שלי מתנתקת מהגוף. רצתי חזרה לכוח מאיפה שהיה הפיצוץ, שזה היה בשטח פתוח לגמרי. כשהגעתי ישר טיפלו בי, רופא בשם נפתלי מהגדוד הציל לי את החיים, כי היד שלי הייתה ממש על סף כריתה. משם ישר זה היה למסוק לבית החולים.
סרן במיל' אלון הינדיצילום: יריב כץ"היינו 15 פצועים, מתוכם חמישה במצב קשה-אנוש, ואחד נהרג, בשם שליו זלצמן ז"ל. בנוסף, שבוע אחרי זה היה לנו עוד אירוע שבו נהרגו עוד שני חברים קרובים, שי טרמין ז"ל שאני לובש את החולצה שלו, ואלכס שפיץ. הגעתי לבית החולים והייתי מוגדר במצב קשה מאוד. נכנסתי לניתוח שארך 14 שעות. אחרי 11 שעות הרופאים יצאו החוצה להורים שלי ולאשתי, והם אמרו להם שאת היד הם הצליחו להציל. כל השריר האחורי והעצם התפוצצו לגמרי, היו צריכים להשתיל לי שריר מהגב לתוך היד. ואת הרגל חשבו שאי אפשר להציל, כי נקרע לי העורק הראשי ולא הצליחו לתקן. אימא שלי אמרה לרופא - אתה תיכנס שוב, אתה תנתח עוד פעם, ואתה תצליח. הוא נכנס, ואחרי עוד ארבע שעות הוא יצא ואמר שהרגל ניצלה. תודה אימא".
למרות הפציעה שלו, הינדי לא מוותר לעצמו ולאחרונה רץ במרתון תל אביב: "הרבה פצועים מהמלחמה וגם מהנובה משיקום בתל השומר, ובאנו ועשינו מקצה משלנו, וזה היה מרגש ברמות, כי כל אחד עשה את זה לזכר מישהו".
הענקת אות מתנדב "איחוד הצלה"
יותר מ-7,000 מתנדבים פועלים בארגון איחוד הצלה. אנשים ונשים שנחלצים לעזרתם של חולים ופצועים, ללא כל תמורה מלבד הסיפוק שבהושטת יד והצלת חיים. מעל בימת הוועידה חולקו אותות הוקרה של איחוד הצלה למתנדבים.
