כ-50 אלף צעירים מטיילים מדי שנה בחו"ל, מתוכם כ-150 נפגעי סמים בדרגות פגיעה שונות. שליש מהצעירים הללו נפגעים קשה ונזקקים לאשפוז כפוי במחלקות פסיכיאטריות סגורות בעקבות התקף פסיכוטי, כתוצאה משימוש בסמים. הגישה הישראלית של 'לי זה לא יקרה' לצד תחושת החופש – מובילה את הצעירים למקומות חשוכים. הסיפור של עמי פנחס הוא אחד מיני רבים.
בשנת 1988 יצאו שלושה חברי ילדות בני 26 מהחממה השכונתית שלהם בהרצליה, אל עבר הגשמת חלום ישן: לכבוש יחד את ארה"ב. בשברולט מאליבו ישנה, הם יצאו למסע מניו-יורק לכיוון לוס-אנג'לס. שניים מהם העריצו את הסופר הפרואני שחי בלוס-אנג'לס, הדוקטור לאנתרופולוגיה קרלוס קסטנדה. ספריו שהפכו לספר התנ"ך של הניו-אייג', סחפו רבים מהצעירים בישראל ובעולם, שנשבו במסעותיו הרוחניים. תחת השפעת סמים הוא העלה מושגים כמו 'מציאות נפרדת משנת תודעה' והטיל ספק בקיומה של מציאות אובייקטיבית.
עמי פנחס מסע לניו יורקעמי פנחס מסע לניו יורק
"חלמנו על שינוי תודעת. זה בא מהמקום הכי רציני וחקרני"
(צילום פרטי)
במסע שלהם הם הכירו חבורת ישראלים שסחפו אותם לראשונה בחייהם לפטריות הזיה. שנתיים אחרי, בערב שישי של שנת 1990 שניים מתוך השלושה ישבו בדירה ניו-יורקית וניסו לראשונה את פטריית ההזיה שהגיעה באותו הבוקר במעטפה מהחברים הישראלים. מהמסע הזה חזר רק אחד בריא ושלם.
"זו הייתה נקודת אל-חזור. עמי נפטר לפני שנה, בגיל 57, ממחלת הסרטן. אבל מה שבאמת הרג אותו זו הפטריה. במובן מסוים, בגיל 28 נגמרו לו החיים", אומר אריאל (השם המלא שמור במערכת) שיצא יחד עם עמי לפני 29 שנים למסע ממנו חברו לא שב. בשחזור בלעדי ל-ynet, הוא משתף בחלום ושיברו.
"היינו ילדים שרק סיימו ללמוד ורצו לחקור את עצמנו ואת גבולות התודעה", הוא מספר. "עמי ואני ידענו בעל-פה כל מילה בעמוד שהיית זורקת לנו ב-'משנתו של דון חואן' וביתר הספרים של קסטנדה. תפסנו את עצמנו כסקרנים אינטלקטואלים. חלמנו על שינוי תודעתי ועל הדברים המופלאים שקסטנדה דיבר עליהם בכתביו. זה בא מהמקום הכי רציני וחקרני, לא משהו שלוקחים במסיבת קרחאנה של סמים וסקס בחופי גואה".
למה עברו שנתיים עד שהתנסיתם לראשונה? ואם כבר, למה לא התחלתם 'בקטן'? "אחרי הטיול הגדול עמי ואני פשוט התאהבנו בניו-יורק. היא הקסימה אותנו. עמי היה הראשון שחזר אליה, אחרי שלמד ראיית חשבון באוניברסיטת תל-אביב. בניו-יורק הוא עבד בחברה ישראלית להשכרת רכב. הוא הרגיש שהוא חי את החלום. אני סיימתי את לימודי הכלכלה באוניברסיטת תל-אביב והצטרפתי אליו.
"שכרנו דירה יחד. זו הייתה תקופה מדהימה, עד לאותו ערב שישי. ביקשנו מחברה שתשגיח עלינו ואמרנו לה שאם משהו קורה – שתזעיק אמבולנס. עשינו את זה בבית ובחרנו ביום שקט כדי שלא יהיו הסחות דעת. הכנו את הכיבודים על השולחן בסלון, אוכל, מים מינרלים, חשבנו על הכל רק לא דימיינו שמה שקרה – יקרה. היינו נרגשים בטירוף, והסיטואציה שאחד מאיתנו לא יחזור משם אותו האדם – לא עלתה לנו בכלל בראש".
ומה עם פחד? "שנינו פחדנו אבל דווקא עמי הוא זה שעודד אותי שלא לפחד. היינו ילדים. באותה נקודת זמן לא היתה לנו קריירה או משפחה ודיברנו על זה שאם כבר לנסות – אז זה הזמן, לפני שהחיים האמיתיים והמציאות שבה יש לך אחריות על עוד כמה אנשים מתחילה.
"אני לא זוכר מי היה הראשון שהעז לקחת, אני זוכר שתוך כדי, ראיתי שעמי הלך למקום אחר בזמן שאני נשארתי באותו המקום. הוא אמר, 'אנחנו יכולים לעוף'. הוא שאל אותי אם אני מרגיש בזה? הוא התחיל לומר כל מיני דברים לא הגיוניים שהוא סופרמן או אלוהים. ראיתי שהוא מתנתק מהמציאות ומתמסר לחוויית ההזיה שלו. אני זוכר במעומעם שהיו קטעים ששנינו התחלנו לצחוק. זה לא היה מפחיד, חשבתי שזה חלק מהחוויה, אבל מי היה מאמין שהוא ייצא מזה סכיזופרני?".
עמי פנחס מסע לניו יורקעמי פנחס מסע לניו יורק
"מי היה מאמין שהוא יצא מזה סכיזופרני?". עמי פנחס
(צילום פרטי)
החוויה החד-פעמית הזו הובילה לשרשרת של התנהגויות מוזרות שעוררו את חשדו של אריאל. הוא חשש שחברו כבר לא אותו הדבר. "לאט לאט הסיוט התחיל לחלחל. עמי התחיל להעיר אותי באמצע הלילה סתם כדי לשתף ברעיון הזוי שעלה לו, בלילה אחר העיר אותי ואמר לי שהוא ישו. באחת הפעמים הוא לא הלך לעבודה, שוטט ברכבת יום שלם וכשחזר בלילה לדירה הוא לא זכר מה עשה. זה היה מוזר אבל עדיין לא הדליק לי נורה אדומה.
"יום אחד הגעתי הביתה מהעבודה ומצאתי אותו לבוש בבגדים שלי. שאלתי אותו על זה והוא ענה באדישות, 'אה, חשבתי שאתה מת'. זה היה הרגע שממש התחלתי לפחד. עמי התחיל להיות יותר ויותר קיצוני ומנותק והתחלתי להבין שזה כבר לא אותו החבר הטוב שלי, הבנתי שאין לבן אדם שליטה, פחדתי שהוא ירצח אותי. אני ממש זוכר את המחשבה שעברה לי בראש, ממש דיברתי לעצמי, 'אני חייב להתחיל לשמור על עצמי'. שקלתי להתחיל לנעול את החדר כשאני הולך לישון".
האשפוז היה קרוב מתמיד ובלתי נמנע, ולבסוף הגיע אחרי חודש ימים מאותו הערב. "קיבלתי טלפון מחוקר בתחנת המשטרה שאמר לי שעמי נמצא משוטט ברחוב עירום ושהוא נלקח לאשפוז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי בניו-יורק. הבגדים שלו היו זרוקים בפח אשפה ברחוב ליד הבית. הם מצאו את מספר הטלפון שלי בכיס של החולצה שלו".
בנקודת זמן זו, מספר אריאל, המטרה הייתה אחת – לאזן אותו בריאותית ולהטיס אותו חזרה הביתה, לישראל. "בהתחלה הייתי מבקר אותו, אבל כל מפגש היה חוויה טראומטית לשנינו. הוא כבר לא היה אותו החבר, אותו האח שהכרתי. אנחנו, שהיינו מנהלים שיחות פילוסופיות ארוכות אל תוך הלילה, כבר לא יכולנו לנהל שיחה. תמיד איכשהו זה היה מגיע לשאלה, 'אז תסביר לי איך זה קרה ולמה דווקא לי?', במין אובססיביות. אחרי כמה ביקורים הבנתי שאין הרבה מה לעשות חוץ מלעבוד כדי להביא אותו הביתה, לישראל. וזה קרה אחרי כארבעה חודשים. אני נשארתי לגור בארה"ב עד שנת 2000".
גדעון שמריהו, הצלע השלישית בחבורה, ליווה את עמי עד לרגעיו האחרונים, כשגידול סרטני התפשט מהכבד ושלח גרורות קטלניות שהביאו לסוף המסע הכאוב שלו. מותו התרחש שלושה חודשים אחרי ניסיון ההתאבדות האחרון שלו. "אני זוכר את שיחת הטלפון כשאמרו לי, 'שניהם קיבלו את הסחרור אבל אחד מהם לא התאושש וזה היה עמי'", משתף גדעון. "כשבאתי לאסוף אותו משדה התעופה הייתי בהלם. הוא היה נראה כמו זומבי, היה לו פחד בעיניים כמו איזו חיה פצועה. פרנואיד. הוא נצמד אליי וכל מה שאמרתי לו - הוא פשוט עשה. הוא טופל בשלוותא ולאט לאט מצבו השתפר, אבל היו הרבה ירידות ועליות במהלך השנים. הרגע שכולנו פחדנו ממנו היה כשלא לקח את התרופות המאזנות ואז כל הפרנויות והטירוף פשוט חזרו".
עמי פנחס מסע לניו יורקעמי פנחס מסע לניו יורק
"הוא אמר לי בעיניים עצובות 'מושמוש, משהו לא בסדר איתי'"
(צילום פרטי)
מישל צפירה, אחיינית של עמי המתגוררת בניו-יורק, סיפרה: "אני זוכרת שכשעמי הגיע לישראל הוא אמר לי בעיניים עצובות ומבולבלות, 'מושמוש, משהו לא בסדר איתי. אני צריך שיטפלו בי'. הלכנו יחד עם גדעון לשלוותא. אחרי יומיים רצו לשחרר אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ניסה להתאבד, חתך ורידים. כולם אמרו שהוא התחרפן ושהוא לא נורמלי, לי היה ברור שהוא עשה את זה כשהוא בהכרה מלאה. הוא זעק שיעזרו לו ושיצילו אותו מהמצב שהוא נמצא בו. הוא השיג את שלו – לא שיחררו אותו הביתה והוא המשיך לקבל טיפול. אחר כך הגיעו עוד כמה ניסיונות התאבדות. הניסיון האחרון היה שלושה חודשים לפני שנפטר".

"אחרי ששילמנו מחיר יקר כל כך - אני מבין שזו הייתה שטות"

"הגעתי לנחם אותו בשבעה של אמא שלו שנפטרה לפני כשנתיים וחצי ממחלת הסרטן", מספר אריאל. "התחושה הייתה מאוד מוזרה. זה היה כמו לפגוש ילד קטן. הייתה בי עצבות גדולה כי זה לא הגיע לו, אבל מצד שני, למי כן? אין בי רגשות אשמה ושאלות היפותטיות כמו 'מה היה קורה אם' או 'למה הוא ולמה דווקא לו ולא לי'. ברור שבדיעבד אם הייתי יודע מה היה קורה הייתי עושה הכל כדי לא להיכנס למקום הזה".
עם זאת, הוא מודה שלקח את הפטריה עוד פעמיים נוספות, "מצד אחד פחדתי להיהפך ל-'זומבי' מבלי לדעת אם אחזור מהמקום ההוא ומצד שני רציתי להרגיש שוב את מה שהרגשתי כבר, את השינוי התודעתי בו את רואה את הדברים באופן מושלם שאדם רגיל לא יכול לראות או לחוות. זו תחושה ממכרת עם חוויות עצומות ויש תובנות ותפיסות תוך כדי. אבל זה הולך ונמוג זה לאו-דווקא נכס שנשאר. אבל זה היה אז, היום, אחרי ששילמנו מחיר יקר כל כך, אני מבין שזו הייתה שטות. התבגרתי. למדתי תובנות על החיים. אני כבר לא זקוק לפטריות בשביל זה".
היום אתה אב לילדים, ביניהם בן שלא רחוק מהגיל בו טעמת לראשונה מהפטריה. "נכון. לפעמים אני מסתכל עליו ואומר, 'וואו. הוא ילד', ובואי אומר לך משהו, כל עוד זה תלוי בי – הוא לעולם לא ישמע ממני את הסיפור הזה. מבחינתו – אני אבא שבכל הזדמנות מזהיר כמה סמים מכל סוג שהוא זה עסק מסוכן. היום אני אומר באופן חד-משמעי: אין סמים קלים".

"נער שניסה להשיג את הטלפון של נאס"א"

בראיונות עם החברים והמשפחה כולם מדברים על עמי כילד האהוד שללא מאמץ תפס תמיד את המקום הראשון, בלימודים כמו גם בחברה ובספורט. כשאריאל מספר על הילד שעמי היה, נשמע כאילו ירד ממנו נטל בן שנים: "את יודעת איך כינינו אותו? פסקל מרוב שהוא היה טוב בפיזיקה. הוא היה מצטיין בכל מבלי להתאמץ או להילחם".
"עמי היה הלהיט של הכיתה אבל מאוד צנוע", מוסיף גדעון, "הוא לא אהב להתבלט או להבליט את כשרונותיו והיו לו הרבה כשרונות. מבין כולנו דווקא הוא היה חולם החלומות והרגיש".
אחייניתו מישל מספרת על השינוי שחל בעמי גם היא: "מנער שניסה להשיג את הטלפון של נאס"א כי 'אני חייב, יש לי רעיון', הוא הפך לאיש שחזר אלינו כשהוא מבויש כי הוא ידע שמשהו רע עבר עליו. הוא פשוט הרגיש את זה - הוא היה אדם טוב. לא היו הרבה אנשים טובים כמוהו. הוא היה תמיד הילד שאוהבים לגונן עליו ולחבק אותו. היו לנו שיחות ארוכות על החיים ומשמעותם, ובשנים האחרונות הוא היה אומר לי יותר ויותר, 'מושמוש, אני מותש. אני עייף'. המסע הזה שהתחיל בגיל 26 היה כבד עליו. הבנתי אותו".
עמי פנחס ואחייניתו מישלעמי פנחס ואחייניתו מישל
עמי פנחס ואחייניתו מישל. "לפני שנפטר הוא הרגיש את זה בגוף"
(צילום פרטי)
"לפני שנפטר, עמי הרגיש את זה בגוף", היא מספרת. "חודשיים אחרי, במאי לפני שנה, הוא נפטר. חודש אחרי, אמא שלי נפטרה אחרי שסרטן השלפוחית התפשט לה בכל הגוף. הם קבורים אחד ליד השנייה בבית העלמין החדש בהרצליה. המצבות שלהם כל כך יפות. הייתה ביניהם אהבת נפש - האחות הגדולה והאח הקטן. הם היו יותר כמו אמא ובן. אני שקטה עכשיו כשהם בסוף המסע וביחד. החיים היו ממש קשים אל שניהם. בלי הנחות".

"הילדים שלי גדלו עם הסיפור של עמי - שזה לא שווה את זה"

שנה וקצת אחרי מותו של עמי, מישל מצאה במחשב את קובץ "יומן האשפוז", שם בהומור ובכתיבה קולחת שלא מסתירה את הכאב נתן את ראיית עולמו וחוויותיו כמטופל במחלקה הסגורה. הוא חלם שזה יפורסם בתקשורת כדי שאנשים יבינו מה עובר על אנשים כמוהו.
"שלוותא, כשמו כן הוא, מקום של שלווה שנראה כמו קיבוץ, עם חדר אוכל, קפיטריה, מדשאות, עצים וספסלים", כתב עמי בקובץ. "במחלקה סגורה (המקום בו שהיתי), מאושפזים אנשים שעלולים לפגוע באחרים או בעצמם. במקרה כזה קושרים אותם למיטה ברגל (אלא אם כן הסכסוך נגמר בסולחה)".
בקובץ פירט עמי את סדר היום, כתב על התנהלות הצוות ועל חבריו למחלקה. "משתדלים (ממש קשה), שלא להתאהב באנשי/נשות הצוות. יש כאן חולים מכל רבדי האוכלוסייה: עשירים, עניים, אשכנזים, ספרדים, ערבים, משכילים וכאלה שלא שפר מזלם. יש כאן אחד שהיה מפסיד בשש-בש כל הזמן והיה חושב שהוא מנצח והיה אומר אחרי כל משחק: "הבא בתור". יש גם אחת שהייתה מבקשת סיגריות כל הזמן, חוץ מביום שבת, אז ביום ג' כשרצינו הפסקה ואמרנו לה שיום שבת".
"בישיבה 'אחד מול אחד' עם הפסיכיאטר, כל צד מנסה לחשוב מה השני חושב, וזה נגמר ב-'מה שלומך? הכל בסדר? להתראות בפגישה הבאה'", כותב עמי. "לעומת זאת, בקרב עם הפסיכולוגית, אתה מנסה להוציא תנאי אשפוז טובים יותר ותנאים סוציאליים טובים יותר. פעם אתה מנצח ופעם אתה מפסיד, ככה זה".
"לראשונה הבנתי קצת ממה שעבר לו בראש", מספרת מישל. "דמעתי כשדיברתי אל עצמי ואמרתי בקול, 'עמיקו, אתה גאון'. זה היה חכם ומשעשע. הוא היה אדם שאהב את החיים, אבל החיים לא היו נדיבים אליו. הם מעולם לא הראו לו 'משהו טוב' בדרך. עם החוויה הזו והידיעה שאסור לגעת בפטריה או בכלל בסמים – חייתי כל חיי. כשנולדו ילדיי הם גדלו לזה ש-'זה פשוט לא שווה'. נתתי לילדים שלי אותו כדוגמה. הם יודעים היטב ש-'זה לוקח רק פעם אחת' וש-'זה שהשני בסדר לא אומר שאתה תהיה בסדר'. את עמי כבר אי-אפשר היה להציל אבל יש צעירים רבים אחרים שאותם אפשר להציל ולחסוך מהם את המסע הכאוב הזה שאין דרך חזרה ממנו. לפעמים, ניסיון אחד הוא יותר מדי".