מיוחד: כך נראה ט' באב לפני שחרור הכותל
(באדיבות אולפני הרצליה וסינמטק י-ם, ארכיון ישראלי לסרטים - פרויקט הדיגיטציה)
ימי בין המצרים - שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב - מעולם לא נחשבו לקלים בקהילות היהודיות לאורך ההיסטוריה. כאילו על הפורענות הראשונה שהוציאה לגלות, נקבצו פורעניות נוספות של גירושים, פוגורמים וגזירות.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ברחבי העולם הקפידו לקיים מסורות שונות ומגוונות בסימן האבלות. המיזם הלאומי "הלו"ז העברי" - קובעים מועדים לדורות", מבית סנונית בראשות חלי טביבי ברקת, עמל במשך שנים על קיבוץ כלל מנהגי עדות ישראל – כולם במטרה לזכור את החורבן ולהביא את הגאולה.
"פועלן של הנשים בקהילות היהודיות לאורך ההיסטוריה בא לידי ביטוי במסורות היהודיות בחודש אב", מספרת טביבי ברקת. "בספרה 'מנהגי נשים' מתארת ד"ר עליזה לביא כיצד נהגו באפגניסטן לשאוב מים מן הבאר, מדי בוקר בימי בין המצרים, ולשפוך אותם בשער הכניסה לחצר הבית, זכר לכתוב בספר שמואל א': "ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה', ויצומו ביום ההוא...' במוצאי הצום, אחר התפילה, נהגו בכורדיסטן לזרוק כד ליד אב המשפחה השב לביתו – זכר לחורבן".

קווקז: "גיריו" - קינות הנשים

אליסה אברמוב, דוקטורנטית וחוקרת ההיסטוריה של יהודי קווקז, שופכת אור על המנהג המקומי לפקוד את בתי הקברות בתשעה באב: "באופן מפתיע, הקהילות בקווקז שחיו ברפובליקות של ברה"מ הצליחו לקיים כמה ממנהגי תענית בתשעה באב – למרות דיכוי דתי של עשרות שנים", היא מספרת.
המונים נהגו לפקוד את בתי הקברות לשם אמירת קדיש ואמירת קינות הנשים הנקראות "גיריו"המונים נהגו לפקוד את בתי הקברות לשם אמירת קדיש ואמירת קינות הנשים הנקראות "גיריו"
המונים נהגו לפקוד את בתי הקברות לשם אמירת קדיש ואמירת קינות הנשים הנקראות "גיריו"
(באדיבות אתר סטמאגי)
"עד היום יש בני עדה החיים בישראל, במוסקבה, בגרמניה ובמדינות נוספות, שחוזרים לקווקז לפני 'סורוני' (הכינוי לתשעה באב, שמשמעו בשפת הג'והרי גירוש), כדי לעלות לקברי קרוביהם הקבורים שם. רבים גם מקיימים את המנהג בארץ. מלבד אמירת הקדיש, מלווה העלייה לקבר גם באמירת קינה נשית המכונה 'גיריו'".
הודו: "השכנים ההינדואים והמוסלמים לא שוחחו עמם עד צאת הצום. 40 מטר לפני בית הכנסת, היו ההינדואים מפסיקים את תהלוכתם העליזה - וחוזרים לנגן רק 40 מטרים אחרי שעברו"
על הקינה הנשית המיוחדת היא מספרת: "בשפת הג'והורי (שפתם של היהודים ההרריים) הקינה מתנהלת על ידי מקוננות מקצועיות ומנוסות, שיודעות להתבטא בצורה לירית עם לחן, ולהביא תיאורים נוגעים ללב. את 'הגיריו' מובילה, בדרך כלל, מקוננת מרכזית שמספידה ומספרת בקול בכי אודות הנפטר - והנשים סביבה פוצחות בבכי ואנחות".
לדברי אברמוב, מנהג הנשים המקוננות קיים עדיין בתרבויות עתיקות רבות, והוא נפוץ ומוזכר גם במקורות היהודיים, ביניהם ספר ירמיהו העוסק בנבואות על החורבן. "המטרה באמירת 'גיריו', בדומה למשמעות אמירות הקינות על החורבן, הוא לפתוח את הלב ולעורר את הרגש באמצעות תיאורים וזיכרונות. כך ניתן להתחבר לצער שבמות אדם קרוב גם אם עבר זמן רב מאז פטירתו - כמו גם לצער שבחורבן הבית, גם אם עברו אלפיים שנים".

מרוקו: מסמר בכדי המים

לקינות הנשיות יש תפקיד משמעותי בשימור מנהגי האבלות השונים. במולדובה נהגו הילדים הצעירים להתקבץ בבתי אימותיהם, בזמן שהנשים היו קוראות קינה בקול. המשוררת אסתר דגן קניאל מקהילת תוניסיה, מקוננת על החורבן: "קִינָתִי לָךְ יְרוּשָׁלַיִם - תְּהַדְהֵד בֵּין חוֹמוֹתַיִךְ".
קווקז: "עד היום יש בני עדה החיים בישראל, במוסקבה, בגרמניה ובמדינות נוספות, שחוזרים לקווקז לפני 'סורוני' כדי לעלות לקברי קרוביהם הקבורים שם"
"במרוקו היו נשות הקהילה היהודית יושבות אגודות-אגודות, ואחת מהן – או אחד השכנים - הייתה קוראת קינות בערבית", מספרת חלי טביבי ברקת. "הנשים בכו על חורבן הבית ועל טעם הגלות המר. נשות קהילות אחרות היו עולות לבתי הקברות ומקוננות במעגל, במרכז בית הקברות. אחת הנשים הייתה ניצבת במרכז המעגל - וחורזת קינות בעגה המקומית המתארות את חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הנשים שסביבה רקעו ברגליהן בקצב אחיד, ספקו את כפות ידיהן ושרו יחד. הן העלו זיכרונות וסיפורים אודות יקיריהם שנפטרו גם כן".
לדבריה, בקהילות תאפילאלת סג'למאסא שבמרוקו נהגו הנשים לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת היו משכימות ושופכות את המים - ממרקות את הכדים ואת הכיורים, וממלאות את הכדים במים חדשים. "הצדיק מטבריה", הרה"צ רבי מסעוד מלול, נימק את המנהג בטעם הברזל, שיש בכוחו "לגרש את המשטינים והמקטרגים", הפעילים על פי האמונה בתקופה קשה זו. כמו כן, ברז״ל - כנגד ראשי התיבות של בלהה, רחל, זלפה, לאה – שזכותן מגינה על הקהילה.

הודו: שעועית מיוחדת ושתיקת היהודים

תשעה באב נופל בחומרתו רק מיום הכיפורים, וחלים בו חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. כך למשל, אסור לברך אדם בברכת "שלום" ויש איסור על לימוד תורה (משום הנאה). בחסידות קומרנא שבאוקראינה הקפידו ללכת בנעלי בית (ולא בנעלי גומי, כפי שנוהגים רבים), ביום הכיפורים – וגם בתשעה באב.
ביד'הביד'ה
"המשפחה מתכנסת סביב השולחן ערב לפני תשעה באב, וקולפת יחד את הביד'ה". שעועית הביד'ה ההודית
(צלם משה חורדקר)
אילנה שזור, יזמית חברתית, עורכת ספרותית, ציירת ישראלית ובת ליוצאי הודו, מספרת כי בהודו נהגו היהודים להתרחץ בנחלים לפני הצום, ובעת יציאתם מהמים לבשו לבן ונהגו שלא לדבר עם זרים. הם היו נכנסים לביתם ומתחילים בצום מלא ותפילה בתוך הבית.
מרוקו: "אחת הנשים הייתה ניצבת במרכז המעגל - וחורזת קינות בעגה המקומית המתארות את חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הנשים שסביבה רקעו ברגליהן בקצב אחיד, ספקו את כפות ידיהן ושרו יחד"
"השכנים ההינדואים והמוסלמים שהכירו את הקהילה בכינויה ההודי 'שניוואר טלי' ('שומרי שבת אוצרי שמן'), לא שוחחו עמם עד צאת הצום", מספרת שזור. "הם לא התנכלו לקהילה, כיבדו אותה וידעו שזה יום אבל של ה'שניוואר טלי'. אמי נהגה לספר ש-40 מטר לפני בית הכנסת, היו ההינדואים מפסיקים את תהלוכתם העליזה - וחוזרים לנגן רק 40 מטרים אחרי שעברו. תארו לכם, משפחה מעם ישראל שכל האחרים בסביבתה מדתות אחרות - והיא חיה עמם בשלום ובשלווה, ללא פוגרומים, רדיפות ואינקוויזיציה - ומתוך כבוד של הסביבה אליה".
שזור, עורכת הספרים "המלידה של בני ישראל מהודו" ו"אמא הודו אבא ישראל", משייכת עצמה לקבוצת הדור החדש יוצאי הודו בישראל, המתחברים בגיל מאוחר לשורשיהם. לדבריה, "הקהילה שלנו הייתה מנותקת מרוב עדות ישראל מאז עזבה את ממלכת ישראל. מה ששימר את אמונתה - למרות שלא היו לקהילה רבנים - היו סיפורים מהמקרא והשירים והפיוטים שעברו בעל-פה.
"חשוב להדגיש כי בעיקר האימהות הן שהעבירו את המסורת מדור לדור בסיפורי המקרא, בשירים, פתגמים ומשלים. המילה החשובה ביותר שהייתה בשימוש אבותינו הייתה 'סיון' (במבטא המרטהי 'בני ישראל'), שמשמעה – 'ציון'".
בקהילות הודו נהגו לאכול בימי אבל את ה"ביד'ה", סוג שעועית ייחודית להודו: "ההכנות של הביד'ה נמשכו מספר ימים, וגם כיום המשפחה מתכנסת סביב השולחן ערב לפני תשעה באב, וקולפת יחד את הביד'ה. היא קטנה מחומוס, ועוד לפני שמגיעה למטבח היא עוברת תהליך ארוך לצורך שימורה כי היא מאוד פגיעה. הביד'ה מאוד מבוקשת גם כיום, וישנם אך חקלאים מעטים שמגדלים אותה בישראל. יש גם משפחות שמקלפות את הבידה ומוכרות במכולות ההודיות מספר ימים לפני ט' באב או יום כיפור".

מולדובה: להשליך קוצים על המתפללים

אף על פי שמבחינת ההלכה בשבת "חזון" (הקודמת לתשעה באב) לא נוהגים במנהגי אבלות – בוורמייזא שבגרמניה היו קהילות שנהגו להתעטף בטלית של יום חול. גם הנשים חבשו כובע פשוט ולא מכובד. את ספר התורה, הפרוכת והכיסאות כיסו בבדים שחורים. בקהילות במרוקו, נקראה שבת זו "שבת איכה".
קברו של המהר"ל בבית הקברות היהודי העתיק בפארגקברו של המהר"ל בבית הקברות היהודי העתיק בפארג
נהגו להניח נרות נשמה על קברו של המהר"ל מפראג בתשעה באב
(ויקיפדיה)
הקינות שנאמרו בליל תשעה באב ובבוקרו תיארו צרות רבות שהתרחשו במהלך הדורות לעם היהודי, בהמשך לקריאת מגילת איכה, המתארת את חורבן בית המקדש הראשון. בחסידות קומרנא שבאוקראינה לא נהגו לומר את מגילת איכה.
טביבי ברקת מוסיפה כי "בבתי קהילת תאפילאלת סג'למאסא שבמרוקו נהגו לקרוא קינות בערבית הקרויות 'קצאת'. קצאת חנה, קצאת איוב, קצאת עשרת הרוגי מלכות, קצאת יוסף הצדיק וקצאת ירושלים".
בוורמייזא שבגרמניה היו קהילות שנהגו להתעטף בטלית של יום חול. גם הנשים חבשו כובע פשוט ולא מכובד. את ספר התורה, הפרוכת והכיסאות כיסו בבדים שחורים
המשוררת אסתר דגן קניאל מספרת כי בקהילת יהודי תוניסיה, היו יושבים על הרצפה ומרבים בסיפורי החורבן ובלימוד מגילת איכה ואיוב, בעיקר עם הילדים. "אני מתגעגעת לתמונות של סבא בנעלי הגומי שנעל כמו ביום כיפור", היא אומרת, "מתגעגעת למחצלת עם הפסים הירוקים והצהובים שסבתא פרשה על הרצפה, ועליה ישבו הגברים וקראו קינות גם על אירועים משפחתיים עצובים שאירעו ועל הפרעות שנעשו ביהודים".
במולדובה נהגו המתפללים להשליך קוצים האחד על השני. באוסטריה ובגרמניה, בליל תשעה באב, בדרכם חזרה מבית הכנסת, נהגו המתפללים לחזור לביתם ביחידות ובראש שמוט – סימן לעוצמת האבל.
בקהילות בוכרה נהגו לקרוא קינות שונות בבית הכנסת בכל אחד מן הימים שבין ראש חודש לתשעה באב, ובתימן קראו את פרקי איכה בשתי מנגינות שונות: את פרקים א', ב' ו-ד' במנגינת קינות, ופרקים ג' ו-ה' במנגינה של נחמה.

תימן: אבן מתחת לכרית

במהלך הסעודה המפסקת בקהילות תימן, נהגו לשבת על הארץ ליד פתח הבית ולאכול תבשיל עדשים וביצים שלוקות טבולות במעט אפר ומלח. בליל תשעה באב הניחו מתחת לכרית אבן ובצל יבש, ובבוקר השליכו אותם לנהר. "האבן - זכר לאבן ששם יעקב אבינו לראשו בספר בראשית, וסימל את המקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כפי שנרמז מן הפסוק 'וייקח מאבני המקום'", מסבירה טביבי ברקת. "הבצל מסמל את דמעות החורבן, ויש הרואים בחריפותו סמל לחיים הקשים".
חלי טביבי ברקת חלי טביבי ברקת
חלי טביבי ברקת
(צילום: יוסי גמזו לטובה)

פאס: "מורה הדרך המוסלמי שלנו אמר לי: 'פעם היו כאן הרבה יהודים, והיה להם מנהג בקיץ לאכול את הבשר הזה. היום אין כל כך הרבה יהודים, אבל הבשר הזה הפך מאוד פופולרי'"
בפרס (איראן) החלו את הסעודה המפסקת באכילת "פלאו-עדס" - תבשיל מאורז ועדשים, וסיימו באכילת ביצה קשה, המסמלת בעדות ישראל השונות אבלות. מנגד, בקרב הקהילות באתיופיה ובוכרה נהגו להימנע מאכילת בשר בכל שלושת השבועות. בבוכרה היו השוחטים מצניעים את סכיני השחיטה שלהם, וכדי להמחיש את הצער הם נהגו לצעוד בליל תשעה באב כשהם יחפים לגמרי. את פרקי איכה היו מחלקים בין המתפללים ולכל פרק היה לחן משלו.
בקהילות אשכנז נוהגים שלא לאכול בשר מראש חודש אב ועד למחרת צום ט' באב, המכונים "תשעת הימים". בעדות המזרח יש הנוהגים להתחיל את המנהג רק בשבוע שחל בו תשעה באב. עם זאת, בקהילת לוב ותוניסיה נהגו לאכול בתשעת הימים בשר מלוח ויבש המכונה "קדיד", ונקניקיות המכונות "מרגז".
"המרגז היה תחליף לבשר. מרגז מטוגן וצלוי, אך בעיקר שקשוקה ממרגז שהוא תמצית הגעגוע לבית, גם אם מוצאו ושורשיו נטועים עמוק בימי תשעה באב 'הכבדים'", אומרת דגן קניאל. "כשאני מתגעגעת לתוניסיה, אני מתגעגעת לבית המקדש שיבנה".

צפון אפריקה: בשר מלוח בשבת

גם בשבת חזון יש שנהגו בלוב, במרוקו ובתוניסיה לאכול רק בשר מלוח ולא טרי. בנוסף, נהגו לעטוף את ספר התורה בבד שחור, וכשהיו מוציאים אותו - לא היו מניחים אותו על התיבה אלא על אחד השולחנות.
בבוכרה היו השוחטים מצניעים את סכיני השחיטה שלהם, וכדי להמחיש את הצער הם נהגו לצעוד בליל תשעה באב כשהם יחפים לגמרי
חבר מועצת העיר ירושלים, דן אילוז, מספר כי בקהילת יוצאי מרוקו שעליה הוא נמנה יש ויכוח בסוגיית אכילת הבשר בשבת חזון (כאמור, השבת שלפני הצום). בשבת אין נוהגים מנהגי אבלות, וכך "בחלק מהקהילות במרוקו אכלו בשר כרגיל", הוא מספר. עם זאת, "חלק לא אכלו בשר כלל. קהילות רבות, כולל המשפחה שלי, הלכו בדרך האמצע ואכלו רק כלע - מה שנקרא 'בשר מקולקל', אך בפועל הוא בשר מיושן".
בשר הכלע - נהוג לאכול אצל חלק מיוצאי מרוקובשר הכלע - נהוג לאכול אצל חלק מיוצאי מרוקו
בשר הכלע - "הבשר המקולקל", שנמכר היום בשוק של פאס, תזכורת ליהדות שהייתה שם
(צילום: דן אילוז)
והוא מסביר את מקור המנהג: "לפי ההלכה היבשה, בשר ששחטו לפני שלושה ימים לא נקרא בשר לצורך העניין, והוא מותר לאכילה אפילו בסעודה המפסקת. כמובן שמאז החמירו חכמים עוד ועוד ע שהוא נאסר לחלוטין בימים אלה, אך העיקרון נשמר - שאם הבשר לא נאכל הסמוך לשחיטה, הוא פחות איכותי. כך, בשבת אנחנו לא אוכלים בשר האסור לאכילה בתשעת הימים, אבל גם לא עוברים שבת שלמה בלי בשר".
"כשהגעתי למדינה (לשוק בעיר העתיקה) בפאס שבמרוקו, ראיתי שם את הבשר הזה. מורה הדרך המוסלמי שלנו אמר לי: 'פעם היו כאן הרבה יהודים, והיה להם מנהג בקיץ לאכול את הבשר הזה. היום אין כל כך הרבה יהודים, אבל הבשר הזה הפך מאוד פופולרי'. איך קוראים לזה? שאלתי. 'כלע', הוא השיב. וככה, ברגע הזוי, הרגשתי מחובר כל כך למקום הזה שידע להעריך את המנהגים של אבותיי".

תוניסיה: אפר על המצח

סדרי הישיבה בבתי הכנסת בקהילות השונות, שונו אף הם בתשעה באב. טביבי ברקת מתארת כי בוורמיזא שבגרמניה היה כל אדם מגיע לבית הכנסת מבלי שנקרא לבוא (כבדרך כלל). בפרשבורג שבהונגריה נהג החת"ם סופר לכנס את הקהל בז' באב - היום בו נכנסו הרומאים לבית המקדש וחיללו אותו - והיה קורא לבכי והתעוררות על גלות השכינה, כשהיה מונה את מספר השנים מחורבן הבית השני. בנוסף, היה החתם סופר מקונן על החכמים והרבנים הגדולים שנפטרו באותה שנה.

דן אילוזדן אילוז
דן אילוז
(קופיצ'ינסקי & יאדו סטודיו לצילום)

גם בצנעא שבתימן היו מונים בבית הכנסת בקול את מספר השנים לחורבן בתי המקדש. בספר "מסע תימן" שכתב יעקב ספיר במאה ה-19, נכתב: "ראש הכנסת מארי יחיא אל-מַנצוּרי, איש זקן שקנה חוכמה, עמד וצווח בבכייה 'אחינו! הלילה הזה שני אלפים ושני מאות ושמונים לחורבן בית המקדש ראשון, ואלף שבעה מאות ותשעים לחורבן הבית השני, ועוד לא נושענו. כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו".
בצ'כיה הניחו היהודים נרות נשמה על קברי צדיקים, ובייחוד על קברו של המהר"ל מפראג. בתוניסיה היה שמש בית הכנסת עובר בין הקהל כשצלחת מלאת אפר בידו - וכל אחד מהמתפללים שם קצת אפר על מצחו.

לוב: "שיהיה לך לילה איום ונורא"

בקהילות לוב נהגו כל בני המשפחה לישון בערב תשעה באב יחדיו, להפעלת סייג "תשמיש המיטה" – ובנוסף, נהגו לשמור על התינוקות שלא מלאו להם שנה במשך כל היום - מזריחת החמה ועד לשקיעתה - לבל ייראו מחוץ לבית, ומחשש לפגיעה בהם.
 מבשלים חללם לצאת הצום מבשלים חללם לצאת הצום
מבשלים חללם לצאת הצום
(יהודית יונה, ארז לוזון וברכה סימן טוב)
במצראת'ה שבלוב, נהגו ביום שישי שלפני תשעה באב להכין תבשיל הנקרא "שמשומה", העשוי פולים שהושרו קודם לכן במים וחיטה ללא תבלינים. כל אחד מבני הבית אכל כף מן התבשיל, זרק חופן מהנותר ממנו בעליית הגג ואמר: "יא בומה כולי שמשומה" (ינשוף אכול מתבשיל השמשומה), כנגד עין הרע, כדי שה"בומה" לא תרע לבני המשפחה. נהגו גם שלא לברך אחד את השני לשלום, ונפרדו באמירה "לילת'ק משומה" ("לילה איום ונורא"). בצאת הצום נהגו לאכול בתוניסיה את החללם.

"רוז איכה", "נהאר הגין" ו"מריומובי"

לתשעה באב יש במסורות השונות כינויים שונים. בפרסית: "שב נאי" ("ליל התשיעי") ו"רוז איכה"("יום איכה"). בתוניסיה נהגו לכנות את הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב בשם "היאמת תקאל" ("הימים הכבדים"), ויום תשעה באב "נהאר הגין". בקהילות כורדיסטן נהגו לכנות את צום י"ז בתמוז בשם "צום סחיון זורא" (צום צימאון קטן), ואת תשעה באב - "צום סחיון אורוה" ("צום צימאון גדול").

אליסה אברמובאליסה אברמוב
אליסה אברמוב
יהודי קווקז מכנים את תשעה באב "סורוני", מהכתוב: "דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי, שָׂמַנִי שֹׁמֵם" (איכה, ג', י"א). החוקרת אברמוב מסבירה כי "סור" הוא כינוי המבטא את האווירה הקשה ביום זה.
"לסורוני יש כינויים נוספים רבים, המשתנים בין קהילות יהודי קווקז. 'רוזוי אובול' (ימי אבל של בין המיצרים), 'סוחטה סורוני' ('יום גירוש'), 'גאטיל' ('בכי, אבל') ו'מירימובוי' ('סיפור מרים')".
עוד היא מספרת כי בקרב קהילות מאזרבייג'ן נהגו לכנות את היום גם על שם סיפור מרים בת תנחום ושבעת בניה, המופיע בקובץ סיפורים במדרש איכה רבה. "סיפור מעשה זה מוכר ממקורות אחרים כ'חנה ושבעת בניה' או 'אישה ושבעת בניה'. הסיפור הזה הפך למרכזי מבין קינות תשעה באב של יהודי קווקז, ואף תורגם לג'והורי (לשונם של יהודי הקווקז). הוא נפוץ גם במסורות של קהילות יהודי ספרד ויוצאי ארצות המזרח".