גנבת הסוסים הפרטית שלי
אם אתן מתכננות לגנוב סוסים, שני שלי, בתי המיוחדת בת העשרים ושבע, היא בת הברית המושלמת.
בסוגריים: התואר "מיוחדת"
לפני כמה שבועות הזכרתי את "בתי המיוחדת" (ועוד אזכיר אותה רבות) ואחת החברות בבית המדרש של הטוקבקים התלוננה שאני יהירה ועפה על עצמי ועל הילדה שלי, שהרי מה פתאום אני מכנה אותה "מיוחדת". אז כך: א. אני עפה על הילדה ועל הילד שלי (ואני ממליצה על החוויה). ב. "מיוחדת" היא דרך מקובלת (בעידן הפוליטיקלי קורקט) לכנות אישה עם צרכים מיוחדים (שגם זה תואר שכובס במכבסת ה-PC).
ובחזרה לגַנֶּבֶת הסוסים
במסגרת ההכנות לשנת איקריה שלנו, שנת החיים באי היווני שתחל בעוד ימים ספורים, היינו צריכות לפרק ולפנות מהבית את המיטה שלי (מהמחירים של השכרת דירה). מדובר בבסיס גדול וכבד מעץ טבעי, שנרכש לפני יותר משלושים שנה מנגרייה שלא חסכה בברגים, בדבק ובמסמרים.
בגאווה של בעלת מלאכה, בתי שלפה מברגה חשמלית: "קניתי לעצמי, אמרתי שבטח פעם אני אצטרך. את רואה? המוח שלי יודע מה שהוא מחליט". יודע גם יודע, המוח שלה. לאורך שעות, בסבלנות ובגאווה, גנבת הסוסים פירקה את המיטה. היא לא נתנה לי לעזור (כלומר, להפריע) ובשעה שהתבוננתי בה ארגנתי את אלבום התמונות הפנימי של המיטה שלי: תמונות של שנות נישואים קצרות ושנות אימהות ארוכות, של רגעי "אמא אני פוחד, אפשר לישון איתך?" ורגעי ילד וילדה מנוזלים וקודחים מחום, שעות של התרפקות עם ספרים תחת השמיכה, לילות של מאבקים בשדי הלילה שלי ולילות של שינה מתוקה.
על מיטות ומיתות
מחשבה מטורפת, מבהילה-מנחמת, לפתה אותי: המיטה הזו, על כל שלושים שנות חייה, הייתה מקום טוב. מקום בטוח. התבוננתי בקרשים הנערמים, ודומעת לחשתי: "הותר הנדר".
גדלתי בבית ספוג באלימות פיזית וגילוי עריות. מיטות ילדותי ונעוריי, ובאותה מידה המיטה של הוריי, היו שדות מוקשים, אזורי פציעות שהדעת לא מוכנה לסבול. לא הייתי דור ראשון לפגיעות; הוריי היו ילדים שנפצעו והפכו למבוגרים פוצעים, ולעולם לא אדע מה אורך שרשרות הדורות הפוצעים-נפצעים בשתי משפחות המוצא שלי, ומה איתחל אל האלימות שעברה מדור לדור. אבל אני יודעת מתי היא הסתיימה. התבוננתי בתודה ובגאווה בקורות העץ ובידיה המוצקות של בתי, וידעתי: ההעברה הבין-דורית נעצרה. היא נעצרה בגוף שלי, היא נעצרה בערנות שלי ובמאבקים שנדרשתי וזכיתי לנהל. היא נעצרה במחירים כבדים של האשמות, נידויים ובדידויות ששילמתי ואני עדיין משלמת. המחירים מכאיבים, אבל הייתי שבה ומשלמת כל אחד מהם כדי לקטוע את ההעברה הבין-דורית.
התמונה הפכה למדרש
לפעמים הייתי אמא נהדרת, לפעמים הייתי "טובה דיה" ולפעמים פחות. אבל מעולם לא נחצו בביתי הגבולות ומעולם לא ניתן בו מקום לאלימות. זר לא יבין את ההתרגשות, אבל מי שהיו שם יבינו: אני הסכר. אני הסכר. אמן.
וידעתי שהבחירה הנדיבה של בתי לפרק את המיטה היא הצהרה (לא מודעת, ברור...) שהמשימה הזו הסתיימה, ובטוב. בירכתי: "ברוכה את השכינה, מקור חיי, שהחיית אותי וקיימת אותי, וזיכית אותי להגיע לרגע הזה". ויחד פינינו את קורות המיטה מהבית.
מיטות מדאיגות
מקורות יהודיים שגורמים לעקצוצים בגוף הם הלחם והחמאה של הטורים שלי, והפעם, כיוון שבענייני מיטות עסקינן, ניאלץ להכיר בפער העצום שבין תפיסות צניעות ופרטיות הגוף שלנו ושל חז"לינו.
הנורמה לגבי עירום השתנתה במהלך השנים
(צילום אילוסטרציה: PeopleImages / Shutterstock)
איך הלכו לישון במשפחותיהם של התנאים והאמוראים? בהתאם ליחסי הציבור המטורפים שנעשים לחוקי הצניעות על ידי ממסדים דתיים, היינו אמורות לחשוב שחכמינו ומשפחותיהם לבשו כותנות לילה ארוכות שרוולים וישנו במיטות נפרדות ורחוקות. אלא שהמציאות הפוכה.
בעולם העתיק בגד הוא חפץ יקר ערך (עד כדי כך שבגדים שאישה הביאה מבית הוריה נכתבו בכתובה שלה). מסורת תלמודית מספרת שלרבי יהודה בר עילאי ואשתו היה רק בגד אחד, ובכל רגע היה עליהם להחליט מי משניהם מתכסה בו (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מט עמוד ב). משמעות הדבר היא שבני ובנות המשפחה הסתובבו בבית עירומים. זה נכון ביחס לפריווילגים שהיה להם בית. מחוסרי הבית נאלצו, פעמים רבות, להסתובב עירומים ברשות הרבים. את התמונות האלה עלינו להחזיק בתודעה בשעה שאנחנו שואלות על לינת הלילה המשפחתית.
מיטה צרה מדי
גם אם יש לך בית, לא בטוח שיש לך מיטה, ואם יש לך מיטה היא משותפת לכל המשפחה (שלא לדבר על חיות המשק, שלעיתים נמצאות בתוך הבית). המציאות הזו ייצרה מסורות הלכתיות מדאיגות (מסכת קידושין, פרק ד משנה יב): "מתייחד אדם עם אִמו ועם בתו וישן עִמהם בקֵרוּב בשר, ואם הגדילוּ זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו".
לפי המשנה, ילד ואמא, או ילדה ואבא, יכולים לישון יחד עירומים. לאחר שהילד או הילדה גדלו, הלינה המשותפת נמשכת, אלא שעליהם להתכסות בבגד. מתי מגיע השלב המכונה במשנה "הגדילו"? השאלה זוכה למענה בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין, דף פא עמוד ב. הארמית מתורגמת לעברית):
תינוקת (ילדה) – בת תשע שנים ויום אחד, תינוק (ילד) – בן שתים עשרה שנה ויום אחד. יש שאומרים: תינוקת – בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק – בן שלוש עשרה ויום אחד. וזה וזה, כדי שיהיו (יחזקאל ט"ז, ז') "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ"... לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו עירום, אבל בושה לעמוד לפניו עירום, אסור; מה הטעם? יצר הלבישה.
ההצעות מתארות מציאות רחוקה וקשה. לפי ההצעה הראשונה, אב יכול לישון עירום עם בתו עד שהיא מגיעה לגיל תשע ואֵם יכולה לישון עירומה עם בנה עד שהוא בן שתים-עשרה. לפי ההצעה השנייה הבת יכולה להיות בת שתים-עשרה והבן בן שלוש-עשרה. אבל יש הגבלה נוספת – הגעת הילדים לגיל "שדיים נכונו ושערך צמח". כלומר, לגיל הבגרות הפיזית (אם תבדקו תגלו שההקשר של הפסוק מזעזע והבחירה להביאו כאן בלתי נסבלת, אבל אלה מחייבים דיון נפרד). השינה המשפחתית בעירום נפסקת בהגיע הבגרות המינית של הילדות והילדים.
על מי מתלבש היצר?
ההצעה השלישית לכאורה נוחה יותר, שכן היא סובייקטיבית ורגשית, ולפיה הלינה המשפחתית העירומה מסתיימת בשעה שהילדה (ומה עם הילד?) מתביישת לישון עירומה עם אביה. אבל ההסבר מרסק את ההצעה: "יצר הלבישה" הוא טיעון מכוער (שבמקור תלמודי אחר מובא כהצדקה חלקית לאונס) – הילדה העירומה כבר לבושה ביצר. היא התבגרה וכביכול רוצה לשכב עם אביה, ולכן עליהם להתלבש (כן, לפנינו חיזוק לתיאוריית הפיתוי של פרויד).
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאם הייתי שומעת כיום על ילדה בת חמש שהיא ואביה ישנים עירומים באותה מיטה, הייתי מדווחת לרשויות. יש להודות (תרתי משמע) על כמה שינויים מהותיים בין התרבות שלנו לתרבות של חכמי המשנה והתלמוד: האחד קשור לתנאים הפיזיים, השני נוגע לתפיסת המרחב הפרטי, השלישי נעוץ בזכויות הילד והילדה, והרביעי הוא הפמיניזם ותפיסת האחריות על היצר והאונס. כמובן, יש קשר בין כל הדברים.
האם אפשר להשתמש במקורות שלנו כדי ללמוד כיצד לחיות היום? מעט, ובזהירות רבה. טוב יותר להשתמש בהם כנקודת מוצא לדיון.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
