בשבוע שעבר חשפה עינת ארליך שהיא חולה בגליובלסטומה (GBM), גידול מוח ממאיר ואגרסיבי, ושכבר עברה ניתוח מורכב להסרתו. ארליך, שמזוהה במשך שנים עם עיסוק בבריאות, תזונה והקשבה לגוף, סיפרה בפוסט באינסטגרם על הטלטלה שבאבחנה. "האמנתי בחיים בריאים. אני עדיין מאמינה. אבל הגיע היום שבו הגוף שלי הודיע לי אחרת", כתבה, והוסיפה כי לצד הפחד, הכעס והעצב היא נכנסת כעת למאבק כשהיא נחושה לנצח.
עינת ארליך בבית החולים איכילוב
(מתוך אינסטגרם)
האבחנה שלה מפנה זרקור לאחד מגידולי המוח הקשים ביותר להתמודדות: מהי גליובלסטומה, איך היא מתפתחת, מהם הסימנים האפשריים ומה יכולה הרפואה להציע כיום? "גליובלסטומה היא גידול סרטני שמקורו במוח", מסביר ד"ר עידו פלדור, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה אונקולוגית וקרינה ממוקדת בבית החולים שערי צדק, סגן מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה ומזכיר האיגוד הישראלי לנוירוכירורגיה. "בניגוד לגרורה, נניח, שבה התאים מגיעים ממקום אחר בגוף, אלה תאים של מוח שפיתחו גידול סרטני. מבין גידולי המוח הראשוניים, כלומר שמקורם במוח, הוא הגידול הכי נפוץ, והכי נפוץ במבוגרים".
גלריה
"האמנתי בחיים בריאים. אני עדיין מאמינה. אבל הגיע היום שבו הגוף שלי הודיע לי אחרת"
(צילום: אינסטגרם)
למרות שמדובר בגידול המוח הראשוני הממאיר השכיח ביותר במבוגרים, גליובלסטומה עדיין נחשבת למחלה נדירה יחסית. השכיחות שלה מוערכת בכשלושה עד חמישה מקרים לכל 100 אלף איש בשנה, כך שבישראל מדובר בכמה מאות אבחנות חדשות מדי שנה. היא אמנם יכולה להופיע גם בגילים צעירים יותר, אבל הסיכון עולה עם הגיל.
בשנים האחרונות השתנה גם האופן שבו הרופאים מגדירים ומסווגים את המחלה. לצד המראה של התאים תחת המיקרוסקופ, בודקים כיום מאפיינים מולקולריים וגנטיים של הגידול. "יש סוגים שונים, אבל הטיפול במקרים רבים הוא די דומה", אומר ד"ר פלדור. "הסיווג של גליובלסטומה מתפתח מאוד. יש סוגים שונים מסיבות מולקולריות או גנטיות".
מעט גורמי סיכון, תסמינים משתנים
אלא שבכל הנוגע לשאלה מדוע הגידול מתפתח מלכתחילה, לרפואה עדיין יש מעט מאוד תשובות. בניגוד לסוגי סרטן שבהם מוכרים גורמי סיכון משמעותיים שאפשר לצמצם, כמו עישון או חשיפה לקרינה אולטרה-סגולה, בגליובלסטומה ברוב המקרים לא ניתן להצביע על התנהגות, הרגל או חשיפה מסוימת שהובילו למחלה.
ד"ר עידו פלדור: אצל חלק מהחולים מופיעים סימנים של לחץ מוגבר בתוך הגולגולת, כמו כאבי ראש, בחילות או טשטוש ראייה. אצל אחרים התסמינים תלויים באזור במוח שבו נמצא הגידול. אם הוא מערב אזור שאחראי על תנועה, למשל, זה יכול לגרום לחולשה ביד, ברגל או בפנים
"אין באמת גורמי סיכון. אני תמיד אומר לחולים שזה מזל נאחס", אומר ד"ר פלדור. "יש מעט סינדרומים גנטיים של גידולים שמגבירים את הסיכון, אבל בגדול אין הרבה דברים שבן אדם יכול לעשות בשביל להוריד את הסיכון לגליובלסטומה. עישון לא משפיע על זה, תזונה לא משפיעה על זה".
חריג נוסף הוא חשיפה משמעותית לקרינה מייננת, למשל בעקבות טיפולי קרינה קודמים לאזור הראש, אך גם היא מסבירה רק חלק קטן מאוד מהמקרים. נכון להיום גם לא קיימת בדיקת סקר שמאפשרת לאתר גליובלסטומה באוכלוסייה בריאה לפני הופעת תסמינים. ומה לגבי שימוש בטלפונים סלולריים, חשש שחוזר כמעט בכל דיון על גידולי מוח? למרות שנים של מחקר, עד כה לא נמצאה ראיה משכנעת לקשר בין השניים. גם ד"ר פלדור מסתייג מהטענה. "אני לא רואה מספיק הוכחות לכך שהיא נכונה", הוא אומר.
עינת ארליך עם בן זוגה ג'ונתן אלמן
(צילום: אינסטגרם)
התסמינים של גליובלסטומה יכולים להיראות אחרת לגמרי מחולה לחולה, בהתאם למיקום הגידול במוח, לגודלו וללחץ שהוא מפעיל על הרקמות שסביבו. "יש כמה צורות שבהן המחלה יכולה להתבטא", מסביר ד"ר פלדור. "אצל חלק מהחולים מופיעים סימנים של לחץ מוגבר בתוך הגולגולת, כמו כאבי ראש, בחילות או טשטוש ראייה. אצל אחרים התסמינים תלויים באזור במוח שבו נמצא הגידול. אם הוא מערב אזור שאחראי על תנועה, למשל, זה יכול לגרום לחולשה ביד, ברגל או בפנים. אם הוא מערב אזורי שפה, יכולה להופיע הפרעה בדיבור, ובאזורים אחרים גם ירידה בתחושה".
ד"ר עידו פלדורצילום: המרכז הרפואי שערי צדקאצל חלק מהחולים, הסימן הראשון יהיה דווקא התקף אפילפטי. "הגידול מגרה את רקמת המוח ויכול לגרום להתקף", מסביר ד"ר פלדור. במקרים אחרים המחלה מתגלה לגמרי במקרה, במהלך CT או MRI שבוצעו מסיבה אחרת. "יש אנשים שמגלים גליובלסטומה במקרה, בלי שהיו להם בכלל סימפטומים", הוא מוסיף. עם זאת, כאבי ראש, בחילות, קשיי ריכוז או הפרעות ראייה הם תסמינים שכיחים מאוד, וברוב המקרים אינם מעידים על גידול מוחי.
מהאבחון לניתוח
כשמתעורר חשד לגידול במוח, בדיקת CT יכולה לספק את הרמז הראשון, אך לרוב תגיע אחריה בדיקת MRI שמאפשרת לקבל תמונה מפורטת יותר של הגידול, מיקומו והיקפו. אלא שגם כאשר המראה בהדמיה אופייני מאוד לגליובלסטומה, האבחנה הסופית דורשת בדיקה של רקמת הגידול. "בסופו של דבר האבחנה הסופית נעשית באמצעות דגימה של הגידול ובדיקה פתולוגית", מאשר ד"ר פלדור.
במקרים שבהם ניתן לנתח, אותה פעולה משמשת למעשה לשתי מטרות: גם לקבלת הרקמה הדרושה לאבחנה וגם להסרת כמה שאפשר מהגידול. המטרה היא מה שמכונה ברפואה "כריתה מרבית בטוחה", כלומר להסיר את מרב הגידול שניתן מבלי לגרום לפגיעה נוירולוגית משמעותית. "כשאפשר להסיר בניתוח את כל הגידול שנראה ב-MRI, הרקמה שמוציאים משמשת גם לקביעת האבחנה. מעבר לכך, לכריתה עצמה יש ערך טיפולי והיא יכולה להאריך חיים", אומר ד"ר פלדור.
אבל לא כל גידול ניתן להסיר. "לפעמים הוא נמצא באזור שבו כריתה עלולה לפגוע בחולה, למשל באזור תפקודי חשוב. במקרים אחרים הגידול פשוט נרחב מדי, מערב את שני צדי המוח או מופיע בכמה מוקדים", הוא מסביר. גם מצבו הכללי של המטופל נכנס למשוואה: גיל, מחלות רקע והסיכון הכרוך בניתוח עשויים להוביל להחלטה שלא לבצע כריתה.
כאשר ניתוח להסרת הגידול אינו אפשרי, ניתן להסתפק בביופסיה, שבה נלקחת דגימה קטנה לצורך קביעת האבחנה והמאפיינים המולקולריים של הגידול. "אבל באופן עקרוני, כל גליובלסטומה שאפשר לכרות, או לפחות לכרות חלק משמעותי ממנה, צריך לכרות", מדגיש ד"ר פלדור. "זה בלי ספק הקו הראשון של הטיפול".
אחרי הכריתה: איך ממשיכים?
אלא שגם ניתוח מוצלח הוא רק תחילתו של הטיפול. "בדרך כלל אחרי הניתוח החולה יעבור טיפול בקרינה וכימותרפיה", אומר ד"ר פלדור. "זה קורס טיפולי של כמה חודשים, ולאחר מכן עושים הערכה מחדש של מצב החולה באמצעות MRI ובודקים אם המחלה בשליטה ומה צריך לעשות בהמשך".
הטיפול המקובל משלב קרינה עם הכימותרפיה טמוזולומיד, המוכרת גם בשם טמודל, ובהמשך ניתנים בדרך כלל מחזורים נוספים של טמוזולומיד בלבד. זהו הטיפול הסטנדרטי בגליובלסטומה חדשה כבר כשני עשורים. גם לאחר סיום הטיפול הפעיל ממשיכים החולים במעקב הדמייתי קבוע.
החולים נמצאים במעקב קבוע של בדיקות דימות. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
אפשרות נוספת בחלק מהחולים היא טיפול בשדות חשמליים. מדובר במכשיר לביש שמעביר, דרך אלקטרודות המוצמדות לקרקפת, שדות חשמליים שמפריעים לחלוקת תאי הגידול. בניגוד לתיאור שלו כטיפול של "קו שני", כיום ניתן לשלב אותו כבר בשלב הטיפול המשלים, לאחר סיום הקרינה, לצד טמוזולומיד, בחולים המתאימים לכך.
ומה קורה אם המחלה חוזרת? כאן אין מסלול אחד שמתאים לכולם. ההחלטה תלויה בין היתר במיקום הגידול, בזמן שחלף מהטיפול הראשון ובמצבו של החולה. לעיתים אפשר לבצע ניתוח נוסף. "לא נדיר שאני מנתח חולה עם גליובלסטומה שלוש או ארבע פעמים אם צריך, כל עוד הגידול נמצא במקום שאפשר לכרות", אומר ד"ר פלדור.
אפשרות נוספת במחלה חוזרת היא אווסטין. בניגוד לכימותרפיה, מדובר בנוגדן שמכוון נגד חלבון המעודד יצירת כלי דם חדשים. התרופה יכולה להפחית את הבצקת סביב הגידול ולסייע בשליטה בתסמינים אצל חלק מהחולים, אך לא הוכח שהיא מאריכה את ההישרדות הכוללת בגליובלסטומה חוזרת.
במקרים נבחרים ניתן לשקול גם קרינה נוספת, תרופות אחרות או השתתפות בניסוי קליני. לעיתים נדירות יותר נעשה שימוש גם בתכשירים כימותרפיים המושתלים ישירות באזור שממנו הוסר הגידול. בסופו של דבר, אומר ד"ר פלדור, הטיפול אינו מסלול קבוע מראש אלא רצף של החלטות שמותאמות שוב ושוב למצבו של החולה ולהתנהגות הגידול.
מחלה חשוכת מרפא
זה החלק הקשה ביותר בשיחה על גליובלסטומה: למרות ההתקדמות בטיפול, כיום עדיין אין דרך לרפא את המחלה באופן מוכח. אחת הסיבות לכך היא האופן שבו היא מתפשטת בתוך רקמת המוח. "זה לא גידול במובן הפשוט של גוש שמוציאים וזהו, וכל השאר תקין", מסביר ד"ר פלדור. "אנחנו יודעים שיש אזורים במוח שנראים תקינים ב-MRI ועדיין נמצאים בהם תאי גידול. זה קורה לי הרבה: אני כורת את כל הגידול שרואים, ואחרי זמן מסוים הוא חוזר, כי היו תאים סרטניים במקומות שלא יכולנו לראות".
גם המספרים משקפים את הקושי. חציון ההישרדות של חולים שמקבלים את הטיפול המקובל נע בדרך כלל סביב שנה וחצי, אך הנתון הזה מתאר אוכלוסייה גדולה ואינו תחזית אישית לחולה מסוים. גיל, מצב תפקודי, היקף הכריתה והמאפיינים המולקולריים של הגידול יכולים כולם להשפיע על מהלך המחלה, וגם שיעורי ההישרדות שמדווחים במחקרים משתנים בין אוכלוסיות ומאגרי נתונים שונים.
"מה שאני אומר לחולים הוא שכיום אנחנו לא יודעים לרפא גליובלסטומה, אבל יש לנו טיפולים שמאריכים חיים", אומר ד"ר פלדור. "לא נכון לקרוא לזה מחלה כרונית. הפרוגנוזה מאוד משתנה מאדם לאדם. יש לא מעט חולים ששורדים חמש שנים, ויש גם אנשים שחיים עשר שנים ויותר".
ד"ר פלדור: אנחנו לא יודעים לרפא גליובלסטומה, אבל יש לנו טיפולים שמאריכים חיים. לא נכון לקרוא לזה מחלה כרונית. יש לא מעט חולים ששורדים חמש שנים, ויש גם אנשים שחיים עשר שנים ויותר
ובתוך הסטטיסטיקה הקשה יש גם יוצאי דופן. קבוצה קטנה של חולים מצליחה לחיות שנים רבות לאחר האבחנה, לעיתים הרבה מעבר למה שהיה אפשר לצפות בתחילת הדרך. בספרות הם מכונים "שורדים ארוכי טווח", וגם כיום החוקרים מנסים להבין אילו מאפיינים של החולה ושל הגידול מאפשרים לחלקם לחרוג כל כך מהתחזיות.
"גם לי יש מקרים כאלה", מספר ד"ר פלדור. "ניתחתי חייל עם גליובלסטומה לפני הרבה שנים, ואחר כך הוא הזמין אותי ליום הולדת 40 שלו. בהחלט יש אנשים ששורדים הרבה מאוד שנים. זה נדיר מאוד, אבל זה קיים".
"אנחנו מתפתחים מאוד גם ביכולת לסווג את המחלה וגם ביכולת לטפל בה, ויש כיום טיפולים שלא היו בעבר"
(צילום: shutterstock)
והמקרה הזה אינו יחיד. סקירה שיטתית של הספרות איתרה 162 חולי גליובלסטומה ששרדו 10 שנים ויותר לאחר האבחנה, ומחקרים נוספים ממשיכים לבחון מה משותף לאותם שורדים ארוכי טווח. בין היתר נמצאו קשרים לגיל צעיר יותר ולמאפיינים ביולוגיים מסוימים של הגידול, אבל גם כיום אין דרך לנבא מראש בוודאות מי יהיה בקבוצה הזאת.
גם מחקר שפרסם המכון הלאומי לסרטן בארצות הברית ב-2024 בחן מקרוב חולי גליובלסטומה ששרדו לאורך זמן. החוקרים מצאו אמנם מאפיינים שהופיעו אצל חלקם בתדירות גבוהה יותר, בהם גיל צעיר יותר ומאפיינים מולקולריים מסוימים, אבל מצאו גם שורדים ארוכי טווח שלא נשאו את הסימנים שנחשבים בדרך כלל "טובים". מבחינת החוקרים, זו בדיוק אחת הסיבות לכך שקשה כל כך לתרגם את הסטטיסטיקה לתחזית עבור אדם מסוים.
כל זה לא משנה את העובדה שמדובר במחלה אגרסיבית מאוד, אבל הוא כן מוסיף הסתייגות חשובה למספרים: חציון הישרדות הוא נתון על קבוצה, לא תאריך תפוגה עבור החולה הבודד. "זה מאוד נדיר, אבל זה בהחלט קיים", מדגיש ד"ר פלדור.
התקווה: להפוך את המחלה לכרונית
במקביל, המחקר בגליובלסטומה ממשיך להתקדם. אחד האתגרים הגדולים הוא שהגידול אינו אחיד: הוא מורכב מאוכלוסיות שונות של תאים, משתנה עם הזמן וגם מצליח לחמוק במידה רבה ממערכת החיסון. בשנים האחרונות נבדקים בין היתר טיפולים חיסוניים, חיסונים נגד הגידול, נגיפים שתוכננו לתקוף תאי סרטן וטיפולים תאיים. סקירת הקונצנזוס העדכנית מ-2025 מדגישה כי ההבנה המדעית של המחלה השתפרה מאוד, גם אם עדיין לא תורגמה לפריצת הדרך שהחולים מחכים לה.
גם בתחום CAR-T (תאי חיסון של המטופל שעוברים הנדסה גנטית כדי לזהות ולתקוף תאי סרטן) נרשמו בשנים האחרונות סימנים ראשוניים מעודדים במחקרי שלב מוקדם בחולים שמחלתם חזרה, אך מדובר עדיין בטיפולים ניסיוניים שצריך להוכיח במחקרים גדולים יותר.
"אני אנצח - אין אופציה אחרת"
(צילום: אינסטגרם)
"אנחנו מתפתחים מאוד גם ביכולת לסווג את המחלה וגם ביכולת לטפל בה, ויש כיום טיפולים שלא היו בעבר", אומר ד"ר פלדור. "התקווה היא שנצליח להפוך אותה למחלה כרונית, כזאת שאנשים יודעים שיש להם אבל יכולים לחיות איתה".
דווקא התקווה הזאת, הוא מדגיש, מחייבת גם זהירות מהבטחות שאינן מבוססות. "יש המון שרלטנים. לכל חולה שאני מוסר לו את הבשורה אני אומר: אם מישהו פונה אליך ומציע לך טיפול, דבר איתי לפני. יש הבדל בין טיפול ניסיוני במסגרת מחקר לבין מישהו שאומר לך 'תן לי 30 אלף דולר ואני ארפא אותך'".
בסופו של דבר, לצד המספרים, הסטטיסטיקה והעובדה שעדיין אין למחלה מרפא, נשאר גם המקום לנחישות. ארליך כתבה כי מבחינתה "אין אופציה אחרת" מלבד לנצח. גם ד"ר פלדור מסכים שהנתונים, קשים ככל שיהיו, אינם סיבה לוותר מראש. "צריך להילחם", הוא מסכם. עבור החולים, המשמעות היא להמשיך בטיפול, במעקב ובבחינת האפשרויות שעומדות לרשותם, גם כשהדרך אינה פשוטה.
