רק בירושלים אפשר למצוא כנסייה שקטה, כמעט נסתרת, צמודה מצידה האחד לבית כנסת "בורכוב" ומצידה השני לבית הרב קוק, וכל אלה במרחק כמה צעדים משאון החנויות והרכבת הקלה של רחוב יפו.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ביום חמישי הקרוב יציינו (כמעט כל) הכנסיות הנוצריות בעולם את הולדתו של ישוע (שמו המקורי ההיסטורי והתלמודי). ובזמן זה, בו ירושלים נערכת למעבר בין סופגניות לעצי אשוח, אני נפגשת עם האב רומן קמינסקי, ראש הקהילה הקתולית דוברת העברית בירושלים, לאיחולים הדדיים של חג שמח, לשיחה על מהותו של חג המולד ועל פרשת השבוע שמאפשרת לכרוך בין יוסף לישוע.

"הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן"

"אז על מה החגיגה? מה הסיבה למסיבה של חג המולד, מלבד המתנות כמובן?" אני שואלת את האב רומן.
והוא, בשקט ובסבלנות אופייניים מסביר: "ביום הזה אנחנו זוכרים את הולדתו של ישוע. זה נשמע ילדותי וזול לומר זה יום ההולדת של ישוע, ולכן יש להיזהר שכן מדובר בחג מאוד משמעותי עבורנו. לעולם לא נדע אם ישוע נולד באמת ב 25/12 ואפילו לגבי שנת הלידה שלו יש מסורות שונות, אבל זה היום שנקבע לציון הולדתו. יש דעות הקושרות את החג הנוצרי עם חג קדום יותר, פגני, שציין את התארכות הימים. ייתכן שזה המקור לחנוכה וגם לחג המולד". אני מקווה שנוכל לחגוג יחד את שמחת התגברות האור על החושך.
למה חשוב לחגוג את היום בו הוא נולד? הנה, התרבות היהודית לא חוגגת את יום הולדת משה או אברהם ואפילו לא באמת עסוקה בתאריך הלידה שלהם. אנחנו בתרבות היהודית לא חוגגות את ימי ההולדת של המנהיגים והמנהיגות שלנו. מדוע עבורכם זה חשוב?
"ראשית, חשוב לי להבהיר שמבחינתנו התואר 'מנהיג' לא הולם את ישוע. למנהיגות יש תמיד גם היבט פוליטי וישוע הוא רועה רוחני. במשך כל החיים שלו יש רגעים שהוא מתגלה. הבשורה של המלאך למרים היא רגע חגיגי, אבל הבשורה הייתה הבטחה ואילו הלידה היא הפעם הראשונה שהוא מתגלה בעולם. אנו חוגגים את ההתגלות אל האנושות. כפי שנאמר בסיפור אותו נקרא במיסת חצות. ההתגלות היא עניין מרכזי בחוויה הנוצרית. החיים הנוצריים קשורים לדמות מרכזית, ההיסטוריה האנושית קשורה אליה, הכול סובב סביב ההתגלות שלה".

בין דת לאומית לדת אוניברסלית

למרות הקרבה בין חגי האור שחוגגות קהילות יהודיות ונוצריות, אני חושבת גם על המרחק בין שתי החגיגות. התרבות היהודית חוגגת התרחשויות קהילתיות (לרוב "חילונית" כלפי חוץ) שיש בהן משהו מפתיע המעיד על תמיכת האל בעמו; יציאת מצרים, סוכות, חנוכה ופורים הם סיפורים של קהילה שהצילה את עצמה והיא מאמינה שההצלה נעשתה בתמיכה אלוהית. הצומות ההיסטוריים שלנו מספרים על הרגעים שבהם אלוהים הסיר את חסותו מעם ישראל.
פרופ' רוחמה וייס ומנהיג הקהילה הקתולית,  רומן קמינסקיפרופ' רוחמה וייס ומנהיג הקהילה הקתולית,  רומן קמינסקי
פרופ' רוחמה וייס ומנהיג הקהילה הקתולית, רומן קמינסקי
(רוחמה וייס)
הנצרות היא דת ללא אומה, היא רוצה להיות אוניברסלית. העולם שלה מורכב מיחידות ויחידים שבוחרים להצטרף אל אמונה. ההתגשמות של האמת הדתית בבשר ובדם, במשיח, היא מבחינתם פסגת החוויה הדתית. ככל שאלמד על הנצרות, אמשיך לגלות שאני כל כך יהודייה שקשה לי להבין דת שלא קשורה לעם קטן, ושלוח השנה שלה לא סובב סביב חרדות קיומיות.

"היה או לא היה, תמימות היא או תוחלת?" (אלכסנדר פן)

אני מבקשת מהאב רומן לשוחח על פרשת השבוע ומתלהבת מהאפשרות להשוות בין חיי יוסף לחייו של המנהיג הנוצרי: "אפשר למצוא קווי דמיון לא מבוטלים ודרכם להצביע על ארכיטיפ של סיפורי מנהיגות".
האב רומן מצנן את התלהבותי ומעלה שתי הסתייגויות: "עבורנו, הקתולים, המסורות האלה הן לא סיפורים אלא מציאות. לא מדובר בארכיטיפ שנבנה משני הסיפורים אלא בכך שיוסף הוא פרפיגורציה של ישוע. כלומר, יוסף, בחייו, הוא בשורה למה שיקרה בחיי המשיח - ישוע. שני הסיפורים מבחינתנו הם אמת היסטורית, והדמיון ביניהם הוא חלק מתוכנית אלוהית".
העמדה הזו מוכרת לי גם מהעולם היהודי-אורתודוכסי ואני לא מופתעת. ההסתייגות השנייה של האב רומן היא נוצרית-ייחודית: "כפי שאמרתי, ישוע עבורנו אינו מנהיג וגם לא רק אדם. הוא בן אלוהים, הוא בו-בזמן אחד ושלוש; אלוהים התגלה כאב, כבן וכרוח הקודש. מדובר בשלושה שהם אחד, ואל תצפי ממני להסביר לך את זה כי גם לעצמנו איננו יכולים להסביר זאת. זה רז. זה נס ונדרשת אמונה כדי לקבל את הפרדוכס הלוגי הזה כאפשרי".

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" (שלום חנוך)

יצאנו לדרך עם ההסכמה שלא נסכים. אני אראה ביוסף ולידת ישוע סיפורים ואדון בהיבטים התרבותיים-ספרותיים שלהם, והאב רומן יראה בסיפור יוסף בשורה לקראת חיי ישו. אם אפשר להאמין בשילוש, בלידת הבתולה, ביציאת מצרים או בהריון של אישה בת תשעים, אפשר גם לקרוא סיפור אחד משני נתיבי אמונה שונים.
ירידת יוסף באה בעקבות שנאת אחיו שהשליכוהו לבור ואחר כך מכרו אותו לסוחרים שמכרו אותו לפוטיפר. על פי הכתוב במתי ב', משפחתו של ישוע בורחת למצרים מפני הורדוס: "וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה' נִרְאָה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלוֹם לֵאמֹר קוּם קַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ וּבְרַח לְךָ מִצְרַיְמָה וֶהְיֵה שָׁם עַד אִם אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ כִּי הוֹרְדוֹס מְבַקֵּשׁ אֶת נֶפֶשׁ הַנַּעַר לְקַחְתָּה. וַיָּקָם וַיִּקַּח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ לָיְלָה וַיִּבְרַח מִצְרָיְמָה".
האב רומן מזכיר את הפיוס בין יוסף לאחיו לאחר הירידה למצרים ובעקבותיה. באמונה הנוצרית הפיוס בין האחים הוא אות לכך שגם בין ה"אחים" היהודים לנוצרי יתקיים פיוס באחרית הימים. אני מבהירה שאקבל את ההצעה הפרשנית בשמחה ובתודה כל עוד הפיוס לא יכלול ציפייה לשינוי דתי וקבלת אלוהותו של ישוע. האב רומן שותק ומחייך ושנינו מבינים היכן מתגוררים כרגע הפער והצער.

אין חגיגה בלי סעודה

היבט נוסף משותף במסורות של ישוע ויוסף הוא עובדת היותם מאכילים. אבהות נבחנת דרך יכולת ההאכלה. יוסף הוא הפרויקטור של שנות הרעב, הוא המאכיל הגדול של העולם (בראשית מ"ב, ו'): "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ".
ישוע מפורסם במעשי הניסים בהם הוא מספק בצורה פלאית אוכל לרעבים (מתי, י"ד): "וַיְהִי לְעֵת עֶרֶב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ הַמָּקוֹם חָרֵב וְגַם נָטָה הַיּוֹם שַׁלְּחָה אֶת הֲמוֹן הָעָם וְיֵלְכוּ אֶל הַכְּפָרִים לִקְנוֹת לָהֶם אֹכֶל. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵינָם צְרִיכִים לָלָכֶת תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל... וַיְצַו אֶת הָעָם לָשֶׁבֶת עַל הַדֶּשֶׁא וַיִּקַּח אֶת חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת שְׁנֵי הַדָּגִים וַיִּשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן אֶת הַלֶּחֶם לַתַּלְמִידִים וְהַתַּלְמִידִים נָתְנוּ לָעָם. וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ וַיִּשְׂאוּ מִן הַפְּתוֹתִים הַנּוֹתָרִים שְׁנֵים עָשָׂר סַלִּים מְלֵאִים. וְהָאֹכְלִים כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִלְּבַד הַנָּשִׁים וְהַטָּף".

איך את אוהבת את הנס שלך?

הבדל בולט בין שתי חוויות ההאכלה הוא שיוסף מאכיל בדרך ארצית על ידי חישובים רציונליים; אגירת מזון בשנות השובע וחלוקתו בשנות הרעב. בסיפורים הנוצריים, לעומת זאת, ההתגלות היא העיקר ועל כן הניסים גלויים ומפתיעים - אירועים שאין לתת להם הסבר רציונלי-חילוני.

"ברכני גם אני"

אנחנו עומדים להיפרד. האב רומן יישאר בכנסיה ואני אצא לרחוב ההומה, המתאמץ להכיל את מורכבות העיר על חגיה, אהבותיה, סגריה וחרדותיה. אני מבקשת מהאב רומן שיברך את כולנו לכבוד החגים והוא נעתר: "בספר תהלים כתוב, 'לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּש' (תהלים, כ"ז). אני מאחל לכל אדם, בשעה שהוא מתבונן בתינוק או בתינוקת (אצלנו זה ישוע התינוק) - למצוא בפניו את פני אלוהים".

ובבית המדרש של הטוקבקים

בטור האחרון כתבתי על האשמת הקורבן בסיפור "אונס דינה". כמה חברות בבית המדרש העירו לי על כך שלא הזכרתי שבתורה אונס שווה למוות, עמדה שנלמדת מההשוואה המקראית (דברים, כ"ב): "וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".
חברות שלי, אני מעריכה את ההשוואה הזו ומשתמשת בה, אבל בואו נודה על האמת, מדובר בדמגוגיה. כוונת הפסוקים הפוכה. החוק המצוטט כאן קובע שרק אם מדובר בנערה מאורסת (לא נשואה ולא רווקה) ורק אם האונס היה בשדה, אין מקום להאשמת הקורבן. בכל המקרים האחרים – הקורבן אשמה ומשלמת מחיר.
חג שמח לקהילות הנוצריות ושבת שלום.