בדצמבר הקרוב יחגוג פרופ' יואב צ'פמן את יום הולדתו ה-69. לפני כשנתיים הוא פרש לגמלאות, אחרי קריירה ארוכה כנוירולוג ועשורים שבהם ניהל את המחלקה לנוירולוגיה במרכז הרפואי שיבא (תל השומר). בפועל, הוא לא הפסיק לעבוד. כיום הוא עובד בחצי משרה במרכז לנוירו-אימונולוגיה וטרשת נפוצה בשיבא ומשמש כיו"ר האיגוד הנוירולוגי בישראל.
"אני רוצה לעבוד. זה טוב כי אתה מרגיש רצוי, אבל זה קורה גם לא במקרה, כי יש מחסור ברופאים בכלל, ובמיוחד במקצוע הנוירולוגיה", הוא אומר בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות". לדבריו, בישראל כ-400 נוירולוגים, וכשליש מהם מעל גיל 65. "אני מאוד שמח שנותנים לי להישאר ולתרום, אבל זה גם מעט מעציב שאין מחליפים. אולי יהיו, אבל זה ייקח לפחות 10-5 שנים עד שיהיו מספיק".
הבחירה להמשיך לעבוד לאחר הפרישה אינה נובעת רק מאהבת המקצוע. היא משקפת מערכת בריאות המתמודדת עם מחסור חמור בכוח אדם ונאלצת להישען על רופאים שכבר הגיעו לגיל פרישה.
דוח שערך אגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, ופורסם בתחילת החודש, הצביע על כך ש-24% מהרופאים המומחים בבתי החולים נמצאים לקראת גיל פרישה (רופאים מעל גיל 60 ורופאות מעל גיל 55, נכון לשנת 2024). ברפואה פליאטיבית מדובר ב-48% מהמומחים, בכירורגיית ילדים ב-36%, בגריאטריה ב-34% ובאונקולוגיה ב-28%. כותבי הדוח הדגישו כי תכנון כוח האדם מחייב בחינה של המחסור הצפוי בעתיד, ולא רק של זה הקיים כיום. לפי דוח כוח אדם במקצועות הבריאות, בשנת 2023 רבע מכלל הרופאים בישראל, כ-11,800, היו אחרי גיל פרישה. הנתון דומה גם בקרב רופאים מומחים.
המחסור צפוי להחריף בשנים הקרובות, בין היתר בעקבות רפורמת יציב של משרד הבריאות, שפסלה בתי ספר לרפואה בחו"ל שאינם עומדים בסטנדרטים לרמת הרפואה בישראל. לכך מצטרפים הנתונים שפורסמו באחרונה על הגירת רופאים מישראל.
"אתה מבין שלא יהיה מי שייקח על עצמו את העבודה". פרופ' יואב צ'פמן
(צילום: יריב כץ)
מחסור של מאות נוירולוגים
הצורך ברופאים בתחום הנוירולוגיה, מסביר פרופ' צ'פמן, רק הלך וגבר עם התפתחות אפשרויות הטיפול. לדבריו, כיום חסרים כמה מאות נוירולוגים, ובמקביל יש קושי למשוך מתמחים צעירים, בין היתר בשל השכר הנמוך יחסית. המחסור כבר משפיע, לדבריו, על הטיפול בחולים. "בשנים האחרונות יש למשל תרופות חדשות לאלצהיימר, אבל לא כל החולים יכולים לקבל אותן, ולא רק בגלל המחיר, אלא בגלל שאין מספיק מומחים שיודעים מה שצריך כדי לבצע את הבירור, לאבחן ולעקוב אחר המטופל".
צ'פמן מספר כי בשיבא עובדים לפחות שני נוירולוגים נוספים בגילו או מבוגרים ממנו, גם אם במשרה חלקית. "אתה פשוט מרגיש את הצורך כי אתה מבין שלא יהיה באופן מיידי מי שייקח על עצמו את העבודה". לדבריו, העלייה הגדולה של רופאים מחבר העמים בשנות ה-90 יצרה תחושה שכוח אדם רפואי הוא משאב זמין, "והיום זה ממש לא ככה".
המחסור מורגש במיוחד כאשר מומחים ותיקים יוצאים לגמלאות בתתי-מקצועות שבהם ממילא חסרים מומחים, למשל אפילפסיה. בפריפריה, לדבריו, המצב חמור עוד יותר. "יש מלכתחילה תקנים בודדים לרופאים הבכירים, ואז כל אחד שפורש זה משמעותי מאוד, ברמה שנסגר השירות". הוא אף שקל לעבור לסייע בפריפריה אם בשיבא לא ימשיכו להעסיק אותו.
גם גובה הפנסיה הנמוך של חלק מהנוירולוגים מוביל להמשך עבודה. צ'פמן מספר על נוירולוג בן 85, שמקבל כיום פחות מ-10 אלף שקלים בחודש, לעומת משכורת שהייתה גבוהה פי שלושה או ארבעה, ולכן לדבריו לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לעבוד.
הגל של שנות ה-90 מגיע לגיל פרישה
"משבר פרישת הרופאים הוא נושא קריטי שנוגע בליבת החוסן של מערכת הבריאות", אומר פרופ' נדב דוידוביץ' מאוניברסיטת בר-אילן, ראש תחום מדיניות בריאות במרכז טאוב. לדבריו, אחד משורשי המשבר הוא הזדקנות כוח האדם הרפואי שעלה לישראל בשנות ה-90. "ישראל נהנתה במשך שלושה עשורים מעליית רופאים מאסיבית מברית המועצות לשעבר, כ-10,000 רופאים, והגל הזה מגיע כעת כולו לגיל פרישה. אובדן כזה של ידע קליני וניסיון בכיר בבת אחת מייצר חלל".
פרופ' נדב דוידוביץ'צילום: דני מכלסגורם נוסף הוא רפורמת יציב. פסילת מוסדות לימוד לא איכותיים בחו"ל הייתה, לדבריו, צעד הכרחי להבטחת איכות הרפואה, אך בטווח הקצר והבינוני צמצמה את אספקת הרישיונות החדשים. לכך מצטרפים הפערים בין הפריפריה למרכז. "שיעור הרופאים המבוגרים בפריפריה גבוה אף יותר מהממוצע הארצי. פרישה מאסיבית תפגע קודם כל ובצורה העמוקה ביותר בצפון ובדרום, ותעמיק את אי-השוויון בבריאות". לדבריו, ברפואת משפחה, ברפואה פנימית ובפסיכיאטריה שיעור הרופאים המבוגרים בפריפריה גבוה במיוחד, ופרישתם עלולה להביא לסגירת מרפאות ולהארכת זמני ההמתנה, שכבר כיום ארוכים משמעותית בנגב ובגליל לעומת המרכז.
למרות שמשרד הבריאות מעורב בנושא בשנים האחרונות, בין השאר באמצעות הוועדה המייעצת לתכנון כוח אדם ברפואה, במשך שנים לא היה תכנון אסטרטגי הוליסטי רב-שנתי. "במשך שנים התרכזו במספר הסטודנטים ולא ניהלו את שרשרת ההכשרה כולה, שדות קליניים, תקני התמחות ותנאי שימור", אומר פרופ' דוידוביץ'.
"שיעור הרופאים המבוגרים בפריפריה גבוה אף יותר מהממוצע הארצי. פרישה מאסיבית תפגע קודם כל ובצורה העמוקה ביותר בצפון ובדרום, ותעמיק את אי-השוויון בבריאות"
לדבריו, נדרש תכנון שיכלול לצד הגדלת מספר הסטודנטים גם הרחבת השדות הקליניים בבתי החולים ובקהילה, הבטחת תקני התמחות והשקעה בקשר עם סטודנטים ישראלים בחו"ל כדי להביא לחזרתם ארצה עם סיום הלימודים. הוא מציע גם מסלולי העסקה גמישים לרופאים ותיקים, בדגש על הוראה, הדרכת מתמחים, רפואה מרחוק וייעוץ, לצד הרחבת סמכויות לאחיות מומחיות, פרמדיקים ורוקחים קליניים, חיזוק התמריצים לעבודה בפריפריה והפחתת שחיקה ובירוקרטיה.
"זה משבר שהיה ידוע מראש, אבל כעת הוא פוגש מציאות ביטחונית ולאומית שבה מערכת הבריאות והחוסן שלה הם קו ההגנה הראשון", הוא מסכם. "החשש שלי הוא שלמרות התגובה והמודעות שקיימת, נחליש את הרפואה הציבורית דווקא באזורים שהכי זקוקים לה".
"גיל 67 לא צריך להיות חסם"
גם בהסתדרות הרפואית סבורים כי אין מקום לקבוע את גיל 67 כנקודת סיום אוטומטית לעבודת הרופאים. "המחסור ברופאים בכלל, וברופאים מנוסים בפרט, גדול מאוד בישראל", אומר פרופ' ציון חגי, יו"ר ההסתדרות הרפואית. "הגיל לא צריך להיות חסם, כמובן בתנאי שלרופא יש יכולת מקצועית וכשירות בפועל לעבודה".
פרופ' ציון חגיצילום: יריב כץחגי מציין כי גם במדינות אחרות ניתן משקל לכשירותו המקצועית של הרופא ולא רק לגילו. הוא מספר כי בהתמחות-על בארה"ב הכיר רופא שעבד עד גיל 80, ניתח ולימד מתמחים. "זה מקובל בארה"ב ובבריטניה, וכך גם צריך להיות בישראל - מי שרוצה להמשיך והוא חיוני למערכת, צריך לאפשר לו להישאר בעבודה".
עם זאת, הוא מדגיש כי המשך העסקתם של רופאים ותיקים אינו יכול לבוא במקום הכשרת הדור הבא, ויש להגדיל את מספר תקני ההתמחות. "אסור שרופא שסיים סטאז' ימתין להתמחות. חייבים להכשיר אותו מיד".
"המחסור ברופאים בכלל, וברופאים מנוסים בפרט, גדול מאוד בישראל. הגיל לא צריך להיות חסם, כמובן בתנאי שלרופא יש יכולת מקצועית וכשירות בפועל לעבודה. מי שרוצה להמשיך והוא חיוני למערכת, צריך לאפשר לו להישאר"
לדבריו, העלייה מברית המועצות בשנות ה-90 "הצילה בזמנו את מדינת ישראל מקריסה של מערכת הבריאות", אך גם כיום התכנון בכוח אדם אינו מספק, במקביל למחסור העולמי ברופאים. בשל משך ההכשרה הארוך עלולה להיווצר תקופת ביניים שבה המחסור יורגש במיוחד. "בתי הספר לרפואה קולטים יותר סטודנטים, אבל ייקח זמן עד שהם יסיימו את הלימודים וההכשרה. אנחנו מקווים שתוך כמה שנים לא נצטרך להסתמך על השארת רופאים מעל גיל 67 בשל מצוקת כוח האדם".
פורשים, אבל לא באמת עוזבים
במחקר מ-2019 בחנו ד"ר שלומית מנור, מהמחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, וד"ר רועי הולנד, מהאגף האונקולוגי בבית החולים רמב"ם, את המשך עבודתם של רופאים לאחר גיל הפרישה במסגרות הציבוריות והפרטיות. המחקר, "פורשים מבלי לפרוש", מצא כי למרות הלחץ הרב שמאפיין את העבודה במערכת הרפואה הציבורית, מרבית הרופאים בוחרים להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה ומתקשים לוותר על זהותם המקצועית ומעמדם.
"מדובר בדור שהעבודה הייתה עבורם הכול, האנשים האלה עבדו מבוקר עד ערב ובית החולים היה בית עבורם", מסבירה ד"ר מנור בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות". לדבריה, אחד המרואיינים אמר: "מה אני אתחיל לגדל בצל? אני רופא, זה מה שאני יודע לעשות".
אלא שהמשך העבודה אינו נובע רק מרצונם של הרופאים. "מהנתונים עלה שהמערכת מתבססת על כך שרופאים לא פורשים, וממשיכים בעבודתם בגלל מצוקת כוח האדם", אומר ד"ר הולנד. "כמעט 100% מהרופאים והרופאות שמגיעים לגיל פרישה ממשיכים לעבוד במסגרת כזו או אחרת. הם פורשים, אבל אחרי שבוע רואים אותם במחלקה או בקופת חולים". לדבריו, בבתי החולים מתאפשרת לעיתים המשך העסקתם באמצעות תאגידי הבריאות, ואחרים עוברים לקופות החולים או למגזר הפרטי.
"מהנתונים עלה שהמערכת מתבססת על כך שרופאים לא פורשים, וממשיכים בעבודתם בגלל מצוקת כוח האדם. כמעט 100% מהרופאים והרופאות שמגיעים לגיל פרישה ממשיכים לעבוד במסגרת כזו או אחרת. הם פורשים, אבל אחרי שבוע רואים אותם במחלקה או בקופת חולים"
ד"ר מנור מסבירה כי ברפואה לניסיון שנצבר לאורך השנים יש משמעות גדולה. "בניגוד למקצועות ההייטק, ששם אתה יכול להיות כוכב בגיל 30, ברפואה אתה לא יכול להיות עילוי בגיל 30. שיא הקריירה של הרופאים היא סביב גיל 55-50". לכך מתווספת הזהות המקצועית שנבנתה במשך עשרות שנים. לדבריה, לרופאים ותיקים קשה להיפרד גם מהמעמד ומהזהות של מי שהמטופלים תלויים בו.
לדבריה, נוצר פרדוקס: רופאים שמגיעים לגיל הפרישה מקבלים הודעה רשמית על סיום עבודתם, אך לעיתים כמעט באותה נשימה המערכת מבקשת מהם להמשיך. היא מספרת על אורולוג בכיר שקיבל מכתב פרישה, ובמקביל התחננו בפניו להישאר כי אין מי שיחליף אותו.
ד"ר רועי הולנד וד"ר שלומית מנור
(צילום: ניר מנור)
בשל הידע והניסיון שצברו הרופאים הוותיקים, סבורה ד"ר מנור כי יש לבחון מחדש את האופן שבו המערכת מתייחסת לגיל הפרישה. "אין שום היגיון להוציא לפנסיה בגיל 67 אדם שמחזיק בידע שגם המתמחים אומרים שבשום ספר רפואה לא תמצאי". היא מציעה לשלב רופאים ותיקים כמנטורים למתמחים צעירים ולבחון רוטציה בתפקידי ניהול, שעשויה להפחית שחיקה ולאפשר להם להישאר במערכת. לדבריה, חלק מהרופאים שחוקים מהעבודה הבירוקרטית של תפקידי הניהול, וכשאין רוטציה גם פחות מתאים להם להישאר אחר כך ולעבוד תחת מי שהיה כפוף להם.
"צריך לבצע חשיבה מערכתית על איך לא מאבדים אנשים כאלה, במיוחד על רקע המחסור בכוח אדם בישראל, וזמני ההמתנה הארוכים לרופאים, בייחוד בפריפריה".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "אנו מעודדים המשך עבודה אחרי גיל פרישה ובפועל, רוב הרופאים ממשיכים לעבוד גם לאחר גיל הפרישה. הזדקנות אוכלוסיית הרופאים והפרישה הצפויה מובאות בחשבון בתכנון כוח האדם של משרד הבריאות, לצד גידול האוכלוסייה וכניסת רופאים חדשים למערכת. בשנים האחרונות המשרד פועל להגדלת היצע הרופאים באמצעות הרחבת ההכשרה, הכפלת מספר הסטודנטים (מ-820 בשנת 2020 ל-1,550 בשנה הלימודים הקרובה ול-2,000 עד סוף העשור) והמתמחים, קליטת רופאים עולים וחיזוק כוח האדם בפריפריה. לאור צעדים אלה, המשרד צופה בשנים הקרובות עלייה בשיעור הרופאים ביחס לאוכלוסייה, גם לאחר שקלול הפרישה הצפויה.
