שבוע שמפזר מלח על הפצעים
ביום שני נמצאה גופתו של יונתן היילו ז"ל בחוף הים בנתניה, וכך נחתם סיפור חיים אכזרי; ילד שנאנס פעם אחר פעם ולא הייתה לו דרך להציל את עצמו. משטרה ומערכת משפט שבחרו במשך זמן ארוך מדי בחוסר אמון ובהאשמת הקורבן, ולקינוח - חוסר יכולת להציע שיקום ראוי. לאורך הדרך נשמות טובות רבות עמלו להצלתו של היילו, אך כוחן לא עמד מול דורסנות המנגנון.
ביום שלישי התבשרנו שוועדת האיתור החליטה פה-אחד להמליץ לממשלה על מינויו של עו"ד עמית איסמן לפרקליט המדינה, ואנו נאלצנו להיחשף לשפה המבזה שבה פנה לעמיתותיו, וגם לעמדתו המשפטית המעריכה נורמליות שלנו, נשים, לפי מגירת התחתונים. מדבריו למדנו שימי האשמת הקורבן ממשיכים להתנחל בקדמת הבמה, ונשים שנאנסו יוסיפו להידרש לשאלה "מה לבשת" ו"למה יצאת כך מהבית"?
והשבת נקרא בתורה את הסיפור על האונס שעברה דינה. על תמימותה, על האכזריות והתעתוע של האנס. על אחיה האלימים, על אביה חסר האונים, על האם הנעדרת ועל הבנאליות של האשמת הקורבן.
כאן גרים בכיף
אם שוב תשאלו אותי מדוע אני עוסקת בסוגיות מוסריות דרך סיפורי התורה, אשיב ששורשיה של תרבות האונס התחילו אי-שם, אבל הפרקליטות, המשטרה, הממשלה והממסד הדתי והחילוני - מרווים את העץ העתיק הזה כאן ועכשיו.
המשימה שלנו היא להבהיר שדינה, יונתן היילו ושאלת התחתונים של עו"ד איסמן חולקים דירת שותפים. המשימה שלנו היא להצביע על הקשר, ולפורר את הלגיטימציה שלו.
א' זה אונס
אלפי שנות אונס עברו על התרבות האנושית, ועדיין אין הגדרה מוסכמת למעשה. מי שתקרא את "ההוראות בחוק העונשין הדנות בעבירות נגד המוסר", בסעיפים שתחת הכותרת "עבירות מין"; מי שתקרא את גלגולי החקיקה בנושא בסוף המאה העשרים; מי שתקרא את השאלון המבולבל והמצמרר שהכין משרד הבריאות לצורך חקירה ראשונית של קורבנות אונס, ומי שתהרהר במהות מבחן החוטיני המנומר שניסח המיועד לפרקליט המדינה - תבין שאין הגדרה מוסכמת לאונס.
ההגדרה הפמיניסטית, ההגדרה ההומנית
פמיניזם הוא הומניזם, וההגדרה היחידה שאני יכולה לקבל לאונס היא: פלישה של אדם לגוף של זולתו ללא הסכמה מפורשת. הפלישה יכולה להיות: ליטוף, נשיקה, חיבוק, החדרת איברים, החדרת חפצים ורצח. מדובר בסקאלה של מעשים שהמשותף להם הוא פריצה גופנית. הענישה והשיקום צריכים לקחת בחשבון גם את הנזק הפיזי והנפשי של כל מעשה.
טרמינולוגיה של תרבות האונס 2020
לפני שנדבר על תרבות האונס המקראית בסיפור דינה, כדאי להתבונן על הטרמינולוגיה של תרבות האונס בחוק הישראלי. הבחירה למקם את עבירות האונס במחלקה של "עבירות מין", משמרת את הטענה ולפיה אונס קשור למשיכה מינית. זו טענה שקרית המשרתת את מי שמבקשים לקבוע שאם אנחנו, הנשים, נשדר פחות מיניות, נלבש תחתוני "אוהל" ולא חוטיני מנומר ונקטין את המחשוף - נינצל מהאונס הבא.
אלא שמחקרים מלמדים שנשים בחברות דתיות, הלבושות בצניעות רבה ואף קיצונית, לא נאנסות פחות מנשים שלובשות שמלת מיני עם מחשוף עמוק.
אונס הוא ביטוי לשליטה ודיכוי. אונס שייך למשפחת העבירות של האלימות הגופנית. אונס קשור לרצח יותר משהוא קשור למין, ויש לשחררו מהתואר "עבירות מין", תואר שעושה הנחה לאנסים, מהלך אימים על נשים וגורם לקורבנות משני המינים בושה מיותרת.
חברות וחברים, אנחנו לא קורבנות מין אנחנו קורבנות אלימות. אנחנו בדיוק כמו קורבנות של (ניסיון) רצח.
יונתן היילו נרצח על ידי שיתוף פעולה בין האנס למערכת שהכחישה את האונס. יונתן היילו הוא קורבן של רצח ארוך ואכזרי.
בהלת הבעילה
בעבירות המין מצוינות שתי קטגוריות מרכזיות: "הבועל אישה" ו"מעשה סדום". אלה שני מונחים שצריכים לעבור מהשפה השימושית לספרי "ההיסטוריה העצובה של הניצול האנושי". הקישור בין חדירה לגוף של אישה לבין בעלות עליה הוא עתיק, מחפיץ, מבזה וגם מסוכן.
הקישור הזה מסביר מדוע נהגו (ועדיין נוהגים בחלק מהמקומות) לחתן אישה ב"נישואי בושה" עם האנס שלה. הוא מסביר את הלבנת הפנים והשתיקה של הנאנסות והנאנסים, שהרי נוצרו יחסי בעלות בינן לבין האנס שלהן. המונח "בעילה" משקף יחסים מעוותים ועליונות התוקפן על הקורבן. אונס הוא לא בעילה. הוא פריצה לקודש-הקודשים, לגוף של הזולת.
ו"מעשה סדום"? הוא מוגדר בחוק כ"החדרת איבר המין של גבר לנקב מנקבי גופו של אדם שלא בדרך בעילה". מיותר לומר משהו על הארכאיות והפטריארכליות של המונח הזה (אבל היי, מי שניסח את החוק לפחות למד תנ"ך ומדרשים).
אני חושדת שהשימוש במונח זה מבקש להשיג שני דברים: הוא מבקש לטעון שיש אונס שהוא ייחודי רק לנשים ושמו "בעילה" - ואונס כללי שאליו שייכים הגברים והוא "מעשה סדום". ה"הישג" השני הוא שהאונס ממשיך לגור במגירה של "עבירות מין", ולכן יש אבחנות ומיון של האיברים שנפרצו והחדירות השונות שייחשבו מיניות.
"בעילה" ו"מעשה סדום" הן הגדרות שמתכחשות להבנה שאונס הוא אופן של אלימות, והשיוך שלו למעשים מיניים משרת מגמות של האשמת הקורבן ומקל בחומרת המעשים של העבריין.
דינה, אחותנו את
כל מילה בסיפור דינה טעונה במטענים מוסריים ותרבותיים. אין מילה שלא דורשת התייחסות ולא מייסרת (בראשית, ל"ד): "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה".
כמו משה, נפתלי ויוסף גם שמה המקראי של דינה הוא שם סמלי שנבחר על ידי המחבר בקפידה. תכליתו של השם להצדיק את סבלה של הבחורה: היא אשמה, יש דין ויש דיין. האונס הוא הדין שלה. ואם נשאל מדוע, נמצא את התשובה בפועל הפותח של הסיפור "ותצא". דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, בניגוד לחובתה של אישה להיות צנועה בביתה. היא יצאה להנאתה, "לראות בבנות הארץ", והאנס יצא לקראתה. הוא העונש שלה.
ולמקרה שלא הבנו את המסר החינוכי, בא הדרשן לעזרתנו (קהלת רבה, י'): "'ופורץ גדר ישכנו נחש' זו דינה. כשהיו אביה ואחיה יושבים בבית המדרש, יצאה לראות בבנות הארץ, גרמה לעצמה שיבוא עליה שכם בן חמור".
שלב א' בבניית תרבות האונס
אונס נקשר למין. אונס נקשר להתנהגות נשית לא צנועה, ולכן הנאנסת אשמה באונס שלה. קוראים לה יצאנית, קוראים לה דינה ואומרים לה ולנו שהיא "גרמה לעצמה". בעברית של ימינו: "אם יש לך בארון תחתוני חוטיני מנומרים – את לא בחורה נורמלית".
שלב ב' – בלבול שפות
חשוב לעקוב אחר הפעלים המתארים את התנהגות האנס: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ... וַיֶּאֱהַב... וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה". המקרא היטיב לתאר את התעתוע שגורם לנשים ליפול במלכודת החיים עם בני זוג אלימים: ברגע אחד הוא מענה אותה, ובשני הוא מצהיר שהוא אוהב אותה ואף מדבר על ליבה. אולי הוא אמר לה: "אני מצטער", או, "את יודעת, אני לפעמים מאבד את זה, אבל אני אוהב אותך". אולי הוא קנה לה פרחים או שרשר. לקח, שכב, עינה, דבק, אהב.
חברות שלי, כך נראה מעגל האלימות במשפחה. אין הרבה גברים שעומדים מול נשותיהם ומצהירים: אני אלים, אני אזיק לך, תיזהרי ממני. גברים אלימים רבים לא תופסים את עצמם ככאלה, גם אנסים רבים לא מודים בפני עצמם שהם אנסו. בלבול השפות הוא מלכודת הדבש של הנשים המוכות והנרצחות.
אם לא די בבלבול הרגשי, נוסף גם הבלבול הגילאי והפונקציונלי: "קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה", אומר האנס לאביו, ואנחנו נשתאה מול הבנאליות והרוע ההופכים במעשה אחד ילדה לאישה.
לא תם ולא נשלם
הסיפור עוד ארוך, אבל הטור הזה חייב להסתיים. את המשך העבודה הפרשנית, המפלחת את הלב, תעשו בבית הכנסת בזמן הקריאה בתורה. אתן תפגשו אב מבוהל ורופס, אם נעדרת, אחים חמומי מוח ושתי קהילות שמאמינות שאונס אישה הוא פגיעה בכבוד הגברים במשפחה שלה, ועל כן האונס האחד לא יסתיים בשיקומה של הנאנסת, אלא באונסים רבים של נשות הצד השני.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אני רוצה לבקש מכן ומכם לחתום על העצומה הקוראת לא למנות את עו"ד איסמן לפרקליט המדינה על רקע התבטאויותיו בענייני נשים, התבטאויות שמבשרות על האקלים של הפרקליטות בעבירות אלימות נגד נשים אם היא תונהג על ידי איסמן. חתמו, שתפו. אנחנו ננצח כי אין ברירה אחרת.
חברות שלי, נשים מנומסות לא עושות היסטוריה וזה הזמן שלנו לומר בצורה מפורשת לא נסכים להיות מוגדרות על ידי התחתונים שלנו. לא ניתן יד להאשמת הקורבן. מותו של יונתן היילו ופרשת השבוע יהיו סמל למהפכה. חתמו על העצומה כאן.
הטור מוקדש לזכרו של יונתן היילו ז"ל, שלא זכה לאמון, לדאגה ולשיקום להם היה ראוי. יהי זכרו קץ לעידן האשמת הקורבן ולאטימות הממסד נוכח סבל.
יהי זכרו מהפכה.
שבת שלום!
