יוספית משה עדיין נרגשת מהשיחה שבה התבשרה שמחר (יום ב') תזכה באות נשיא המדינה יצחק הרצוג על הצטיינותה בעבודתה כאחות ביחידה לטיפול נמרץ במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה. "היה לי קשה להאמין שכל המילים היפות והטובות שנאמרו בשיחה הזו, הן עליי", היא אומרת. בפברואר האחרון הצטרפה למשלחת של צה"ל שיצאה לעזור לנפגעי רעידת האדמה בטורקיה בפברואר האחרון. היא טיפלה שם בילדים פצועים, בהם ילד בשם אראס, בן ארבע וחצי, שכל משפחתו נספתה באסון, והוא הצליח להיחלץ מבין ההריסות. התמונה שלה לצדו פורסמה בכלי תקשורת רבים ברחבי העולם והפכה אותה לסמל עולמי של חמלה ומסירות.
3 צפייה בגלריה
יוספית משה
יוספית משה
יוספית משה עם הילד הטורקי אראס. "הבנתי שלא צריך להיות אמא כדי שיהיו לך רגשות אמהיים"
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
קראו עוד:
"קשה לי לחשוב על עצמי כעל דמות מעוררת השראה, כי אני לא חושבת שעשיתי משהו שהוא 'וואו'. בסך הכול עשיתי את העבודה שלי, את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – להיות אחות ולטפל באנשים". על הרגע שבו התבשרה שתקבל את אות הנשיא, סיפרה: "זה תפס אותי לא מוכנה. בכלל לא ידעתי שהמליצו עליי לקבלת האות הזה, ופתאום אני מדברת עם האחות הראשית של קופת חולים כללית, פטריסיה צימרמן, שאומרת לי שהעבודה והפעילות שלי זוכות להמון הערכה, ושאני עושה את זה בהרבה רגישות חוצת עמים ותרבויות, ושהמערכת רואה את זה ומאוד מעריכה. זה כבוד גדול".

הכול בזכות ההורים

היא בת 41, רווקה, במקור מקריית גת ובעשר השנים האחרונות גרה בפתח תקווה. את משיכתה לסיעוד ולעזרה לזולת היא זוקפת לזכותם של הוריה, סוזן ויוסי. "בזכותם אני מי שאני", היא אומרת. "למדתי בבית לבחור לראות את טוב הלב שקיים אצל האחר, לשים לב לזולת, לדאוג לרווחה הנפשית, לא רק הגופנית, של הסובבים אותנו. את כל זה למדתי מהוריי המדהימים, כך שאות הנשיא מגיע להם לא פחות מאשר לי".
"המחשבה שהילד הזה נשאר לבד בעולם, הייתה קשה מנשוא. כשנכנסתי אליו, שאלתי אותו בעברית, 'רוצה חיבוק?', והוא איכשהו הבין את זה והרים את שתי ידיו כלפיי. זה היה רגע קסום"
יוספית נזכרת באותה תמונה של החיבוק לילד הטורקי שנצרבה בתודעה: "כשהגענו לעיר קהרמאנמרש, התמקמנו בבית חולים עזוב", היא מספרת. "בקומות העליונות הפעלנו מחלקת אשפוז רגילה ויחידה לטיפול נמרץ, שבה מיטה אחת יועדה לילדים. אראס היה המטופל הראשון שהגיע אלינו. ראיתי אותו מיד לאחר שחולץ מבין ההריסות אחרי 140 שעות, חמישה ימים, שבהם היה במרחק קצר ממוות. הוא נראה חלש, מפוחד, מיובש. טיפלנו בו ונתנו לו חימום ונוזלים. כשהוא ביקש לשתות ולאכול, כולנו שמחנו. ידענו שהוא מתאושש. מהר מאוד הוא התחיל לדבר, לצחוק ולשחק".
3 צפייה בגלריה
יוספית משה
יוספית משה
יוספית משה. "הייתי שמחה לראות את ההערכה לעבודת הסיעוד גם בתלוש המשכורת"
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
אחרי יומיים-שלושה הוא הועבר למחלקה הרגילה, והיא הגיעה לבקר אותו. "הילד איבד את משפחתו. אמו נחשבה אז לנעדרת. לא ידענו שהיא אותרה והועברה לבית חולים אחר. המחשבה שהוא נשאר לבד בעולם, הייתה קשה מנשוא. כשנכנסתי אליו, שאלתי אותו בספונטניות, בעברית, 'רוצה חיבוק?', והוא איכשהו הבין את זה והרים את שתי ידיו כלפיי. זה היה רגע קסום, שתועד. ברגע הזה הבנתי שלא צריך להיות אמא כדי שיהיו לך רגשות אמהיים".

להאיר את מה שטוב

לפני כשנה הצטרפה יוספית משה למשלחת של שניידר שהקימה בית חולים שדה לילדים במערב אוקראינה זמן קצר אחרי שהחלה הלחימה שם. גם באוקראינה, כמו בטורקיה, היא טיפלה במסירות רבה בילדים מקומיים. היא גם עזרה בניתוח קיסרי ובהחייאה שהצילו את חיי הרך הנולד.
"התינוק רק נולד והתקשה מאוד לנשום", היא נזכרת. "כשהוא חזר לנשום, כולנו נשמנו לרווחה. כאחות את תמיד דואגת, אבל ראיתי מיהם אנשי הצוות שלידי, וידעתי שהתינוק הזה ישרוד. האירוע נמשך לא יותר משתי דקות, שהרגישו כמו נצח. אני זוכרת שבזמן שהאמא הייתה בהתאוששות, האבא פשט חולצה, נשכב על המיטה, קיבל את התינוק לזרועותיו וחיבק אותו. זה ריגש את כולנו, ישראלים ואוקראינים. נהניתי לראות איך אנשים מתחברים לאנשים. יכולתי ממש לחוש באנרגיות שמתחברות למטרה טובה – הצלת חיים".
3 צפייה בגלריה
יוספית משה
יוספית משה
יוספית משה עם התינוק האוקראיני, דקות אחרי שנולד. "האירוע נמשך לא יותר משתי דקות, שהרגישו כמו נצח"
(צילום: דנה שנקל)
האם גיחות הסיוע הללו עזרו לך לגבש תובנות שלא היו קודם? "אני בטיפול נמרץ עשר שנים, וקודם הייתי ארבע שנים אחות במחלקת ילדים בסורוקה, כך שאני תמיד יודעת מה חשוב בחיים ומנסה לפעול כדי להאיר את מה שטוב. אין דבר יותר מספק מלקבל ילד על סף מוות, ולראות אותו מתעורר ומחייך אחרי טיפול מסור ומלחמה על חייו. זה נותן המון: תחושה של סיפוק, שליחות, תחושה של מטרה. נותן אנרגיה ותקווה. יש רגעים של שבירה, אבל רוב הזמן אני מרוצה בעבודה שלי. מצד שני, אני ערה למצוקות הקשות של מערכת הבריאות. אנחנו עובדים סביב השעון גם בחגים ובשבתות, התקנים לא עודכנו שנים, יש עומס גדול, וזה מתסכל. הייתי שמחה לראות את ההערכה לעבודת הסיעוד גם בתלוש המשכורת, אבל השכר הנמוך לא ישנה את העובדה שאני מאוהבת במקצוע שלי".
איך מגיבים הורייך לנסיעות שלך לאזורי אסון? "כשנסעתי לאוקראינה, אמא מאוד חששה. הייתי צריכה להיות מאוד שלמה עם עצמי ולהרגיע אותה. היא שאלה, 'למה את צריכה את זה?'. כשהודעתי לה על טורקיה, היא אמרה לי, 'שאי ברכה והצלחה, תחזרי בשלום, ושאלוהים יהיה איתכם'. נחמד לראות את ההורים גאים בך".