הימים האחרונים לא מפסיקים לייצר חדשות: המשטרה מצותתת לטלפונים שלנו, עסקת טיעון אפשרית עם נתניהו, ועדת חקירה לפרשת הצוללות, שתי רעידות אדמה בצפון. כל האירועים האלה הגיעו לכותרות הראשיות. הקורונה, כך נראה, כבר פחות מעניינת.
לראשונה מזה תקופה ראש הממשלה בנט לא טרח להתייחס בפתח ישיבת הממשלה שנערכה אתמול לתחלואה המשתוללת. ההתעלמות המופגנת מהנושא כרגע אינה בגדר "חיים לצד הקורונה", כפי שבנט רצה ודאי לשדר, אלא יותר "החיים כבת יענה". מספרי הנדבקים, החולים הקשים והאשפוזים נמצאים בשיא. אבל אם נעמיד פנים שהקורונה כבר לא פה – אולי נצליח סוף־סוף להיפטר ממנה, בבחינת מחשבה מייצרת מציאות.
קראו עוד:
אחרי שנתיים של מלחמה נדמה שלא רק אנחנו – העולם כולו איבד את החשק להמשיך במאבק. אבל למרבה הצער, עייפות החומר והרצון המובן והטבעי לחזור לחיים נורמליים אינם עולים בקנה אחד עם המציאות. למרות הניסיון לצייר בפנינו שגרת חיים לצד הקורונה, המנטרה החביבה על חברי הממשלה, אין שום דבר שגרתי בתקופה הזו. לא מאות אלפי המאומתים ביום. לא שליחת ילדים למערכת שלא מציעה להם שום הגנה מהדבקה. גם לא הקלות פופוליסטיות וחסרות היגיון מבחינה אפידמיולוגית שמאפשרות, ואף מעודדות בפועל, הדבקה המונית.
לא משנה כמה נרצה להאמין בכך - גם אם ההדבקה הנרחבת עשויה לבשר הפוגה מהנגיף באירופה, כפי שטען אמש בכיר בארגון הבריאות העולמי, ובקרוב, בשאיפה, גם אצלנו, המגפה עדיין לא מאחורינו. חגיגות הסיום המתארות את הקורונה כעוד נגיף עונתי זניח עלולות להתברר כמוקדמות ומוגזמות. יעידו על כך חמישה וחצי מיליון בני אדם בעולם שאיבדו את חייהם בגלל המגפה בשנתיים האחרונות, ועוד מי יודע כמה נכים, שישלמו את מחיר ההדבקה באיכות חיים ובבריאות. וריאנטים חדשים נוצרים כל העת וכל אחד מהם עלול להוות סכנה.
גם האומיקרון עוד לא אמר את המילה האחרונה. הגל החמישי בישראל מתקרב כנראה לסיומו, זה רק עניין של זמן - כמה ימים, אולי קצת יותר, עד שמספרי המאומתים יתחילו לצנוח בדפוס המוכר לנו היטב, ואחריהם, כמו תמיד, תרד גם התחלואה הקשה והתמותה. אבל עד אז צפויה תקופה לא פשוטה. ההשוואה ה"מרגיעה" לשיאי הגל השלישי מטעה, משום שמחיר אוזלת היד הלאומית גבוה מאוד והפגיעה באיכות הטיפול הרפואי היא כבר עובדה קיימת בכל מוסד רפואי. אלפים רבים, אולי עשרות אלפים, ייפגעו כתוצאה ממנה.
כולנו כמהים לחזור לחיים נטולי המסכות, הבדיקות, המאומתים וההנחיות. ליום שבו נוכל לצאת, לבלות, לנפוש, לשלוח את הילדים ברצף לגנים ולבתי הספר, ולבקר את הורינו המבוגרים בלי חשש. אבל השגרה הזו תתאפשר רק כשנפסיק לפנטז על החיים שהיו לנו פעם, ונדע להתאים את החיים שלנו למציאות החדשה: להפנים שמסכות הן חלק מהיום־יום שלנו בעת הזו, שריחוק חברתי הוא לא מילה גסה, אלא צורך קיומי בסיסי שילווה אותנו גם בהמשך, וחיסונים הם כורח המציאות.
גם הממשלה חייבת להתחיל לקחת אחריות ולהתכונן ללא דיחוי לגל הבא: להזרים עוד משאבים נחוצים לבתי החולים ולקופות החולים על מנת לאפשר להם להכין את עצמם מבעוד מועד, לבצע התאמות הכרחיות במערכת החינוך, כולל מעבר מיידי ללימודים היברידיים, ולחשוב איך באמת מגינים בפעם הבאה על האוכלוסייה הפגיעה.
אם ללמוד מהניסיון, הקורונה עוד לא אמרה את המילה האחרונה. כדאי מאוד להקשיב לה.