בית החולים ברזילי באשקלון ספג ביממה האחרונה מטחים כבדים של רקטות בזה אחר זה – ללא אזעקות והתראות. אתמול (רביעי) פגעה רקטה ישירה באגף בריאות הילד וגרמה לנזק רציני למבנה. ילדים אמנם לא היו שם, כיוון שלאור מצב החירום פונו מרבית מחלקות בית החולים לקומות תת קרקעיות, אך מנהל המכון חולץ מהממ"ד, שהתכסה בשברי בטון וזכוכית. זוהי הפגיעה השנייה הישירה בבית החולים, שממשיך לפעול במתכונת של אירוע רב-נפגעים, ברקע אש רציפה.
מטפלים תחת אש - בית החולים ברזילי
(צילום: ירון שרון)
עוד סיפורים מבתי החולים:
מאז יום שבת האחרון טופלו בבית החולים הדרומי 685 נפגעים, אושפזו מעל 100 שנפגעו קשה ומכון להיום נותרו באשפוז 25 נפגעים, כולם אחרי ניתוחים. "הפגיעות שאנחנו רואים פה הן מאוד קשות. כדורים וירי מטווח קצר, פגיעות שמחייבות טיפול מהיר, ריצה לחדרי ניתוח ופינוי חלק מהנפגעים למרכז הארץ", מסביר פרופ' חזי לוי, מנהל בית החולים. "בית החולים מתורגל בשל הקרבה שלנו ובשל האירועים הרבים המתרחשים באזור, לכן אנחנו יודעים איך להוריד אנשים למרחבים מוגנים, איך להיערך בחדרי הניתוח, בחדר הטראומה ובמיון. אני חושב שבית החולים עומד בגבורה, בזכות הצוות נהדר".
אורית מאשקלון עובדת כבר 30 שנה בבית החולים. "ראיתי דבר או שניים אבל לא ראיתי דבר כזה. הזוי, נורא, קשה, אכזרי. זו עבודה קשה לנו כצוות, אבל לזה נועדנו ועם זה ננצח", היא אומרת ונראה שלתחושות ההלם שותפים כל צוות בית החולים.
אסף אוזן, עוזר רופא במחלקה לרפואה דחופה, מגיע למשמרות משדרות ומשתדל לתפקד. "אנחנו רגילים לשגרת קסאמים אבל זה תפס אותנו מופתעים. זה באמת אירוע שהוציא אותנו מהביטחון האישי שגם ככה הוא לא בשמיים. אשתי עם הילדים בחיפה, לא שכרגע זה מקום יותר טוב, ואני פה".
ד"ר אמיר אבו-אבל: "סיטואציה שקשה לתאר. כשאתה נמצא בשטח אתה מתנתק מכל הרגשות ומתחיל לפעול, וזה משהו שמאפיין רופאים לרפואה דחופה, התחלנו פשוט להציל חיי אדם. רק עכשיו אני מתחיל לנסות לשחזר כל מה שהיה וזה בלתי נתפס"
"אני אופטימי", ממשיך אוזן, "אני מאוד מקווה שמה שקרה לא יקרה יותר ותהיה תמונת מצב אחרת במדינה. מחר זה יכול לקרות במקום אחר, לא רק כאן. אני מאמין בימים האחרונים שרוח הלכידות של העם התחזקה וזה החזיר אותנו חזרה למצב שהיינו לפני חמש שנים. יש לי כרגע בית לחזור אליו, השאלה אם אשתי תרצה לחזור. אנחנו מקווים שתמונת המצב תשתנה".
מי שעומד לצידו הוא חברו, ד"ר אמיר אבו-אסל, רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה בברזילי. בשבת בבוקר, ברגע שנודע לו על האירוע, הוא התקשר למחלקה ושמע צרחות. מיד עזב הכול וללא כל מחשבה או תכנון - טס למיון. במהלך השבת, הטרור הגיע גם לרהט. "שבת בבוקר זה היה היום הכי קשה בקריירה שלי ברפואה דחופה. הגעתי ממש לשדה קרב, ראיתי מסות של אנשים, דם רב והרבה פצועים. סיטואציה שקשה לתאר. כשאתה נמצא בשטח אתה מתנתק מכל הרגשות ומתחיל לפעול, וזה משהו שמאפיין רופאים לרפואה דחופה, התחלנו פשוט להציל חיי אדם. רק עכשיו אני מתחיל לנסות לשחזר כל מה שהיה וזה בלתי נתפס. זה עדיין ממשיך, אבל לשמחתנו לא באותן כמויות של פצועים והרוגים כמו בשבת".
בית החולים ברזילי נמצא בחזית ובכוננות מתמדת. אזעקות, אמבולנסים, רכבי צבא ורכבים פרטיים שמורידים נפגעים בפתח המיון וממשיכים הלאה. הצוות כל הזמן בהיכון. אמנם מקווים שם לטיפה יותר שקט, אבל הציוד פרוס, הצוותים עומדים ומוכנים לקליטת פצועים בכל רגע ומיטות חדר ההלם עומדות מסודרות כמו במסדר צבאי.
"מנגבים את הדמעות וממשיכים לעבוד"
פרופ' רונן דבי, מנהל המיון האורתופדי, מסביר: "במשך יממה ניסינו להציל גפיים של מאות אנשים. פיקוד העורף סייע להעביר את הפצועים שלא הצטרכו הצלת חיים או הצלת גפה לבתי חולים במרכז הארץ. גם בשעות האלה, בחדרי הניתוח של בית החולים, אנחנו עובדים קשה על מנת להמשיך ולנסות להציל את החיים של הפצועים הקשים שנמצאים פה, ובדריכות והמתנה לבאות. אני מקבל מסרונים רבים של רופאים שרוצים להגיע לכאן להתנדב – גם מהארץ וגם מחו"ל".
רון סירקין, אח במיון, מוסיף: "אין לנו אופציה אחרת. אנחנו מתייצבים לעבודה כמה שצריך ונותנים כל מה שאנחנו יכולים. אתה הולך לצד, בוכה כשאפשר, וממשיך הלאה – אין דרך אחרת להתמודד עם זה. מראות לא פשוטים שנצרבים בזיכרון". לוטם אקן, אחות במיון ברזילי שמתגוררת באשקלון, משתפת: "אנחנו עובדים על אוטומט. אנחנו מכירים את העבודה ויודעים איך לטפל בפצועים, לא בכמויות כאלה. אנחנו מנגבים את הדמעות וממשיכים לעבוד ולעשות את הטוב ביותר שלנו".
עברי לידר: "בלתי נתפס"
הזמר עברי לידר וחברי הלהקה שלו החליטו לבוא אל בית החולים כדי לשיר ולהעלות את המורל של הפצועים במחלקות. הוא מספר בכאב: "התחושות קשות. פגשנו ילדים שסיפרו לנו על דברים שהם עברו וזה בלתי נתפס שהם חוו את הסיטואציות האלו רק לפני מספר ימים, ואמא שמספרת איך היא הגנה על המשפחה ובעלה נהרג. אתה רוצה לתת כל מה שאתה יכול. קורה משהו מדהים מסביב וכל מי שאני מכיר מתגייס לעשות משהו אז זו תחושה חזקה. יש כאן אזעקות אבל לא חושבים על זה בכלל. רצנו לממ"ד ושרנו שם גם לרופאים ולאחיות שעובדים כל כך קשה, עם כזו אחריות על הכתפיים".
