בשבת האחרונה לחייו ישב עמי הוכנר במיטת האשפוז, מחובר לחמצן ולאינספור עירויים, וצפה עם אחיו יאיר בתוכנית ריאליטי מטופשת על בית נופש יוקרתי בצרפת. אף שכל מילה כבר דרשה ממנו מאמץ, הוא עוד הספיק להסביר לאחיו מי נגד מי, ושניהם הסכימו שהמשתתפים אידיוטים ושלא ברור כיצד קיבלו את העבודה. סיטואציה אבסורדית, שמספרת יותר מכל את השגרה של חיים לצד הסרטן, גם כשכל כך קשה. למחרת, אחרי כמעט ארבע שנות התמודדות עם לוקמיה מיאלואידית חריפה ושתי השתלות מח עצם, נפטר עמי בגיל 47.
עמי הוכנר כפי שתועד במרץ האחרון, לקראת השתלה שנייה של מח עצם
"תמיד ידענו שיש לנו אחד את השני", ספד לו אחיו הגדול, יאיר, 48 שעות לאחר מכן. השניים היו הפכים כמעט מוחלטים: יאיר מוחצן, עמי שקט וביישן, ובכל זאת, מאז שהיו ילדים כמעט שלא נפרדו. "היינו עושים ביחד מעשי קונדס, הופכים את הכורסא בסלון למתקן לונה פארק, מטפסים על השיש כדי לגנוב את המתוקים שהוחבאו במדף העליון. מבטיחים שהולכים לראות סרט לילדים ונכנסים במקום זה לסרט אימה למבוגרים", כתב יאיר בהספדו.
עמי הוכנר ז"ל (משמאל), שנפטר מלוקמיה, עם בן זוגו קובי קלייטמן
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחר כך הגיעו החיים הבוגרים, וגם המשפחה הקטנה שבנו סביבם שני האחים ובני זוגם, קובי ואיציק. "לא ייאמן כמה כיף היה להיות אח שלך. אני אוהב אותך, אחי היקר", המשיך יאיר. הזיכרונות האלה מרכיבים כעת את דיוקנו של אדם שהמחלה הייתה הפרק האחרון בחייו, אך מעולם לא ההגדרה שלו.
"אין לי יותר אח", מספר היום בעצב יאיר הוכנר, אחיו הגדול, בשיחה עם ynet, במהלך השבעה על עמי. "אחי היה אדם מדהים, צנוע, מוכשר, שקט, יפהפה. הוא היה האדם הכי יקר לי, החבר הכי טוב שלי. אני והוא, זה באמת משהו נדיר ומיוחד. הייתה לנו באמת מערכת יחסים מאוד מיוחדת גם כי, אתה יודע, שנינו גאים, אז היה לנו אחד את השני. היה לנו את המשפחה שלנו, של ארבעתנו, כל אחד ובן הזוג שלו. ממש תא מיוחד משל עצמנו".
מחוץ לחלון עץ תותים בן 70 שנים
נטעו אותו אנשים נפלאים
העץ צמח, לבלב ופרח, נתן מפירותיו והיה למערכת אקולוגית שסיפקה מכל טוב לחרקים וציפורים ועוד בעלי חיים מסוגים שונים (...)
ברבות הימים העץ חלה, ועדיין בכוחותיו המופלאים עוד המשיך לתת מעצמו לאחרים
באביב האחרון לעד הוא דמם
לא, אין לעצים דם
הנשמות שלהם כה טהורות שאנו לא מסוגלים לראותן
* עמי הוכנר, אוקטובר 2023
את הטקסט הזה כתב עמי באוקטובר 2023, בעודו מתבונן בעץ התות שמחוץ לחלון המטבח בביתם שלו ושל בן זוגו, קובי. קובי קלייטמן, בן זוגו של עמי, בחר לסיים במילים האלה את ההספד שנשא לו. "אני נפרד היום מהאדם שמעולם לא רציתי להיפרד ממנו אלא אם זה יהיה יחד בגיל מופלג כשנחליט על כך", אמר והוסיף: "אני נפרד מהגוף, אבל לא מהנשמה". הקטע על עץ התות, שנכתב שלוש שנים קודם לכן ללא כל כוונה מוצהרת לשמש כטקסט פרידה, קיבל באותו מעמד משמעות חדשה.
יאיר הוכנר בהספד לאחיו, עמי הוכנר ז״ל
"בן זוג מושלם. חלום של כל אדם שמחפש זוגיות", מתאר קובי, עובד בחברת ביטוח וכתב בתחום היין ואלכוהול, את עמי. "אדם מופנם וסופר אינטליגנטי שביטא את עצמו טוב יותר במילים, ומאוד-מאוד אהב את החיים ואת כל מה שלעולם יש להציע".
עוד לפני שהמילים הפכו לאמצעי הביטוי המרכזי שלו, הייתה שם המוזיקה. עמי היה פסנתרן מחונן, בוגר מגמת המוזיקה הקלאסית בתלמה ילין, ושירת בצה"ל כמוזיקאי מצטיין בחיל החינוך. לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטה, אך בשלב מסוים החליט לוותר על קריירה כפסנתרן. "פסנתרנים הם סוליסטים, זה עולם מאוד קשוח וקשה, והוא מעולם לא היה אדם של מרפקים", מספר קובי. "הוא פשוט זנח את זה לחלוטין".
השיחה שאחריה הכול השתנה
סיפורם המשותף החל ברשת, כמו רבים מסיפורי האהבה של הקהילה הגאה באותה תקופה, דרך אתרי היכרויות. "התוודענו אחד לשני ברשת האינטרנט הפרימיטיבית מאוד של שנת 2000. אני בכינוי דולפין22 כי אהבתי דולפינים, ועמי בכינוי TIGERMILK, ע"ש האלבום של להקת בל&סבסטיאן", סיפר קובי בהספדו. "ב-20.10.2000 נפגשנו לראשונה לדייט ומאז אנחנו יחד. בכל השנים נפרדנו באופן מצטבר לכל היותר לשלושה חודשים זה מזה. מהיום שבו קבענו את גורלנו יחד, ועד לרגע בו עמי נשם את נשימתו האחרונה ונשימתי שלי נעתקה מפי, אהבנו וחווינו זוגיות שכדוגמתה עד אז רק חלמנו".
באוקטובר הקרוב הם היו אמורים לציין 26 שנים יחד. את יום השנה ה-25 עוד הספיקו לחגוג בטיול בחו"ל, בין הטיפולים. "על הקצה ממש", אומר קובי.
"זה היה תהליך מאוד מאוד קשה וסיזיפי". עמי הוכנר בבית החולים
(צילום: באדיבות המשפחה)
את הבשורה שקטעה באחת את החיים שהכירו קיבלו בדצמבר 2022. אותו בוקר התחיל באופן שגרתי לחלוטין, ושום דבר בהשתלשלות האירועים לא רמז כי עד סופו כבר ימצא עמי את עצמו בבידוד במחלקה ההמטואונקולוגית.
"עמי לא עשה בדיקות דם תקופה. הוא הלך לעשות בדיקות דם שגרתיות בקופת חולים בבוקר, ומשם נסע לעבודה שלו כמנהל פרויקטים באגף הבריאות של חברת ביטוח", מספר קובי. "במקרה באותו יום שפטתי בתחרות יין, ופתאום בצהריים, כשיצאנו להפסקה, ראיתי שהוא מחפש אותי. התקשרתי אליו ושאלתי מה קרה. הוא אמר שהתקשר אליו רופא מקופת חולים, 'לא רופאת המשפחה', ואמר לו, 'תשמע, בדיקות הדם שלך חזרו, יש לך חשד ללוקמיה. ארגנו לך הפניה למיון בבילינסון, תגיע לשם דחוף'. פשוט ככה. זו ההודעה שהוא קיבל. אני לא יודע איזה רופא נורמלי מבשר כזה דבר לבן אדם. אם הוא היה נוהג, למשל? זה שוק. הוא שלח לי את הבדיקות. הכול חרג מגבולות הנורמה. הודעתי למנהל התחרות שאני עוזב באותו הרגע, לקחתי את האוטו ויצאתי. אני חושב שהגעתי אפילו לפניו למיון".
איך הגבתם?
"היינו די המומים. עכשיו, מיון זה מיון, אתה יודע, מחכים שם שעות. בשעות המאוחרות של הערב קראו לנו לחדר. ישבה שם רופאה ונכנסה המטולוגית. ראינו על הפנים שלהן שהבשורות לא טובות. היא אמרה לעמי, 'יש לך לוקמיה ואתה חייב להתאשפז עכשיו'. עמי הרגיש בסדר, זה שלא הייתה לו מערכת חיסון לא ממש עשה אותו לא תפקודי, אז אמרנו, 'אולי נקפוץ הביתה, נארגן כמה דברים ונחזור מחר בבוקר'. היא אמרה, 'ממש לא. אתה צריך להיכנס עכשיו לבידוד, אין לך מערכת חיסון'. אמרנו, 'טוב, לאן הולכים?'. היא אמרה, 'אתה לא הולך. בא סניטר לקחת אותך על כיסא גלגלים אל המחלקה ההמטואונקולוגית', מחשש שחלילה ייפול, ייפצע או משהו בדרך. וככה התחיל המסע".
בשעות הערב קראו לנו לחדר עם רופאות. ראינו על הפנים שלהן שהבשורות לא טובות. היא אמרה לעמי, 'יש לך לוקמיה ואתה חייב להתאשפז עכשיו'. עמי הרגיש בסדר, אז אמרנו, 'אולי נקפוץ הביתה, נארגן כמה דברים ונחזור בבוקר'. היא אמרה, 'ממש לא. אתה צריך להיכנס לבידוד, אין לך מערכת חיסון'
כניסה למחלקה אונקולוגית היא הרגע שבו בשורת האיוב הופכת ממילים למציאות. מעבר לדלת ממתינה שגרה חדשה של בדיקות וטיפולים, צוותים רפואיים, כללים נוקשים והבנה שהדרך הביתה עוד רחוקה. קובי נכנס אליה לצדו של עמי, כפי שיעשה כמעט בכל יום בשנים הבאות.
"אני זוכר אפילו את צוות האחיות שקיבל אותנו", הוא מספר. "אנחנו, כזוג גייז, תמיד חוששים שיסתכלו עלינו עקום, אבל אני חייב להגיד לזכותם שמהרגע הראשון הם כיבדו אותנו. כשאמרנו שאני בן זוגו והוא בן זוגי, זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. במרוצת הימים נוצר בינינו לבין כל הצוות שם קשר מדהים".
למחרת, במהלך סיבוב הרופאים של הבוקר, נכנסה לחדר פרופ' פיה רענני, מנהלת המערך ההמטואונקולוגי. בתוך המציאות החדשה והבלתי נתפסת, היא הצליחה לחלץ משניהם רגע נדיר של צחוק. "היא אמרה לנו, 'תראה, הרופא שיטפל בך הוא פרופ' אופיר וולך, מנהל יחידת האשפוז ההמטו-אונקולוגי בבילינסון, הוא בכנס בחו"ל ויחזור בעוד יומיים. אני מבטיחה שני דברים: אחד, שאני אטפל בך הכי טוב שאפשר, ושניים, שהוא יחזור חכם יותר מהכנס'. זה הצחיק אותנו נורא בתוך הסיטואציה ההזויה הזאת".
כשפרופ' וולך חזר, החל אשפוז שנמשך כמעט שלושה חודשים. "עמי היה סגור בחדר ואני לצדו", מספר קובי. "החדרים במחלקה הזאת, במקרה שלו, הם חדרים לאדם אחד. יש בהם מערכות סינון מיוחדות, כדי שאוויר ייצא ולא ייכנס, וכל מיני דברים כאלה. היו לו שירותים ומקלחת צמודים ששימשו רק אותו, מיטה בשבילי, שולחן וארון. ממש העברנו את החיים שלנו לשם. גם את העבודה שלי. עבדתי מרחוק לאורך כל התקופה הזאת, תודות לקורונה שהמציאה את כל הדבר הזה של עבודה מרחוק".
בתוך החדר המבודד החל גם המאבק הרפואי עצמו. "עשו לו כימותרפיה. הסבב הראשון נכשל, השני הצליח, אבל היה מאוד מאוד קשה. אחר כך עברנו למחלקת השתלות מח עצם, לידיים המדהימות של פרופ' משה ישורון, מנהל היחידה להשתלות מח עצם ושל כל הצוות שלו. במרץ 2023 עמי עבר את השתלת מח העצם הראשונה. זה היה תהליך מאוד מאוד קשה וסיזיפי".
בין שתי השתלות מח עצם
בכל אותה תקופה הצליחו השניים לשוב הביתה למשך שבוע אחד בלבד. אלא שגם בבית, שום דבר כבר לא היה כפי שהיה קודם. "יש מים שאסור לך לשתות, אסור לך פירות, אסור דבש, אסור פרחים. פתאום אתה חי עם המון מגבלות".
ההשתלה הצליחה. במשך השנתיים הבאות החל עמי לשוב בהדרגה אל חייו, אף שהמחלה המשיכה להכתיב את הקצב. "הוא אמנם היה על מיליון כדורים, עם ביקורות וטיפולים כל הזמן, אך הוא חזר לאט לאט לחיים, אפילו לעבודה. הוא עבד מהבית, חלילה שלא יבוא למשרד ויידבק".
בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו, עמי וקובי הצליחו לחיות לצד המחלה מבלי שתשתלט מחדש על חייהם. ואז היא חזרה. תחילה ניכרה רק בתוצאות הבדיקות, ובהמשך גם בהחלטות שנדרשו לקבל. "באחת הביקורות פתאום ראינו בבדיקות הדם ירידה בטסיות הדם", מספר קובי. "כשהגענו לפרופ' ישורון לביקורת ראו שיש חזרה מסוימת של המחלה. כלומר, שהגוף מתגבר על השתל. התחלנו תהליך של טיפול בתרופות, בזריקות ובכדורים". במשך כתשעה חודשים הצליח הטיפול לבלום את המחלה. "בין הטיפולים היו הפוגות של שבוע פה, שבועיים שם", ממשיך קובי. "באחד השבועות זכינו לנסוע ולחגוג 25 שנים ביחד. אהבנו מאוד נסיעות לחו"ל, מסעדות, יין וכל הדברים האלה".
אלא שאז חדל הטיפול להשפיע. "פתאום זה הפסיק לעזור. מצבו של עמי התחיל להתדרדר לאט לאט, בעיקר מבחינת הבדיקות ופחות מבחינה פיזית, אף שגם זה הופיע פה ושם. הוא נדרש לעבור השתלה שנייה, שאותה עבר במרץ האחרון. אז שוב ניתקנו את כל החיים שלנו וחזרנו לחיות במחלקה".
"אהבנו מאוד נסיעות לחו"ל, מסעדות, יין וכל הדברים האלה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
על דבר אחד מבקש קובי להתעכב שוב: אנשי הצוות שליוו אותם גם בסבב הטיפולים השני. "אני חייב להגיד את זה שוב, היינו עטופים לחלוטין על ידי כל אנשי הצוות במחלקה במרכז דוידוף בבילינסון. אני לא יודע איך הם עושים את זה. הם פשוט מדהימים".
במרץ עבר עמי שוב כימותרפיה, הפעם לצד סדרת הקרנות, ולאחר מכן את השתלת מח העצם השנייה. "כולם היו נורא אופטימיים. אמרו לנו שהרבה פעמים, אחרי השתלה שנייה, חוזרים לחיים רגילים. באמת הייתה אופטימיות מקצה לקצה. בדיקת מח העצם הראשונה כחודש לאחר מכן יצאה ממש טובה", מספר קובי. "שמחנו מאוד והתחלנו לתכנן חזרה איטית לחיים. מאה יום אחרי השתלה עושים שוב בדיקת מח עצם, ואז פתאום פרופ' ישורון אמר לנו שרואים בבדיקות תאי סרטן. זה שבר אותנו, תפס אותנו בהפתעה".
האמת שנשארה מחוץ לחדר
כשהתברר שגם ההשתלה השנייה לא הצליחה לעצור את המחלה, החל חיפוש אחר כל אפשרות שעוד נותרה. "מאותו רגע הם פשוט ניסו למצוא פתרון בכל מקום אפשרי", מספר קובי. "פרופ' ישורון הוביל את הטיפול, ויחד עם פרופ' וולך הם ניסו המון דברים. כשמטפלים במקרה כזה יש הרבה אנשי צוות והרבה התייעצויות. שניהם גם מוכרים בחו"ל, והם התייעצו עם קולגות בכל העולם, כי לפעמים יש מחקר או משהו שאפשר לנסות. ניסו פה, ניסו שם, אבל שום דבר לא עזר. המחלה של עמי הייתה כל כך סוערת ואגרסיבית, שבשלב מסוים פרופ' ישורון אמר לי: 'הרפואה שאנחנו מכירים, כפי שהיא קיימת היום, עדיין לא יודעת לעזור במצב הזה'".
"הרופאים התייעצו עם קולגות בכל העולם, כי לפעמים יש מחקר או משהו שאפשר לנסות. ניסו פה, ניסו שם, אבל שום דבר לא עזר. המחלה של עמי הייתה כל כך סוערת ואגרסיבית, שבשלב מסוים פרופ' ישורון אמר לי: 'הרפואה שאנחנו מכירים, כפי שהיא קיימת היום, עדיין לא יודעת לעזור במצב הזה'
קובי שמע את הדברים. עמי לא ביקש לשמוע אותם. "עד הרגע האחרון הוא לא שאל את פרופ' ישורון מה המצב", מספר קובי. "אני ועמי אנשים מאוד שונים. הוא היה מופנם והתבטא בדרך אחת, ואני מאוד לא מופנם ומתבטא בדרכים אחרות. אני רוצה לדעת דברים מא' ועד ת'. עמי פחות. ובאיזשהו שלב, כשדיברתי עם הפרופ', שאלתי אותו 'לא תגיד לו באיזשהו שלב מה המצב?'. הוא אמר לי, 'יש מטופלים שרוצים לדעת הכול ואני אומר להם, ויש מטופלים שלא רוצים. לפעמים כי הם מפחדים, ולפעמים כי הם מחזיקים איזושהי תקווה'. זו גישה נורא יפה בעיניי, לא לקחת לבן אדם את התקווה".
ועמי, מספר קובי, החזיק בה עד הסוף. "הוא היה מלא בתקווה, באמת. בריאיון שנתן למקומון בכפר סבא הוא אמר שגם במצב המסובך שלו הוא יודע שהוא רוצה להיות כאן, ושהוא עדיין מחזיק בתקווה להבריא. הוא המשיך להאמין בזה גם כשהמצב כבר היה ממש אבוד".
כך הוא היה תמיד?
"כן. הוא היה אדם מאוד אופטימי. אפילו לגבי האנושות, שאכזבה לא פעם וממשיכה לאכזב. גם איתי הוא לא רצה לדבר על מה שעומד לקרות. לא ניסיתי להוביל אותו לשיחה שהוא לא רצה בה. בכל פעם שהשיחה התקרבה לשם, הוא הסיט אותה".
יחד, בפעם האחרונה
לקראת סוף השבוע האחרון, הם חזרו למחלקה כפי שעשו פעמים רבות מאז האבחנה: יחד, ועם תקווה שהטיפול יאפשר להם לשוב הביתה. הפעם ההידרדרות הייתה מהירה מדי. "מערכת החיסון שלו פשוט נמחקה", מספר קובי בעצב. "התפתחו לו נגעים של הרפס והוא כבר לא הצליח לבלוע. נתנו לו טיפול כדי להקל על הכאבים, אבל ראיתי בבית שזה לא עובד. הצוות אמר לנו שבכל רגע נתון שעמי ירצה יש לו פה חדר, והרגשתי שלקראת סוף השבוע נצטרך את זה, ולצערי גם צדקתי".
בתוך ימים ספורים החל מצבו להידרדר. ביום שישי התפתח זיהום, עמי החל לקבל טיפול אנטיביוטי ובהמשך התברר שהוא סובל מדלקת ריאות קשה. אבל עד שהנשימה נעשתה קשה, הוא עוד היה בהכרה, דיבר ונאחז בדברים שאהב. "זה היה שבוע סוער מאוד, אבל עשינו יחד בינג'ים על סדרות ריאליטי מטופשות, רק כדי לצחוק קצת. צפינו גם בעוד דברים שאנחנו אוהבים ושמענו הרבה מוזיקה".
"התקווה של עמי הייתה שהמילים שלו יגיעו לכל מי שרק יכול לשמוע אותן"
(צילום: באדיבות המשפחה)
ביום שישי חווה הידרדרות נוספת. "הייתה לו דלקת ריאות קשה והוא חובר לחמצן", ממשיך קובי וקולו נשבר, "אני הייתי לצידו כל הזמן, ואחיו יאיר ואיציק, בן זוגו, גם היו רוב הזמן. ביום ראשון בבוקר הוא ממש התקשה לנשום. זה מאוד הבהיל אותו". ביום ראשון נשם עמי את נשימתו האחרונה, כשקובי לצדו. "נפרדנו בנשיקה", הוא אומר בעצב. "מישהו שאל אותי אתמול איך נראה הרגע הזה. הדימוי היחיד שעלה לי בראש היה כמו ברבור שמת והראש שלו צונח. עמי היה ברבור כזה כל חייו, בכל השנים שהכרתי אותו".
בן הזוג מתאר את הנשימה האחרונה: מישהו שאל אותי אתמול איך נראה הרגע הזה. הדימוי היחיד שעלה לי בראש היה כמו ברבור שמת והראש שלו צונח. עמי היה ברבור כזה כל חייו, בכל השנים שהכרתי אותו
כעת, נפער חלל גדול בחייו של אוהביו. אחרי כמעט 26 שנים של חיים משותפים, קובי עדיין אינו מצליח לתפוס את האפשרות של חיים שאינם כוללים את עמי. בתוך השבר יש לו ודאות אחת: בין שניהם לא נותר דבר שלא נאמר. "זה שובר ומרסק", הוא אומר. "קצת לפני שלושה שבועות אמרתי לאחת האחיות שאני רוצה לשבת ולדבר איתה, אבל בסוף זה לא יצא. יומיים אחר כך הגענו לאשפוז יום, ובזמן שעמי קיבל עירוי דם היא לקחה אותי הצדה ואמרה, 'תראה, אם יש לכם דברים לומר זה לזה, זה הזמן'.
"והיא צדקה, אבל הבעיה היא שאנחנו מעולם לא חסכנו זה מזה את מה שרצינו להגיד. חיינו זוגיות של אהבה יומיומית, של השלמה זה של זה. פתאום הבנתי עד כמה הזוגיות שלנו לאורך 26 שנה הייתה לא רגילה. אנשים שוכחים לפעמים שצריך להגיד 'אני אוהב אותך', לטפח את הזוגיות ולעשות בשבילה. אנחנו מעולם לא שכחנו. לא היה יום שלא אמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים, ושלא הלכנו לישון מחובקים ואוחזים ידיים. 26 שנה של ביחד".
חזרה אחרונה אל המוזיקה
יותר משני עשורים לאחר שוויתר על קריירה כפסנתרן, חזר עמי בשבועות האחרונים לחייו אל המוזיקה. "דווקא המחלה הארורה היא זו שהחזירה אותך לנגן", כתב אחיו יאיר בהספדו. עמי כתב שירים ובעזרת Suno, פלטפורמה ליצירת מוזיקה באמצעות בינה מלאכותית, יצר להם לחנים ועיבודים וגיבש אותם לכדי אלבום. היה לו חשוב להשלים אותו, לפרסם אותו ולספר על תהליך היצירה.
את האלבום כתב לאחר שנודע לו כי השתלת מח העצם השנייה נכשלה. "כתבת אותו בבולמוס יצירה מפואר", כתב יאיר. "כל פעם שהגעתי לבקר אותך בדירה היפהפייה שלכם, השמעת לי שיר חדש, ולפעמים גם שניים ושלושה".
"דווקא המחלה הארורה היא זו שהחזירה אותך לנגן". עמי עם אחיו יאיר
(צילום: באדיבות המשפחה)
עמי הספיק להוציא את האלבום שמונה ימים לפני מותו. "קשה לי עכשיו להיות אופטימי, אבל אולי המסר של עמי נמצא באלבום הזה", אומר קובי. "הוא אמנם עוסק במוזיקה ופחות בבריאות, אבל הוא נולד מתוך המצב הבריאותי שלו. התקווה של עמי הייתה שהמילים שלו יגיעו לכל מי שרק יכול לשמוע אותן".
עוד בחייו הספיק עמי לראות שהאלבום מוצא לו קהל, וקובי מספר שהידיעה שאנשים מאזינים לשירים שימחה אותו מאוד. "בשבוע האחרון בבידוד ישבת במיטה ובדקת בכל פעם כמה אנשים מאזינים לשירים ומי משתף באינסטגרם", כתב לו יאיר. "אפילו הסכמת להתראיין לתקשורת ולכתוב טור. לראשונה בחייך נאבקת בפחדים שמנעו ממך להמשיך לנגן וליצור. עשית זאת רק כדי שהיצירה שלך תצא החוצה אל העולם".
באלבום נכלל גם שיר הפרידה "Another Song before I'm Gone". זה היה השיר הראשון שהוא כתב לאלבום, והוא שבר אותי לגמרי", מספר קובי. "זה שיר אהבה על הפגישה הראשונה שלנו". בשירים אחרים כתב עמי על אירועים משני חיים כמו אסון התאומים, על המוזיקה שליוותה אותו כל חייו ועל הדרך שבה התבונן בעולם. יש שם הרבה מסרים. כל מי שישמע את האלבום הזה יכיר עוד קצת את עמי, כי הוא שפך את עצמו שם. במיוחד בשיר Introvert. זה כל כך הוא: מופנם ואופטימי".
לנצל כל רגע
מן האובדן מגיעים יאיר וקובי, כל אחד בדרכו, לאותה מסקנה: אין לדחות את החיים. "תגשימו את החלומות שלכם. אל תפחדו מכלום. אל תחכו שתהיו חולים ואז תאזרו אומץ. תאזרו אומץ עכשיו, כשאתם בריאים. ולעולם אל תאבדו תקווה, גם ברגעים הכי קשים", אומר יאיר.
"אל תחכו לשום דבר, לא לטיול ולא לרגע של הנאה, ובטח לא כדי להגיד לבני הזוג שלכם שאתם אוהבים אותם וכמה הם יקרים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
לצד הדברים האלה, קובי מבקש להעביר גם מסר מעשי לחולים ולבני משפחותיהם. "אם כבר לחלות במחלה הארורה הזאת, חשוב שיהיו לצדך אנשים שלא יעזבו אותך לרגע. וחשוב להאמין בצוותים הרפואיים, שבאמת עושים דברים שלא האמנתי שאפשר לעשות".
האח יאיר: תגשימו את החלומות שלכם. אל תפחדו מכלום. אל תחכו שתהיו חולים ואז תאזרו אומץ. תאזרו אומץ עכשיו, כשאתם בריאים. ולעולם אל תאבדו תקווה, גם ברגעים הכי קשים
הקשר שנוצר ביניהם לבין אנשי הצוות נמשך גם לאחר מותו של עמי. אחת האחיות הגיעה לטקס הפרידה, ואנשי צוות רבים אחרים התקשרו אל קובי. "אמרתי לה, 'אני לא מבין איך אתם עובדים בעבודה הזאת. איך אפשר להיפרד מאנשים שנכנסים לכם ללב?' לפעמים האחים, האחיות והרופאים היו נשארים אצלנו בחדר לשיחות חולין, עד שהיו קוראים להם. נוצר בינינו קשר אמיתי".
וכשקובי מפנה את המבט מן המחלה אל 26 שנות החיים המשותפים, דבריו נפגשים שוב עם אלה של יאיר. "פשוט תחיו את החיים ותנצלו כל רגע. Seize The Day. אל תחכו לשום דבר, לא לטיול ולא לרגע של הנאה, ובטח לא כדי להגיד לבני הזוג שלכם שאתם אוהבים אותם וכמה הם יקרים. תגידו את זה עכשיו, לא בעוד עשר שנים. אני באמת מאחל לכל אדם זוגיות כמו שהייתה לי ולעמי".
