בבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע האחרון, נגרמו לי דאגה ועוגמת נפש, כאשר אדם שאינני מכירה בחר לפרסם בדף הפייסבוק שלו קישור לטור שלי, ולכן גם את תמונתי, לצד קריאה לפגיעה בראש ממשלת ישראל. לצערי הפוסט זכה לשיתופים ולהתייחסויות רבות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >> את דעותיי החד-משמעיות נגד שימוש באלימות, בכל מצב, אני כותבת כאן כמעט מדי שבוע ב-13 השנים האחרונות, ועם זאת אני רוצה לשוב ולחדדן:
א. אני מאמינה שאסור להשתמש בשום צורה של אלימות כלפי כל אחת ואחד. אסור לקלל, אסור להכות, אסור לעשות שיימינג, ועל אחת כמה וכמה שאסור לרצוח. "לא תרצח" היא עבורי המצווה היסודית ביותר בתורה, ואין מצב שבו מותר להפר אותה.
ב. אני מאמינה שדמוקרטיה היא השיטה הנכונה היחידה שיש בידינו לנהל מדינה. ביבי עלה לשלטון בצורה דמוקרטית, ואם יהיה ניסיון לקחת ממנו את הנהגת המדינה בצורה לא דמוקרטית, אני אתייצב נגד ניסיון זה.
ג. ביקורת על מנגנוני השלטון הכרחית לניהול דמוקרטיה בריאה. ביקורת היא הדרך שלנו להגן על עצמנו מדורסנות שלטונית. חובתנו להתבונן באופן ביקורתי על רשויות המדינה ולבטא - בכל דרך מותרת, בחריפות ובנחרצות - את עמדותינו. כך אמשיך לעשות. אני אמשיך לטעון שביבי לא ראוי עוד להיות ראש ממשלה, אמשיך לטעון שהוא מאיים על הדמוקרטיה ואמשיך לטעון שהוא עושה שימוש ציני חמור בכוח שבידיו. אמשיך להיאבק למען סיום דמוקרטי של שלטונו. עם זאת, אני מאחלת לו ולמשפחתו חיים ארוכים, בריאים ומלאי משמעות.

סטריאוטיפ מגדרי מספר 1

האמונה שאפשר להשתמש בנשים ככלי נשק, עתיקה והיא מונחת ביסוד עלילת "בעל פעור" שבפרשת השבוע פינחס. בפרק הקודם פגשנו את החבורה המואבית-מדיינית מאוימת מהגעתם של בני ישראל ופונה אל בלעם, נביא ומקלל אזורי, בבקשה שיקלל את בני ישראל. אלוהים מטרפד את פרויקט הקללות ובלעם מברך את בני ישראל ומגורש מהמערכה. את מקומו בהובלת הקרב תופסות נערות טובות יפות עיניים, שמפתות את בני ישראל.
עומר אצילי דור מיכה עומר אצילי דור מיכה
"לא יכלו לעמוד בפיתוי". פרשת הכדורגלנים והקטינות
(צילום: עוז מועלם)
מדהים לחשוב על האמונה הזו. מימי יציאת מצרים ועד לתפיסתו של מרדכי וענונו, אסטרטגיות ביטחוניות נבנות על ההנחה שנשים מפתות וגברים לא יכולים לעמוד בפיתוי. זו תרבות עקשנית שמסרבת להאמין שגברים מסוגלים לאיפוק מיני ומחנכת את כולנו ליפול בפח המגדרי המחפיץ נשים וגברים כאחד, וגורם סבל לאלה שלא יתאימו לסטריאוטיפ; נשים הן חומר נפץ וגברים הם חומר דליק. עד שלא נשנה את הגישה החינוכית שלנו, הקהילה תמשיך להאשים נערות ב"פיתוי" שחקני כדורגל - ותגיב בסלחנות לשחקנים ש"לא יכלו לשלוט בעצמם".

"בלבלי אותו עד שלא יוכל לישון" (ביגי)

הגברים של חבורת מדיין-מואב פוחדים להילחם עם בני ישראל, ועם זאת האפשרות לחיים טובים בצוותא לא עולה בדעתו של אף צד. כדרך חלופית להשגת ניצחון הוזמן המקלל המפורסם, ומשנכשלה תוכנית עבודה זו, גייסו זקני מואב ומדיין את בנותיהם ונכדותיהם ושלחו אותן למערכה: "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן". מואב-מדיין ארגנו תרגיל שהצליח להתל באלוהי ישראל: הבנות הצעירות פיתו את בני ישראל, והמין שהציעו היה כרוך בעבודה לאלוהיהן, "הבעל". אלוהי ישראל שלא נתן לבלעם לקלל את בניו, נמצא במלכוד. מצד אחד הוא כבר הראה שאינו רוצה לפגוע בבני ישראל, אבל אם יבליג לבגידת בניו עם הבעל, יפגע מעמדו כאל "עליון על כל הארץ". מה יעשה?

סטריאוטיפ מגדרי מספר 2

ריבוי פרטנריות זו פריבילגיה השמורה לגברים. אישה צריכה להישאר נאמנה לגבר שלה, לבעליה, ואבוי לגבר שיעבור בשקט על בגידה של אשתו. בעבר נהגו בתקשורת לכנות רציחות של נשים שנעשו כתגובה לבגידה או "הפקרות" נשית אחרת, "רצח על כבוד המשפחה". רק בשנים האחרונות הצליחה התנועה הפמיניסטית בישראל לשים סוף לחרפה (של הכינוי, לא של התופעה). במשחקי התפקידים שבין אלוהים לעם ישראל, אלוהים הוא תמיד הגבר ועם ישראל הוא האישה. חכמי מואב ומדיין הבינו את הסטריאוטיפ ומשמעותו, וארגנו בגידה המונית באלוהי ישראל. אלוהים, בתפקיד הגבר, לא יכול היה לשתוק. כך הובילו את אלוהים לבצע הרג המוני בניגוד למיטב שיקול דעתו. ומחיר הקנאה? "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

סדקים בקירות המסורת

בראשית סיפור הבגידה דורש אלוהים ממשה: "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל". משה מצווה לעשות מעשה מנהיגותי מבהיל, לקחת את המנהיגים הכפופים לו, להרוג אותם ולתלות את נבלתם לעיניי כל, למען יראו וייראו. משה לא ממלא את הפקודה, ובמקום זאת מנחית פקודה חלופית על נכבדי העם, אולי אפילו על אלה שהיה אמור להרוג: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". גם זה לא קורה, ושני פסוקים אחר כך קם אחד המנהיגים ופועל על דעת עצמו: "וַיַּרְא פִּינְחָס... וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ". בשלב זה נעצרות הבגידה והמגיפה. 24 אלף איש מישראל מתו והסיפור נרגע, לעת עתה.

מנהיגות לכודה בניגוד אינטרסים

ביבי לכוד בענייני מימון משפטו בפלונטר מרשים של ניגוד אינטרסים, וביכולתו להיתלות באילן גבוה, גבוה ביותר – משה רבנו. ראינו שסיפור ההתמודדות עם נשות מדיין בבעל פעור רצוף אי התאמות. חוקרות המקרא יצביעו על המקורות השונים מהם שאב המספר המקראי, והפרשנים המסורתיים ישתמשו בסדקי הסיפור, בחוסר ההתאמה, על מנת להצביע על הסדקים של הנפש. אני לא מתלהבת ממצוות הוקעת המנהיגים. עם זאת, מבחינת הסיפור המקראי, לו היה משה מוקיע את המנהיגים ייתכן שלא היו נהרגים עשרים וארבע אלף מבני ישראל. הדרשנים מבקשים להסביר מדוע גלגל משה את האחריות על עצירת המגפה לשופטים, ולא עשה מעשה בעצמו (סנהדרין פב א): "'ויאמר משה אל שפטי ישראל...' הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הם דנים דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה? עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי... תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו, מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכייה".
אין אמיצים כמו חז"ל, והם מזכירים לנו שמשה היה נשוי לאישה מדיינית, שאת אביה הוא גם העריץ ואיתו נהג להתייעץ. חתנו היה כהן דת מדייני ויש לתאר שאשתו של משה עבדה לאלוהי אביה. איך יכול משה לבוא חשבון עם בני עמו בשעה שהם עובדים את אלוהי מדיין ושוכבים עם נשותיו של עם זה? ניגודי אינטרסים משבשים את שיקול הדעת של המנהיג, ואת המחיר משלם העם.
שבת שלום!